תורה ר״ו

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. תעיתי כשה אבד — מי ששב מיד מכיר עדיין את קול הקריאה

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וְכוּ' (תהילים קי״ט:קע״ו):

כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ, כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְרַחֵק הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. כִּי כְּשֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הוֹלֵךְ וְנוֹטֶה מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אֶל דֶּרֶךְ אַחֵר מְקֻלְקָל, וְשָׁם יוֹצְאִים מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ כַּמָּה וְכַמָּה נְתִיבוֹת וּדְרָכִים תּוֹעִים וּמְקֻלְקָלִים מְאֹד, שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִילִין לֵילֵךְ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הָרָע, אֲזַי תּוֹעִים וּנְבוֹכִים בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים עַד שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוּב וְלָצֵאת מִשָּׁם,

אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, וְקוֹרְאוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַאֲחוֹרָיו, וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ: יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ, וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ, כִּי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ: עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי, וְהַתּוֹרָה הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָם וּמְבַקְּשָׁם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו.

וְעַל־כֵּן כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ, כִּי זֶה סָמוּךְ הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ קוֹל הַתּוֹרָה, וַעֲדַיִן לֹא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל, וַעֲדַיִן לֹא תָּעָה הַרְבֵּה בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים, וְעַל כֵּן בְּקַל אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב,

וְהוּא כִּמְשַׁל הָרוֹעֶה, שֶׁכַּאֲשֶׁר שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה מֵהַדֶּרֶךְ אֲזַי תֵּכֶף הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ, וּכְשֶׁהַשֶּׂה עֲדַיִן לֹא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ, אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵךְ אַחֲרָיו תֵּכֶף. אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ, אֲזַי כְּבָר שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ. וְגַם הָרוֹעֶה מְיָאֵשׁ עוֹד מִלְּבַקְּשׁוֹ, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהָלַךְ וְתָעָה מֵאִתּוֹ, כֵּן כְּשֶׁכְּבָר הֶאֱרִיךְ זְמַן, חַס וְשָׁלוֹם, בְּרִשְׁעוֹ, וְנָטָה וְתָעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לְאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְהַמְבֻלְבָּלִים, אֲזַי קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּב כַּנַּ"ל:

וְדַע, שֶׁאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים, כְּשֶׁאָדָם תּוֹעֶה בָּהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, הַרְבֵּה מְאֹד, אֶפְשָׁר לִפְעָמִים שֶׁיִּתְעֶה מְאֹד וְיֵלֵךְ בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַנְּבוֹכִים, וַאֲזַי דַּיְקָא מֵרֹב תְּעוֹתוֹ בָּהֶם, יִתְהַפֵּךְ וְיָשׁוּב עַד שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ מְאֹד לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, וְלֹא יִהְיֶה רַק הֶרְחֵק מְעַט בֵּינוֹ לְבֵין מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, וּבְקַל עַל יְדֵי נִסָּיוֹן קַל יָשׁוּב עוֹד לִמְקוֹמוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קוֹרְאוֹ וּמַזְמִין לוֹ הַנִּסָּיוֹן, אֵינוֹ מַכִּיר בַּקּוֹל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ.

ב. החילוק בין עול ימים לזקן בחטאיו — בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי

וְזֶה הוּא הַחִלּוּק שֶׁבֵּין עוּל יָמִים לְזָקֵן, כִּי מִי שֶׁעֲדַיִן בְּבַחֲרוּתוֹ וַעֲדַיִן לֹא הִזְקִין בַּחֲטָאָיו, אֶפְשָׁר לוֹ יוֹתֵר לָשׁוּב מֵהַזָּקֵן, מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן הוּא סָמוּךְ וְלֹא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל הַקְּרִיאָה.

וְזֶה: תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד – הַיְנוּ שֶׁתָּעִיתִי מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר כְּשֶׂה אוֹבֵד הַנּוֹטֶה מֵהַדֶּרֶךְ כַּנַּ"ל, עַל כֵּן אֲנִי שׁוֹאֵל מִלְּפָנֶיךָ:

בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ, כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי – הַיְנוּ שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זוֹכֵר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת,

וְזֶהוּ: בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ, כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי – שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי תֵּכֶף, כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי עֲדַיִן, וַעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵם הַתּוֹרָה, עַל־כֵּן בַּקָּשָׁתִי – שֶׁתְּרַחֵם עָלַי לְבַקְּשֵׁנִי מְהֵרָה מִיָּד, כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁכַחְתִּי אֶת מִצְווֹתֶיךָ, דְּהַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת,

כִּי כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם, הָאָדָם נִזְקָן בַּחֲטָאִים קָשֶׁה מְאֹד לְבַקְּשׁוֹ, כִּי כְּבָר שָׁכַח אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וְאֵינוֹ מַכִּיר בְּקוֹל הַקְּרִיאָה, עַל־כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּמַהֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַקְּשׁוֹ לְהַחֲזִירוֹ אֵלָיו, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁכַח עֲדַיִן לְגַמְרֵי אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת כַּנַּ"ל,

וְזֶהוּ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ, כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי, כַּנַּ"ל:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵׂכֶל, יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ, וּכְשֶׁעֲדַיִן לֹא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אָז אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ, כִּי זֶה סָמוּךְ הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַעֲדַיִן לֹא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל, אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ אָז כְּבָר שָׁכַח קוֹל הַתּוֹרָה וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ, וְקָשֶׁה לוֹ אָז לָשׁוּב, כִּמְשַׁל הָרוֹעֶה שֶׁתָּעָה אֶצְלוֹ שֶׂה מֵהַדֶּרֶךְ, וְכַאֲשֶׁר לֹא תָּעָה הַרְבֵּה עֲדַיִן, אָז מַכִּיר אֶת קוֹל הָרוֹעֶה, וּכְשֶׁהָרוֹעֶה קוֹרֵא אוֹתוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרָיו תֵּכֶף אֲבָל כְּשֶׁתָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ, כְּבָר שָׁכַח אֶת קוֹל הָרוֹעֶה וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ, וְגַם הָרוֹעֶה מייאש מִלְּבַקְּשׁוֹ מֵחֲמַת שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁתָּעָה מֵאִתּוֹ. עַל כֵּן צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִצְעֹק בְּקוֹל גָּדוֹל מֵעֹמֶק הַלֵּב ''תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ'', הַיְנוּ שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זוֹכֵר עַל כָּל פָּנִים עֲדַיִן קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וְזֶה ''כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי'' עֲדַיִן עַל כֵּן רַחֵם עָלַי וּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי מִיָּד לְמַעַן לֹא אֹבַד חַס וְשָׁלוֹם:

פרפראות לחכמה

אות א

שמעתי מהר"ר נתן ז"ל, שבשעה שגילה רבינו זצ"ל לפניו את המאמר הנ"ל, אמר לו אז שזה המאמר הוא עכשיו (בעתים הללו) התבודדות שלו

אות ב

אמר המחבר, אתה המעיין עמוד והתבונן והתפלא מאוד על גודל תמימות צדקתו של רבינו זצ"ל, אם ידעת ושמעת קצת מגודל נפלאות יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' מימי נעוריו ממש, וגודל נפלאות השגתו הקדושה והנוראה והנפלאה מאוד כידוע, וכמובן קצת לכל המעיין בספריו הקדושים אשר זכו העולם ליהנות מהם, לבד משאר חיבוריו הקדושים אשר לא זכו העולם ליהנות מהם, בבחינת (בראשית א) וירא ה' את האור כי טוב ליגנז, והם רזין ורזין דרזין שלו כמבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן נסיעתו ללעמבערג באריכות) אפס קצהו מזה לבד מתעלומות חכמה אשר זכה להשיג אשר לא זכינו לידע מהם כלל, אפילו רק על פי השמועה והידיעה לבד, ועל כל זאת נכנס בעבודת ה' בתמימות אמתי כל כך, עד שהתבודד לפני השם יתברך תעיתי כשה אובד וכו' ובאופן המבואר במאמר זה הנ"ל

אות ג

אך באמת הלא פסוק זה עצמו אמרו דוד המלך ע"ה בסוף המאמר של תמניא אפי, שיש בו סודות נוראים ונשגבים מאד כידוע, וכן בכל מזמורי תהלים שאמרם דוד המלך ע"ה, שכולם מלאים סודות נוראים ונפלאים מאד, ומי לא ידע ויאמין גודל מעלת ומדריגות דוד המלך ע"ה, ואף על פי כן אמר על עצמו תעיתי כשה אובד וכו', כי לגדולתו יתברך אין חקר ועיין לעיל במאמר סוד כוונת המילה בענין שלום לרחוק ולקרוב, שכל מה שהצדיק קרוב ביותר להשם יתברך הוא יודע שרחוק ממנו יתברך מאד וכו' ועיין בליקוטי הלכות חו"מ הל' אומנין בסוף הל"ד, מענין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט) עדת קרח עתידה להתבקש דכתיב בהם (תהלים קי"ט) ויאבדו מתוך הקהל, ובדוד המלך ע"ה כתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך וכו' עיין שם:

נזכר בכתבי ברסלב

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים