יקרא דשבתא
ידוע כי שבת הוא בחינת מלכות בחינת שבת מלכתא, גם מבואר בתיקונים ששבת הוא בחינת לב, כי אז עולה המלכות עד בחינת חכמה ובינה כידוע. גם שבת הוא בחינת עולם המחשבה כידוע. ועל כן גובר אז כח היצר טוב שהוא בחינת מחשבות טובות שבלב, ונכנע אז כח היצר הרע שהוא בחינת מחשבות רעות שבלב, שעל ידם מטמטמין את החלל של הבריאה שזה בחינת "מחלליה מות יומת" דעאיל נכרי בחלל דילה היינו כנ"ל. וזה שכתוב (יחזקאל כ) "ואת שבתותי חללו כי אחרי גילוליהם לבם הולך", כי היצר הרע שבלב הוא בחינת גילולים, וכמו שכתוב "לא יהיה בך אל זר" וכמו שדרשו רז"ל. גם עיקר שלימות עליית התפלה שהוא עבודה שבלב הוא בשבת כידוע, ואז בנקל יותר להתפלל בכוונת הלב, כי אז עולה בחינת המלכות שהוא בחינת התפלה אל עולם הבינה שהוא בחינת בינה לבא.
והנה מבואר בפנים, שתפלה בכוונת הלב הוא בחינת העולה, וכמובן גם בזוהר הקדוש תחלת פרשה צו.
וזה בחינת "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה".
ומבואר בזוהר אחרי דף עט: 'תאנא כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דבעי לכוונא לבא לעילא לעילא יתיר משאר יומין על דרך על עולת התמיד דייקא. תניא כתיב בחנה "ותתפלל חנה על ה'" על דייקא' וכו'. היינו, שהגם שגם על ידי תפלה בכוונה שבחול נמשך בחינת "היא העולה" וגם בחינת נסכים, כמובן בסוף המאמר. עלייה זו הוא בחינת "עולת התמיד ונסכה".
אבל תפלה בכוונה של שבת, הוא בחינת עלייה גדולה למעלה למעלה ביותר בחינת "על עולת התמיד" כנ"ל.
וזה שאמרו רז"ל 'לא חרבה ירושלים אלא על שחללו בה את השבת'. כי קדושת שבת הוא בחינת "מי זאת עולה", בחינת עליית ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, שהם בחינת בינה ומלכות כמבואר בפנים. וזה "מי זאת עולה מן המדבר", ופירש בזוהר הקדוש מלשון דיבור כמו "ומדברך נאוה". כי קדושת שבת הוא בחינת קדושת הדיבור בשלימות כמבואר בזוהר בראשית דף ל"ב. כי זה עיקר שלימות הדיבור שיהיה בבחינת 'כפי כן לבי' בחינת 'אחר כוונת הלב הן הן הדברים'. שזה בחינת עליית המלכות פה שהוא בחינת הדיבור אל בינה לבא.
וזה בחינת "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", שזה בחינת שני שבתות הנ"ל שבת עליון שבת תחתון כמבואר בזוהר הקדוש. וזה "לדורותם" ודרשו רז"ל 'לדרתם' מלשון דירה, שעל ידי זה נתתקנין שני הבתים והדירות שהם בחינת ביתא עילאה וביתא תתאה. וזה גם כן בחינת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", בכל מושבותיכם דייקא, בחינת שני הבתים הנ"ל. כי ביתא עילאה שהוא בחינת בינה לבא, שם שורש האש דקדושה של התלהבות הלב של איש הישראלי שבוער בלבו עד אין סוף עד שלא יוכל לבא על ידי ריבוי האור וההתלהבות לשום התגלות מהמדות. על כן צריכין לצמצם את ההתלהבות והרשפי אש הנ"ל, ולעשות חלל בלבו בכדי שיוכל לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, שזה בחינת התגלות המדות והתגלות מלכותו יתברך, שבשביל זה היתה כל הבריאה. וזה בחינת "ולבי חלל בקרבי" שבמדריגה עליונה בחינת בינה עילאה, אבל כשמצמצמין ההתלהבות דקדושה ועושין חלל דקדושה בכדי שיוכל להיות על ידי זה בחינת התהוות העולמות והמדות על ידי חכמה שבלב, שהוא בחינת המחשבות טובות והיצר טוב שבלב, אזי רוצה היצר הרע שהוא בחינת טפשות הלב, להתגבר ולהכניס מחשבות רעות בחלל הלב שעל ידי זה מטמטם ח"ו את החלל של הבריאה כמובא בפנים.
והיצר הרע הוא בחינת אש דסטרא אחרא בחינת 'נורא בי עמרם' כידוע. אזי צריכין להכניעו ולהמשיך בחינת "ולבי חלל בקרבי" כפשוטו, שפירושו שהרג את היצר הרע כמו שדרשו רז"ל. היינו שצריכין לטהר הלב מכל מחשבות רעות הנמשכין מבחינת היצר הרע שהוא בחינת אש דסטרא אחרא. וזה בחינת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" היינו הן בבחינת ביתא עילאה צריכין לשמור עצמו מבחינת אש זרה, ולהמשיך בחינת "ולבי חלל בקרבי", בחינת הצמצום, שזה בחינת תיקון ביתא עילאה. והן בבחינת ביתא תתאה שהוא בחינת מלכות שנתגלה על ידי בחינת הצמצום והחלל הנ"ל, צריכין לשמור עצמו מבחינת אש דסטרא אחרא ממש שהוא היצר הרע שבלב, ולהמשיך בחינת "ולבי חלל בקרבי" כפשוטו, לטהר הלב מכל מחשבות רעות כנ"ל. וזה בחינת 'וטהר לבנו לעבדך באמת והנחילנו וכו' שבת קדשך'.
וזהו שאמרו רז"ל (זוהר פנחס רסד ובכמה מקומות) שדייקא אש דחול אסור להבעיר אבל לא אש דקדושה כגון אש המזבח (ועיין גם שבת דף כ), כי אף על פי שצריכין לצמצם גם ההתלהבות דקדושה בשרשו כנ"ל, אף על פי כן צריכין להשאיר איזה בחינת אש דקדושה להכניע בו בעצמו בחינת האש דסטרא אחרא שהוא האש של היצר הרע והמחשבות רעות וכמבואר בזוהר צו דף כז. "זאת תורת"-דא כנסת ישראל.
"העולה"-דא מחשבה רעה דאיהי סלקא על רעותא דבר נש וכו' בעי לאוקדא לה בנורא וכו' ובגין כך "על מוקדה על המזבח" וכו' שזה בחינת מה שצריכין להתפלל. וכן כל הדברים שבקדושה 'לעשותם' דייקא בהתלהבות הלב, שעל ידי זה זוכין לטהרת הלב וכמבואר לקמן בפנים בסימן קנ"ו. וזה בחינת השלהובא דאשא שיורד בערב שבת להכניע הקליפות היינו כנ"ל. וזה שכתוב אצל שבת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וכו', כי ביציאת מצרים נמשך תיקון בחינת שני הבתים הנ"ל כמובן בפנים שבשביל זה נקרא ניסן אבי"ב.
וזה בחינת "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו רז"ל 'ליום שכולו שבת' וכו', היינו בחינת השיר שיתער לעתיד שנמשך על ידי זה כמובא בפנים. גם שבת הוא בחינת אשה, בחינת 'כנסת ישראל יהיה בן זוגך', וכמבואר לקמן בסימן רע"ז. "ואשה יראת ה'" הוא בחינת עצה וכו' כמבואר בפנים. וזה שאמרו רז"ל 'נותנין לו כל משאלות לבו', שזה בחינת "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא". וזה בחינת 'ופרוס עלינו סוכת שלומך ותקננו בעצה טובה'.
כי עיקר פריסת הסוכת שלום הוא שבת, בחינת 'הפורס סוכת שלום' וכו' שאומרין בשבת. גם שבת הוא בחינת תשובה כמבואר במקום אחר, והוא בחינת 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. כי שבת הוא בחינת עולם הבריאה בחינת עולם הכסא כמבואר בכוונות. גם שבת הוא בחינת 'גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה'.
'שאלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין'. וזה שתי שבתות דייקא, שיעלו בחינת המלכות שהוא בחינת שבת הקטן כמבואר בתיקונים, כי הוא בבחינת מאור הקטן בחינת "אחות לנו קטנה" כמובא בפנים.
ועל ידי שמירת שבת כראוי, בפרט על ידי התשובה של שבת, היא נעשית בבחינת שני מאורות הגדולים, כי נעשית שוה אליו כביכול. ולא עוד אלא שעולות עד הבינה שנקראת שבת הגדול כמבואר בתיקונים, ועל ידי זה נתקרב הגאולה ומיד נגאלין. גם על ידי התשובה של שבת זוכין להשגת סתרי תורה שהם מבחינת אורייתא דעתיקא סתימאה, שזה עיקר ענג שבת שזה בחינת "אז תתענג על ה'" על ה' דייקא כמבואר בפנים.
ועל כן עיקר לימוד הקבלה הוא בשבת כידוע, כי בשבת נקראת קבלה, כי אז עולית בין תרין דרועין דמלכא כמובא בכוונות. וזה גם כן בחינת בראשית ב' ראשית, כי שבת הוא בחינת ראשית נקודת הבריאה, כי הוא תכלית מעשה שמים וארץ, והתכלית קרוב ביותר אל ראשית המחשבה, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה' וכמבואר במקום אחר. ויש שני בחינות ראשית בבחינת (ויקרא יט) "את שבתותי תשמרו" שתי שבתות, בחינת שבת דלילא ושבת דיומא וכמבואר בזוהר הקדוש (והגם שיש עוד בחינת שבת העליון על כולם כמבואר בזוהר יתרו דף צב. אף על פי כן מאחר שהוא שרש שני השבתות הנ"ל הוא נחשב עם שניהם והוא בכללם. ויש לומר, שעל כן מצינו גם בכלל השנה, שיש בה גם כן שני ראשית, בחינת תשרי וניסן, ונקרא פסח שבת כמו שכתוב "ממחרת השבת". וכן ראש השנה ויום כפור וסוכות נאמר בהם לשון שבת. ואצל חג השבועות דייקא לא מצינו לשון שבת, כי הוא בחינת שבת העליון כנ"ל שנכלל עמהם והוא עצמו בצנעא והסתר מאד.
וכפי המובן בזוהר הקדוש בענין מה ששבועות הוא רק יום אחד מה שאין כן פסח וסוכות וכו' עיין שם. יש לבאר גם כן ענין זה רק באופן אחר ממה שמבואר למעלה ואין לנו כעת עסק בזה).
ומחמת שקדושת שבת הוא בחינת התגלות המלכות דקדושה בחינת מלכות דוד ובנין ירושלים, על כן נאמר (ירמיה יז) "והיה אם שמוע וכו' ולקדש את יום השבת וכו' ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד" וכו' ועל כן 'עכו"ם ששבת חייב מיתה', כי המלכות דקדושה הוא בחינת 'תכלת דאכלי כולא ושצי כולא', אבל ישראל הדבקים בה חיים וקיימים. כי עיקר החיות בא משם בחינת 'דוד מלך ישראל חי וקיים' כמבואר בפנים, וזה בחינת 'טועמיה חיים זכו'. ועל כן נקראת שבת גם כן 'כלה' כמו שכתוב 'באי כלה באי כלה' כמבואר בפנים. וזה שנסמך פרשה ציצית ותכלת לענין שבת גבי מקושש כמו שאמרו רז"ל. וזה בחינת הזמירות שירות ותשבחות שאומרין בשבת, כי המלכות הוא בחינת חבצלת השרון בחינת (תהלים פז) "ושרים כחוללים" 'נעים זמירות ישראל' בחינת "למען יזמרך כבוד ולא ידום" וכמבואר בפנים. וזה בחינת השמחה והריקודין של שבת, כי שבת הוא בחינת חתן וכלה כמבואר בתיקונים וכמו שבחתונה עושין שמחה וריקודין כמבואר בפנים כמו כן בשבת קדש. וזה בחינת 'זכרהו על היין', כי זה בחינת 'ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין' המבואר בפנים. כי על ידי היין נמשך שמחה ונפתח הלב בבחינת "ויין ישמח לבב אנוש" ונתגלה האלקות שבלב ונעשה בלבו בחינת בריאות העולמות, היינו בחינת התגלות המדות והתגלות המלכות שזה תכלית כוונת הבריאה שכל זה כלול בקדושת שבת כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל (שבת קיט:) 'כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו וכו' כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו וכו' אל תקרי ויכולו אלא ויכלו'. כי מאחר שתכלית כוונת הבריאה היתה בשביל התגלות מלכותו על ידי המדות שהם בחינת העולמות שנבראו ונוצרו על ידי החכמה שבלב. וזה תלוי רק בבחירת האדם שימשוך בחינת "ולבי חלל בקרבי" בשני אופנים הנ"ל, ועל ידי זה בא להתגלות המדות והמלכות שזה תכלית כוונת הבריאה. אם כן ממילא מובן, כי האדם הזוכה לזה הוא בבחינת 'שותף להקב"ה במעשה בראשית'. ומחמת שעיקר המשכת תיקונים הנ"ל הוא על ידי קדושת שבת, כי אז נכנע כח היצר הרע שהוא בחינת ערלת לב, טפשות הלב, שרוצה לטמטם את החלל של הבריאה ח"ו כמבואר בפנים. על כן עיקר גמר תיקון כל הבריאה הוא בשבת, שזה בחינת (בראשית ב) "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", וכעין שדרשו רז"ל. רק אפילו בקדושת שבת שקביעא וקיימא מעצמה כמו שאמרו רז"ל, אף על פי כן תלוי זה גם כן רק בבחירת ישראל הקדושים. ועל כן נצטוו ישראל לשמור את השבת כמו שכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" ודרשו רז"ל שהוא כאלו עושה את השבת ממש.
וכן מחמת שעיקר הבריאה היתה בשביל התגלות מלכותו, שהוא רק על ידי בני אדם הבעלי בחירה, שזה בחינת מה שנבראו הקליפות רחמנא ליצלן בערב שבת בין השמשות והכל בשביל כח הבחירה, ושקל הקב"ה בדעתו ובחכמתו הקדושה שבשביל כח הבחירה שעל ידי זה יהיה התגלות המלכות, שזה תכלית כוונת הבריאה, בשביל כוונה זו די כבר במה שברא. ואז אמר לעולמו די כמו שאמרו רז"ל, והמשיך תיכף קדושת שבת, כדי שיהיה כח להבעל בחירה להטות בחירתו לטוב, להכניע היצר הרע כנגד היצר טוב בבחירתו ובכח קדושת שבת. וזה בחינת 'שאמר לעולמו די', היינו שכבר יש כח הבחירה בשלימות, עד שעל ידי זה המלכות לפעמים בבחינת דלת ח"ו, וכשבוחר בטוב אזי ממשיך היוד לתוך הדלת, והיוד הוא בחינת חכמה בחינת קודש כמבואר בפנים, שזה בעצמה בחינת קדושת שבת כמו שכתוב "ושמרתם את השבת כי קדש הוא". ואז המלכות הוא בחינת הֵא שהיא דלת עם יוד, שזה בחינת 'די' כמבואר בפנים. ואז "ויכולו השמים והארץ" וכו', שמים וארץ הם בחינת המדות ומלכות כידוע. נמצא לפי זה יש להבעל בחירה חלק בהבריאה בעצמה, וכן בגמר הבריאה והמנוחה שנמשך בשבת קדש, כי הכל רק בשביל בחירתו.
וזה בחינת 'אל תיקרי ויכולו' כי מאליהם לא היו ניכלין ונגמרין עדיין, כי כפי גדולת השם יתברך שהוא אין סוף היו יכולין להברא עוד עולמות ובריאות עד אין מספר, רק בשביל הבעל בחירה ובשביל שרצה הקב"ה שישראל יהיה להם כח להטות בחירתם לטוב, על כן גמר אז הבריאה כולה ואמר די, והמשיך תיכף קדושת שבת. נמצא שיש לו חלק גם כן במה שנגמרה אז הבריאה, שזה בחינת ויכלו. וכשאדם מתבונן זאת במחשבתו, אזי מקשר עצמו באמת לקדושת שבת שכלול מבחינת שני הבתים הנ"ל, שהם בינה לבא ומלכות, שזה בחינת תפלה בכוונת הלב. וכן על מה שפגם כבר ח"ו יעשה תשובה בכל לבו בבחינת "ולבבו יבין ושב" כמבואר בפנים. ועל כן מתחיל תיכף להתפלל בכוונה ואומר ויכולו גם כן בכוונה. ועל העבר מקבל על עצמו לשוב בלב שלם, עד שיושלם באמת על ידו גם כן תכלית כוונת הבריאה. על כן 'כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית' היינו כנ"ל. וזה שדקדק רבינו ז"ל בספר המדות אות תשובה וכתב שם באות פ"ז 'כל האומר ויכולו בכוונה ומתפלל בכוונה מלאכי השרת מבקשין מהשם יתברך שיכפר לו'. ושרשו ממה שאמרו רז"ל שם בדף הנ"ל שהמלאכי השרת וכו' ואומרין לו (ישעיה ו) "וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ועיין שלטי גבורים מה שפירש בזה), ועל פי הנ"ל הוא כפשוטו, כי על ידי תשובה בלב שלם בפרט בכח קדושת שבת נתכפר לו הכל. רק מחמת שעיקר תיקון התפלה שהוא בחינת מלכות הוא על ידי כוונת הלב, וכן על ידי זה עיקר תיקון התשובה כנ"ל, על כן דקדק רבינו ז"ל להוסיף ולכתוב שזה דייקא כשהוא בכוונה (מה שאינו מבואר להדיא בלשון רז"ל בגמרא רק שמובן ממילא).
וזה שאמרו רז"ל שם 'כל המשמר שבת אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו', כי אדם הראשון כשפגם ולא השלים תיכף תכלית כוונת הבריאה בשלימות ובא שבת והגין עליו, אחר כך פירש מאשתו ק"ל שנה כמו שאמרו רז"ל. כי עיקר כוונת ההולדה הוא בכדי שיהיה בני אדם שיקבלו עול מלכותו שבשביל זה נברא העולם, וכשראה שהוא הראשון שנברא יציר כפיו של הקב"ה ולא השלים כוונת הבריאה, אם כן למה לו להוליד עוד בנים, כי מי יודע אם יקבלו עליהם עול מלכותו יתברך, או אולי יפגמו עוד יותר ח"ו. אך אחר כך חזר ונזדווג עם אשתו והוליד את שת שממנו הושתת העולם, ובו היה ניצוץ משה רבינו עליו השלום כידוע, ואז התחיל להמשיך קצת בחינת עולם התיקון שהוא בחינת קדושת שבת.
כי משה רבינו הוא מבחינת קדושת שבת בחינת 'ישמח משה במתנת חלקו' כידוע. רק מחמת שהתחיל רק התחלת התנוצצות התיקון, על כן קראו רק שת וחסר עדיין אות ב' של שבת ולא נשלם עד שקבלו ישראל את השבת ואת התורה כמובן בזוהר בראשית דף נ"ו.
אך (בראשית ד) "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'" ופירש רש"י הוחל ונעשה חולין וכו', היינו שהיה בחינת חילול שבת. כי 'שבת שמא דקוב"ה' והם עבדו עבודה זרה והלכו אחרי יצרם הרע, שזה בחינת חילול שבת, בבחינת "ואת שבתותי חיללו כי אחרי גילוליהם לבם הולך" וכנ"ל, ועל כן אמרו רז"ל 'המחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה'. וכן להיפוך 'המשמר את השבת אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו', כי שבת הו בחינת תשובה שלימה שעל ידי זה נתתקן הכל כנ"ל.
וזה (ישעיה נו) "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכו' ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן להם אשר לא יכרת", כי הסריס אומר מאחר שהתגלות מלכותו יתברך הוא תכלית הבריאה, והתגלות מלכותו יתברך הוא רק על ידי בני אדם, שבשביל זה צריכין להוליד בנים בכדי שתתגלה מלכותו יתברך מדור לדור, בבחינת "לדור ודור המליכו לאל" וכתיב "ימלוך ה' לעולם וכו' לדור ודור". ועל כן כשהוא סריס ואינו מוליד בנים הוא עץ יבש. ועל כן הבטיח אותו הנביא, שאף על פי כן על ידי שמירת שבת וכו' "ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ובנות", כי בנים ובנות הם רק בשביל שלימות התגלות מלכותו שזה בחינת י"ד, היינו שמכניסין היוד לתוך הדלת ונעשה ה. וכן הוא בחינת שם, בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו' וכמובן במאמר אנכי סימן ד'. וזה בחינת "ולא ימחה שמו מישראל" הנאמר על הנפטר בלא בנים רחמנא ליצלן.
אבל על ידי שמירת שבת שהוא שמא דקודשא בריך הוא ואז נמשך בשלימות בחינת היוד לתוך הדלת כנ"ל, על כן "ונתתי להם י"ד וש"ם טוב מבנים ובנות". וכן "ובני הנכר הנלוים על ה'" וכו', כי אף על פי שלא נולד בקדושת ישראל ואין להם חלק בבחינת התגלות המלכות דקדושה רק אדרבא וכו'. ועל כן כתיב "כי אעשה כלה" וכו', בחינת "כלה בחימה כלה ואינימו וידעו כי אלקים מושל ביעקב" וכו', ועל כן הם רחוקים בתכלית מקדושת שבת, רק אדרבא! עכו"ם ששבת חייב מיתה וכנ"ל, אף על פי כן "אל יאמר בן הנכר הבדל יבדילנו ה' מעל עמו". כי כל זה הוא רק בעודו עכו"ם, אבל אם ירצה להתקרב לקדושת ישראל ולהיות נלוה גם כן אל ה' ולקבל עליו עול מצוותיו ושמירת שבת ששקולה ככל התורה, על ידי זה "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכו'. כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
כי באמת המלכות דקדושה שהוא בחינת תפלה מצפה לזה שתתגלה מלכותו יתברך על כל הארץ, וכולם יקבלו עליהם עול מלכותו יתברך "אך מי גר אתך בעניותך עליך יפול" (ישעיה נד). כי דייקא בעולם הזה שהמלכות כביכול בדלות ועניות בבחינת דלת, אז מי שרוצה להתקרב ולעסוק גם כן בהמשכת היוד לתוך הדלת שזה עיקר תיקונה, וזה בחינת קדושת שבת כנ"ל, בוודאי מקבלין אותו והוא כישראל ממש בכל עניניו. וזה שכתוב בענין שמירת שבת "וגרך אשר בשעריך" ודרשו רז"ל יבמות מח: ועיין רש"י ותוספת שם זה גר צדק.
וזה "אם תשיב משבת רגלך", עיין בפירוש האריז"ל שאחר התיקונים שכתב שם בסוד פסוק זה, וזה לשונו: 'ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשה מבינה וכו' ודינין מתערין מינה ולפיכך רגליה יורדות מות וכו' ובשבת נעשין דרכיה מקדש שהוא חכמה וזה סוד הקידוש ואז רגליה עולין בקודש ואין שטן ואין פגע רע'. וזה "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" וכו' עיין שם. היינו, כי בחול יש יניקה כביכול גם לבחינת המלכות דסטרא אחרא (שהוא מבחינת היצר הרע בחינת טפשות הלב ערלת לב) מרגלי הקדושה, וזה מחמת ששורש דרכי המלכות הוא מבחינת בינה לבא ודינין מתערין מינה, כי שם סוד הצמצום שהוא בחינת דינים (ועיין בליקוטי הלכות הלכות תפלת המנחה), כי הצמצום הוא בחינת הסתרת פנים. הגם כי באמת עיקר הצמצום וההסתרה הוא בשביל התגלות בכדי שיוכל לבא להתגלות מהמדות וכו' כמבואר בפנים, אף על פי כן מאחר שמהות ענין הצמצום הוא בחינת הסתרה בחינת דינים, על כן בהשתלשלות עד שבא לבחינת המלכות אז יש כח ח"ו להסטרא אחרא להתגבר עד שרוצין להסתיר לגמרי אור אלקות שבלב איש הישראלי, שזה בחינת "אמר נבל בלבו אין אלקים" (בלבו דייקא וכנ"ל), על כן צריכין להמתיק הדינים בשרשם. וזה על ידי שממשיכין מבחינת חכמה עילאה שהוא למעלה כביכול מבינה והוא שורש החסדים כידוע, ועל ידי זה נמתקין הדינים שבבינה שהוא בחינת הא עילאה ביתא עילאה עד שנתתקן על ידי זה גם ביתא תתאה הא תתאה שהוא בחינת מלכות, ואז רגליה עולות משם בבחינת "חשבתי דרכי", שממשיכין עליה אור החכמה שהוא בחינת מחשבה עליונה, ואז "ואשיבה רגלי אל עדותיך", ואז אין להסטרא אחרא כח לינק משם, רק אדרבא 'אמא אוזפת מאנהא לברתא'. שהמלכות מקבל כח הגבורות והדינים שבבינה לשרוף ולכלות בזה את כל הסטרין אחרנין שרצו לינק ממנה וכנ"ל, בבחינת "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא", שזה בחינת תכלת המבואר בפנים.
ובכח הזה מתגברין הצדיקים ובעלי תשובה לרוץ אורח הזה שהיו יכולין לילך בזמן שהיו רחוקים ממנו יתברך, ועל כן בשבת אסור לפסוע בו פסיעה גסה, כי הוא מבחינת הסטרא אחרא כמבואר בפירוש האריז"ל הנ"ל, היינו כדי שלא ליתן כח בזה להסטרא אחרא לינק מבחינת רגלי הקדושה ח"ו. ועל כן לדבר מצוה מותר לרוץ גם בשבת כמפורש בדברי רז"ל (ברכות ו:) 'מצוה לרוץ לדבר הלכה אפילו בשבת'. כי הפסיעה גסה לשמוע דבר הלכה הוא בבחינת "ישיש כגיבור לרוץ אורח" הנ"ל. וזה "עשות חפציך ביום קדשי", כי החפצים ועובדין דחול יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, בחינת "ערלת לב" שהוא בבחינת (משלי יח) "לא יחפוץ כסיל בתבונה" וכו' בחינת (קהלת ה) "כי אין חפץ בכסילים". אבל בשבת צריכין לעסוק רק בחפצי שמים שהוא בחינת תיקון המלכות דקדושה, בחינת בנין ירושלים שנאמר בה "כי לך יקרא חפצי בה" (ישעיה סב), בחינת תשובה שנאמר בה 'החפץ אחפוץ וכו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה'. וזה "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", כי בחינת חכמה ובינה בחינת ביתא עילאה שם עיקר הענג כידוע וכנ"ל כמה פעמים.
ושם גם כן עיקר הכבוד בחינת (משלי ג) "כבוד חכמים ינחלו" וגם כי המלכות ביתא תתאה הוא בחינת מלך הכבוד, וזה שדרשו רז"ל 'כבדהו בכסות נקיה' כי אז עולה המלכות בעלייה גדולה עד שנקראת קבלה שהוא בחינת אורייתא דעתיקא, שהוא בחינת כסא הכבוד שמכסין אותה בבחינת (משלי כז) "כבשים ללבושך". וזה מפני (משלי כה) "כבוד אלקים הסתר דבר" כמבואר בפנים. ובשבת זוכין להשיג אותה, וזה סוד הלבושין של שבת וכמובן גם בהתיקונים.
וזה "וכבדתו מעשות דרכיך" ודרשו רז"ל 'שלא יפסיע פסיעה גסה' היינו כנ"ל, וזה 'דרכך' דייקא, אבל לדבר הלכה מצוה לרוץ כנ"ל. וזה "ממצא חפציך ודבר דבר", כי שבת הוא בחינת שלימות קדושת הדיבור שהוא בחינת מלכות כנ"ל. ועל כן אסור לעורר שום דיבור של חול. ועל כן דרשו רז"ל שלא יבקש על צרכיו, כי התפלה כשהוא בכוונה הוא בבחינת עליית המלכות בחינת (ויקרא ו) "היא העולה", ועולה היא כולה כליל. על כן צריכין לכוון בה רק לשם שמים אפילו בבקשת צרכיו יכוון בכדי שיוכל לעבוד על ידי זה את השם יתברך בשלימות (וכמבואר ביותר בסימן י"ד ט"ו), ומחמת שעל פי רוב מכוון האדם בשאלת צרכיו כפשוטו בשביל טובת והנאת עצמו, על כן בשבת שאז עליית המלכות והתפלה בשלימות צריכין שלא לעורר בתפלתו שום שאלת צרכיו, וגם בשביל שלא יצטער כמו שאמרו רז"ל. כי בזה פוגם גם כן בקדושת שבת שהוא בבחינת "נתת שמחה בלבי" כנ"ל, וזה "אז תתענג על ה'", ודרשו בזוהר הקדוש 'דא עתיקא קדישא', היינו שיזכה בזכות קדושת שבת להשיג בחינת אורייתא דעתיקא שזה עיקר ענג שבת כמבואר בפנים. וזה כנגד בחינת עליית ביתא עילאה שהוא בחינת 'בינה לבא'. ועל כן אמרו רז"ל 'נותנין לו כל משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך'.
וזה "והרכבתיך על במותי ארץ", ודרש בזוהר הקדוש דא חקל תפוחין קדישין שזה בחינת עליית המלכות כידוע. וזה בחינת עליית ביתא תתאה בחינת התגלות המלכות דקדושה וביטול המלכות דסטרא אחרא ועל כן אמרו רז"ל שניצול משיעבוד מלכיות. "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" 'דא זעיר אנפין' בחינת תפארת שהוא כלל בחינת התגלות המדות כידוע, עד שעל ידי זה נמשך בחינת התגלות המלכות כמבואר בפנים. וזה שדרשו רז"ל שזוכה לנחלה בלי מצרים, שזה בחינת (מלאכי ג) "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" כי תיקון המלכות שמדלת נעשה הא על ידי יוד שממשיכין לתוכה-זה בחינת עשירות עד בלי די כמבואר בפנים, והכל נעשה על ידי בחינת יעקב שהוא בחינת התגלות המדות שנמשך מבחינת עליית ביתא עילאה. וזה בחינת 'נחלה בלי מצרים' בחינת עד בלי די כנ"ל. וגם כי נמשך אז הארה מבחינת עתיק דלית שמאל תמן, ועל ידי זה ממילא נתבטלין כל המצרין והצמצומים והגבולים ששרשם מבחינת שמאל, עד שנתבטל על ידי זה כל אחיזת הסטרא אחרא ששורש יניקתם מבחינת הצמצום הנ"ל ונתקים (זכריה יד) "והיה ה' למלך על כל הארץ".
וגם כי התגלות המדות הנ"ל הם בחינת בריאת עולמות חדשים שמתחדשין בכל עת על ידי הצדיקים שעל ידי זה נעשין נסים ונפלאות בעולם כמבואר בפנים. וכל זה הוא בבחינת נחלה בלי מצרים. וגם כי דייקא על ידי בריאת העולמות והתגלות המדות הנ"ל זוכין להמשיך בכל פעם התחדשות התגלות הארת האור אין סוף וכמובן בכתבים. וזה בחינת התחדשות הארת אין סוף שמאיר בכל שבת כמבואר בסידור קול יעקב, וזה "כי פי ה' דיבר" כי אז נשלם בחינת הדיבור שהוא בחינת מלכות פה, עד שעל ידי זה נמשכין כל התיקונים הנ"ל, ובזה נכלל עליית ביתא עילאה וביתא תתאה. כי גם בינה הוא בחינת "פום ממלל רברבן" כידוע. וזה בחינת "ודברתי בלבי" (קהלת ב), וזה בחינת "מי זאת עולה מן המדבר" מלשון דיבור כנ"ל, כי שניהם נכללין בזה. ועיין תיקון כא דף מה: 'אם תשכבון דא אימא עילאה דאיהי צלותא דשבת וכו' ושבת איהי פה דאתפתחת בערב שבת לקבלא לה בהאי צלותא דשבת דהאי צלותא דשבת אתקריאת קבלה' וכו' עיין שם. ועיין שם גם בדף מ"ז 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם אות הא ודאי' וכו':
ש