יקרא דשבתא
שבת הוא בחינת תפילין כמו שאמרו רז"ל שעל כן בשבת פטורין מתפילין, וכמבואר בזוהר הקדוש ובתיקונים, שזכור ושמור של שבת הם כנגד מוח ולב וכנגד תפילין של יד ושל ראש. גם אז עיקר עליית הדיבור ותיקונו. כי שבת הוא בחינת הדיבור דקדושה בחינת "ודבר דבר" וכנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר הקדוש. ואז נכנע בחינת הרוח סערה שהוא המקטרג הגדול בחינת "קץ כל בשר" שממנו בא כל התעוררות הדינים והקטרוגים, ונכנעים אז תחת הדיבור דקדושה שהוא בחינת קדושת שבת, בבחינת 'וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כולהו ערקין וכו' ולית שולטנא אחרא בכלהו עלמין בר מינה' וכו'. ואז כל ניצוצות הקדושה של בחינת הדיבור דקדושה שנפלו ביניהם וינקו מהם עולין אז וחוזרין לשרשם שבקדושה, בבחינת (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגלך" ורגל הוא בחינת הדיבור כמבואר בפנים.
והתחלת עליית הדיבור הוא מראשו היינו ממבחר האמת שיש בהדיבור וכו' כמבואר בפנים. וזה בחינת א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמ"ת כמבואר בכתבים. וזה שאמרו רז"ל (ירושלמי דמאי) 'אפילו עם הארץ ירא לשקר בשבת'. וזה שאמרו רז"ל "זכור את יום השבת" 'זכרהו מאחד בשבת', כי צריכין להמשיך קדושת שבת גם על ששת ימי החול. כי בששת ימי החול אז שולטנותא דקץ כל בשר כידוע וכמבואר בפנים, וכשמתגברין אז להמשיך קדושת שבת שהוא בחינת תיקון הדיבור על ידי שמקיים 'קבעת עתים לתורה', וכמו שאמרו רז"ל 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', בפרט על ידי התורה שלומדין בלילה, שאז מתגבר ביותר שולטנותא דקץ כל בשר בחינת "קץ שם לחשך", וכן על ידי התורה שלומדין בעניות ובדחקות שהוא גם כן בחינת לילה, ועיקר העניות והדחקות מתגבר ביותר וניכר ביותר בששת ימי החול שהם ימי מלאכה והעני טרוד אחר פרנסתו ביגיעות גדולות. מה שאין כן בשבת קודש שהוא יום מנוחה ושמחה לכל, וכמו שהקשו רז"ל (משלי טו) "כל ימי עני רעים" 'והאיכא שבתות וימים טובים' עיין שם מה שתרצו. נמצא שעיקר התגברות העניות והדחקות כפשוטו הוא בחול.
וכשמתגברין אז להמשיך בחינת קדושת שבת בפרט על ידי לימוד התורה הנ"ל, 'כי לא ניתנו שבתות אלא לדברי תורה', והכל מודים 'כי בשבת ניתנה תורה' (שבת פח:) וכנ"ל כמה פעמים.
ועל ידי שמנתקין עצמן ממלאכה ועסק גם בימי החול וקובעים עתים לתורה כנ"ל, ואפילו בשעת העסק והמלאכה מקושרת מחשבתו אל התורה הקדושה ובקדושת שבת, ומכוון שעוסק בכדי שירויח ויוכל לקבל שבת בכבוד, וגם בכדי שיוכל להחזיק התלמידי חכמים, שגם בחול הם בבחינת קדושת שבת נגד שאר בני אדם וכנ"ל בסימן ל"ה, על ידי זה מכניע סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור דקדושה גם בימי החול, ונמתקין הדינים, ונמשכים חסדים גם אז, בבחינת 'מושכין עליו חוט של חסד ביום' כמבואר בפנים, ועל ידי זה זוכה אחר כך לקבל בשבת קודש עצמו הארת קדושת שבת ביותר, ואז הדיבור יוצא בשיר ושבח והלל להקב"ה כמבואר בפנים.
וזה בחינת "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וכו' להגיד בבקר חסדך", בחינת בקר דאברהם, "ואמונתך בלילות", כי גם בלילה שאז שולטנותא דקץ כל בשר ואין יכולין להמשיך אז בחינת המוחין דקדושה בשלימות, שהם בחינת התגלות החסדים, אף על פי כן צריכין לחזק את עצמו גם אז על ידי אמונה שלימה, כי (איכה ג) "חסדי ה' כי לא תמנו וכו' חדשים לבקרים רבה אמונתך", כי אפילו החשכות של לילה צריכין להאמין שהוא רק בשביל התחדשות החסדים בכל בקר בבחינת "חדשים לבקרים" וכמבואר במקום אחר. וזה סוד השלהובא דאשא שיורד בערב שבת לכוות ראשי הקליפות הטמאות שלא יוכלו להתאחז בהקדושה וכו'. וכמבואר בכוונות. כי בשבת קדש עולה המלכות שהוא בחינת הדיבור דקדושה עד חכמה ובינה שהם י"ה, ואז רוצין גם הקליפות בחינת "קץ כל בשר" לעלות עמה מאחר שבימי החול יש להם איזה יניקה מהדיבור מבחינת "אחר הדברים", כי אז הוא בבחינת "רגליה יורדות מות" ובבחינת 'נחש כרוך על עקבה', ועל כן בערב שבת יורד שלהובא דאשא, בחינת גבורות קדושות כאלו ששרשן מסטרא דאמא בחינת בינה לבא כמבואר בכתבים. כי בינה דינין מתערין מינה כידוע, ועל ידי זה יורדין הקליפות למטה ונכנע בחינת סטרא דקץ כל בשר, ואז הדיבור שהוא בחינת מלכות עולה לשרשו שהוא בחינת אש הגבורות הנ"ל ששרשם בלב בבחינת "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש". ושם גם כן שורש אמיתי של האמת של הדיבור בבחינת (תהלים טו) "ודובר אמת בלבבו". ואז מתחיל לדבר בחמימות שבלבו דברי אמת שבלבו בהתעוררות בתשובה, ורואה פחיתותו וגדולות הבורא, ונכנס בו בושה גדולה על גודל פשעיו נגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכו' כמבואר בפנים.
וזה בחינת התעוררות לתשובה והבושה הגדולה שצריך לו להאדם להיות קודם שנכנס לקדושת שבת וכמבואר בכוונות, ואחר כך כשמקבל קדושת שבת בעצמו שהוא בחינת תשובה שלימה וזוכה לקבל הארת המוחין הקדושים שמאירין בשבת קודש, אז הוא מתבייש ביותר עד שנתגלה הבושה והיראה על פניו כמבואר בפנים. וזה בחינת הבושה והיראה הגדולה שנראית על פני הצדיק אמת בשבת קדש, והבושה הזאת הוא בחינת אור התפילין, ועל כן חייב אדם להקביל פני רבו בשבת כמבואר בזוהר הקדוש, וכן אז עיקר זמן התקרבות להצדיקי אמת כנ"ל כמה פעמים, כי אז על ידי ההסתכלות לבד שמסתכלין על פניהם זוכין לקבל דעת ומוחין בגדולת הבורא יתברך, עד שזוכה גם הוא ליראה ובושה דקדושה שהוא בחינת אור התפילין, שזה בחינת קדושת שבת אותיות בש"ת כמובא בכתבים ובתיקונים הקדושים. וזה בחינת 'ברכו באור פניו של אדם' שאמרו רז"ל לענין שבת. כי אור הבושה הזאת שנתגלה על פניו על ידי קדושת שבת זה בחינת (שמות לד) "כי קרן עור פניו כמובא בפנים.
ועל כן משה רבינו עליו השלום שזכה לאור התפילין בשלימות שזה בחינת "כי קרן עור פניו" הנאמר במשה וכמבואר בפנים, על כן זכה הוא בשלימות גם כן לקדושת שבת, בבחינת 'ישמח משה במתנת חלקו'. וזה בחינת מה שמבואר בכתבי האריז"ל שמשה רבינו עליו השלום מחזיר בשבת את העדיים לישראל, שעליהם נאמר "ויתנצלו את עדיים ומשה יקח את האהל", שלקח אותן האורות בשביל להשלים האלף אורות שניטלו ממנו ובשבת מחזירין לו אותן האלף אורות, והוא נוהג בטובת עין עם ישראל ומחזיר גם להם אור העדיים הנ"ל עיין שם. והנה אור העדיים הוא בחינת אור התפילין כמבואר בפנים. נמצא מבואר, שבשבת זוכין כל ישראל לקבל ממשה רבינו עליו השלום בחזרה את אור התפילין בשלימות שהוא בחינת אור היראה והבושה הנ"ל שהוא בחינת אור הפנים. ועל כן כל אחד מישראל לפי בחינתו זוכה לקבל בשבת בחינת קירון עור הפנים, שזה בחינת 'אין דומה אור פניו של אדם בימי החול לאור פניו בשבת' היינו כנ"ל.
ועל כן אמרו רז"ל 'אפילו על עם הארץ שאימת שבת עליו' בחינת היראה והבושה הנ"ל. וזה שמובא בתיקון וא"ו דף כ"ד. 'כד נפיק שבתא וכו' וישראל אינון תחות ממשלה דס"מ ושבעין ממנן וכו' קלא נפיק מן שמייא לגביה ויימא הכי ירא בשת וכו' יהא לך כיסופא מן שמייא' וכו' היינו כנ"ל, כי על ידי הבושה והיראה שזוכין ישראל לקבל בשבת ויום טוב שזה בחינת אור התפילין, על ידי זה נופל בושה ויראה גם על העכו"ם שהם מבחינת ממשלת הס"ם ושבעין ממנן, שזה בחינת "ויראו ממך" המבואר בפנים. ועל כן אמרו רז"ל 'המשמר שבת וכו' מוחלין לו', כי זה בחינת מה שאמרו רז"ל (ברכות יב) 'העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו' וכמבואר בפנים. וזה בחינת שבת בחינת בושה, בשת פנים, היפך העזות, שהוא זוהמת הנחש סטרא דקץ כל בשר. שזה בחינת "והשבתי גאון עזים" וכנ"ל כמה פעמים.
וזהו שאומרים בהגדה 'אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו'. כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ונתבטל מהם העזות דסטרא אחרא. שבשביל זה אמרו רז"ל 'כל מי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני' וכמבואר בפנים, ונמשך עליהם בושה, שזה בחינת (שמות כ) "למען תהיה יראתו על פניכם" הנאמר במעמד הר סיני. ועל ידי קדושת שבת זוכין גם כן לזה כנ"ל. וזה בחינת 'טועמיה חיים זכו', כי הוא בחינת אור התפילין, שהוא בחינת עץ החיים, בחינת "ה' עליהם יחיו" וכמבואר בפנים. ועל כן 'לא נתגרש אדם הראשון מגן עדן עד אחר השבת' כמו שאמרו רז"ל, כי קדושת שבת הוא ????????????? בבחינת בשת פנים לגן עדן. ועל כן אף על פי שפגם בבחינת תפילין כמבואר בפנים 'בא שבת והגין עליו' כמו שאמרו רז"ל.
ועל כן גם קין שפגם באור התפילין, וכן קרח שפגם בכבוד משה שזכה בשלימות לאור התפילין, שהיה גם כן על ידי שנתלבש בו ניצוץ קין כמובא (ועיין בליקוטי תורה פרשת קרח), על כן תקונם גם כן על ידי קדושת שבת כמובא בכוונות על "מזמור לדוד הבו" וכו', וכן ב"מזמור שיר ליום השבת" ומזמור "ה' מלך גיאות לבש" וכו'. וזה שאמרו רז"ל 'שכשפגע אדם הראשון בקין ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר אדם הראשון אם כך גדול כח התשובה פתח ואמר "מזמור שיר ליום השבת", היינו שהבין שנתקבלה תשובתו בזכות שבת שהוא בחינת מוחין גדולים שעל ידי זה זוכין לתשובה שלימה עד שנתגלה הבושה על פניו. ועיין בזוהר חדש שיר השירים מבואר גם כן, שליל שבת ויום שבת הם בחינת תפילין של יד ושל ראש. ושם מבואר כי תפילין שבחול הם בחינת דיוקנא דחותמא דמלכא, ושבת ויום טוב הם בחינת תפילין דמארי עלמא ממש, ועל כן אסור להניח בהם תפילין וכו' עיין שם. וזה שפתח אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", היינו כי הגם כי אור התפילין גדול מאד כי הם בבחינת 'שמא דקוב"ה' בחינת (דברים כח) "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". אבל גם בשמות הקדושים יש בהם גבוה מעל גבוה כידוע.
ועל כן קדושת שבת שהוא גם כן שמא דקוב"ה הוא גבוה ועליון ביותר, עד שאסור להניח בו תפילין כלל, כי קדושת שבת גבוה מזה, ומשם נמשך כח התשובה שהוא כביכול גבוה מהתורה הקדושה. כי הגם כי 'אורייתא שמא דקוב"ה', ועל ידי שפוגמין ח"ו באיזה דבר מהתורה הקדושה על ידי זה גורמין פגם ח"ו בקדושת שמותיו יתברך כידוע, אבל כח התשובה שלימה שהוא בחינת שבת גדול וגבוה כל כך, עד שנתתקנין כל הפגמים, ולא עוד אלא 'שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועיקר שלימות התשובה בתכלית הוא אצל הצדיקים הגבוהים ביותר שעובדים את ה' בדביקות גדול ובשכל גדול.
וכשיש להם איזה בחינת נפילה וירידה במוחין שלהם, הגם כי גם עכשיו הם במדריגה גדולה מאד נגד שאר בני אדם ואפילו נגד שאר הצדיקים. אף על פי כן מתביישין בזה מאד כאלו חטאו איזה חטא ממש ח"ו, ועושין תשובה גדולה על זה, עד שעל ידי זה באין לידיעה והכרה חדשה ביותר גבוה הרבה מהידיעה שהיה להם בתחלה אפילו קודם שנפלו ממדריגתם, וכן זוכין על ידי זה לבושה ויראה גדולה שהם בחינת אור התפילין גבוהים ביותר, שהוא בחינת קדושת שבת ויום טוב שהם בחינת תפילין דמארי עלמא ממש כנ"ל (ויש לומר שזה בחינת שמה שמשה רבינו עליו השלום זכה לקירון אור הפנים נאמר דייקא אחר הלוחות שניות וכמבואר מזה במקום אחר).
וזה בחינת "ולזמר לשמך עליון", כי על ידי התשובה שהוא בחינת "טוב להודות לה'" מלשון וידוי דברים כמו שדרשו רז"ל בפרקי דרבי אליעזר ובמדרש שוחר טוב, על ידי זה דייקא זוכין אחר כך להשגה יתירה גבוה ביותר בגדולת וקדושת שמותיו יתברך, שזה בחינת "ולזמר לשמך עליון". וזה "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כי על ידי תיקון הדיבור שזוכין על ידי לימוד התורה בלילה, וכן על ידי שממשיכין קדושת שבת על ששת ימי החול, זוכין אחר כך לבחינת קדושת שבת בשלימות כנ"ל. "כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן", שצריכין לשמוח ולרנן גם על ששת ימי המעשה, מאחר שעל ידם בא קדושת שבת, ובזה גם כן ממשיכין קדושת שבת גם על ששת ימי המעשה. וזה "מה גדלו מעשיך ה'", כי מעשה ה' בוודאי גדולים וקדושים מאד, והם בחינת התורה הקדושה שבה נקרא הכל, כמו שכתוב (משלי ח) "ואהיה אצלו אמון" ודרשו רז"ל 'שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה שבה נבראו כל מעשה בראשית.
"מאד עמקו מחשבותיך", הוא בחינת קדושת שבת שהוא בחינת עולם המחשבה, שזה בחינת התשובה העליונה שהוא גבוה ועמוק מאד עד שעל ידה יכול להתתקן הכל. ולא עוד אלא שהירידה שהוא בחינת סטרא דמותא סטרא דקץ כל בשר, שזה בחינת 'מאד' כמו שדרשו רז"ל 'מאד' דא סטרא דמותא, תתהפך גם כן לעלייה גדולה, עד שזוכין על ידי זה אחר כך על ידי התשובה להשגה גבוה ביותר שהוא בחינת קדושת אור התפילין של שבת כנ"ל. וכן להיפוך, העליה וההצלחה של הרשעים הוא תכלית ירידתם בבחינת "בפרוח רשעים וכו'. להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'" לעולם ידך על העליונה, כי מאד עמקו מחשבותיך והוא (דברים לב) "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" ועל זה סובב כל המזמור עד שסיים "להגיד כי ישר ה' צורי" וכו'.
וזה "אם תשיב משבת רגלך", היינו שיעלה הדיבור שהוא בחינת רגל אל הקדושה, א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמ"ת. כי התחלת עליית הדיבור הוא מראשו היינו ממובחר האמת שיש בהדיבור וכנ"ל. "עשות חפציך ביום קדשי", היינו על ידי שימשוך קדושת שבת על ששת ימי החול כנ"ל וכמבואר בפנים. וגם כפשוטו רצה לומר שימנע בשבת מעשיית חפציו ועובדין דחול שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא, סטרא דקץ כל בשר, שהם בבחינת "קרבות יחפצו" (תהלים סח) שפירושו, שחפצים במלחמה תמיד שהם בחינת הסטרא אחרא הנ"ל המקטרגים על האדם ולוחמים עמו תמיד, ומייגעים אותו בטירדות ויגיעות גדולות, והעיקר בעצבון הפרנסה וטירדת הט"ל מלאכות שבששת ימי החול, עד אשר כל ישעו וכל חפצו של אדם הוא רק בזה, ועל ידי זה נמנע מעסק התורה אשר (משלי ח) "כל חפצים לא ישוו בה". אבל בשבת צריכין לעסוק רק בחפצי שמים היינו בעסק התורה אשר על זה אמרו רז"ל 'חפצי וחפציך לא ישוו בה'. וזה בחינת (תהלים א) "כי אם בתורת ה' חפצו", ועל ידי זה נמשך חסד בחינת (יהושע ו) "כי חסד חפצתי". ועל ידי זה זוכה ליראה ובושה בבחינת "החפצים ליראה את שמך" (נחמיה א), בחינת תפילין שהם בחינת עץ החיים, בחינת 'מלך חפץ בחיים', בחינת תשובה, כמו שכתוב (יחזקאל יח) "החפץ אחפוץ וכו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".
וזה "וקראת לשבת ענג", כי הדיבור דקדושה נקרא ענג דקדושה היפוך בחינת הדיבור דסטרא אחרא של בחינת 'קץ כל בשר' שמוצאים חוב ופסולת בכל אחד.
שעל זה נאמר "על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון" (ישעיה נז), והדיבור הוא בחינת בת אברהם שהוא בחינת חסד בחינת אהבה, שזה בחינת ענג, בחינת (שיר השירים ז) "אהבה בתענוגים". ועל ידי זה זוכין לתשובה ותשובה הוא בחינת שדי כמבואר במאמר 'בטח בה'' סימן ע"ט. וזה בחינת ענג, בחינת (איוב כב) "כי אז על שדי תתענג", ועל ידי זה מקבלין מוחין חדשים והמוחין הם עיקר הענג כנ"ל כמה פעמים, ועל ידי זה זוכין לבושה ויראה שהם בחינת תפילין, ותפילין הם גם כן בחינת שדי (כידוע ומבואר בליקוטי תנינא סימן ה' במאמר 'תקעו אמונה'), וזה בחינת ענג בחינת "כי אז על שדי תתענג" וכנ"ל.
וזה "ולקדוש ה' מכובד". כי כל הבחינות הנ"ל הם גם כן בחינת כבוד. התורה הוא בחינת כבוד כמאמר רז"ל 'אין כבוד אלא תורה'. הדיבור דקדושה הוא בחינת כבוד כמבור במקום אחר, ובמאמר 'אני ה' הוא שמי' סימן י"א, וכן לקמן בפנים בסימן קצ"ד. וזה בחינת (תהלים ל) "למען יזמרך כבוד ולא ידום" המבואר בפנים במאמר זה, ועל ידי זה זוכין לתשובה שזה בחינת כבוד, בחינת "זובח תודה יכבדנני", וכמבואר במאמר 'קרא את יהושע' סימן ו', ועל ידי זה מקבלין מוחין חדשים. וזה בחינת כבוד בחינת "כבוד חכמים ינחלו", ועל ידי זה זוכין ליראה ובושה, וזה בחינת כבוד, וכמו שכתוב (דברים כח) "ליראה את השם הנכבד" וכמבואר במקום אחר. וזה בחינת מצוות ענג וכבוד שבת, כי אז נדחה זוהמת הנחש ונמשך קדושה גדולה גם על תענוגי הגוף, בחינת 'טועמיה חיים זכו' בחינת אכילת עץ החיים. וזה גם כן מה שמבואר בזוהר הקדוש כי ענ"ג ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן. בחינת 'בשת פנים לגן עדן'.
וזה "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", שימנע עצמו אפילו מדיבור של חול בכדי שלא יתאחז בו שולטנותא דקץ כל בשר ח"ו. "אז תתענג על ה'". כי זוכים להשיג מוחין הגבוהים ביותר שהם בחינת עתיקא "והרכבתיך על במותי ארץ" 'דא חקל תפוחין קדישין', בחינת עליית המלכות שהוא הדיבור דקדושה.
ורז"ל דרשו שניצול משיעבוד מלכיות, היינו שנכנע סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור דקדושה (בבחינת (תהלים מז) "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו", ואין לאום אלא מלכות כמו שאמרו רז"ל).
"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" 'דא זעיר אנפין', בחינת תפארת, זה בחינת היראה והבושה שהוא בחינת תפארת כלליות הגוונין בחינת תפילין כמבואר בפנים, (ועיין גם לקמן בפנים במאמר 'ואכלתם אכול ושבוע' סימן מ"ז, מבואר גם כן שיעקב הוא סוד בחינת תפילין) וזה בחינת "ביראתך" 'בזכות יעקב שאמר מה נורא' וכו'. וזה בחינת "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו" וכו' (ישעיה כט), כי מאחר שזכה לבושה ויראה דקדושה שהוא בחינת אור התפילין, על כן אין לו ליבוש משום אדם, אדרבא! כולם צריכין להתבייש לפניו בבחינת "ויראו ממך" וכמבואר בפנים. ועל כן דרשו רז"ל (שבת קיח) "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", שזוכה לנחלה בלי מצרים. כי ענין הבושה והיראה הזאת הוא בלי מצר וגבול כלל, כי כל מה שזוכה לקבל מוחין חדשים וגבוהים ביותר הוא מתבייש ביותר על השגתו הראשונה ועושה תשובה על זה, ועל ידי זה זוכה לקבל מוחין גבוהים ביותר עוד, ואז זוכה ליראה ובושה גדולה ביותר, ועל ידי זה זוכה לקבל מוחין גבוהים עוד ביותר וכן חוזר חלילה עד אין סוף. וזה שסיים "כי פי ה' דיבר". כי הכל נעשה על ידי תיקון הדיבור דקדושה על ידי קדושת שבת שעל ידי זה זוכין לכל הנ"ל וכמבואר גם בפנים: