יקרא דשבתא
שבת הוא בחינת נפש, בחינת (שמות לא) "כי בו שבת וינפש", וכמבואר בזוהר ויקהל דף ר"ה: 'האי יומא, יומא דנשמתין הוא ולא יומא דגופא'. והוא בחינת אדם בחינת "ויהי האדם לנפש חיה"-'לרוח ממללא', ורוח ממללא הוא בחינת קדושת שבת בחינת (ישעיה נח) "ודבר דבר" הנאמר בשבת, וכמובא בזוהר בראשית דף ל"ב. והוא בחינת צורה בחינת חכמה ודעת בחינת "כי קדש הוא" וקדש הוא בחינת חכמה כמובא, וכתיב (שמות לא) "לדעת כי אני ה' מקדשכם". והוא בחינת אור כמו שאמרו רז"ל 'ברכו באורה' והוא בחינת חיים בחינת 'טועמיה חיים זכו'. והוא בחינת זכרון כמו שכתוב (שמות כ) "זכור את יום השבת" והוא בחינת חסד, כי בשבת נתגלין חסדים גדולים, וכל דינין אתכפיין ולא מתערין כלל כמבואר בזוהר הקדוש. והוא בחינת חכמת התורה, כי הכל מודים כי בשבת ניתנה תורה. ולא ניתנו שבתות אלא ללמד בהם תורה כמו שאמרו רז"ל. גם שבת הוא בחינת צדקה בחינת (מלאכי ג) "וזרחה לכם יראי שמי" (אלו שומרי שבת) "שמש צדקה" וכמו שדרשו רז"ל 'שמש בשבת צדקה לעניים'. וזה בחינת התורה שהוא בחינת אדם כמבואר בפנים. ואז נכנע ונתבטל הרע שבד' יסודות, וכל הד' יסודות נכללין אז בקדושה כנ"ל בסימן ד' ובסימן ח'.
כי שבת יש בו מסגולת התענית כמובא וכמבואר לקמן מבפנים בסימן נ"ז. ועל כן נתבטלין על ידו התאוות שנמשכין מבחינת הרע שבד' יסודות כמו על ידי התענית ויותר עוד וכמבואר במקום אחר. וזה גם כן בחינת אותיות אדם מם סתומה הוא בחינת עולם הבא כידוע וכמבואר בפנים, וזה בחינת שבת שהוא מעין עולם הבא. דל"ת הוא בחינת תיקון הד' יסודות אל"ף הוא בחינת החכמה והשכל שזוכין על ידי קדושת שבת כנ"ל. וכל זה בחינת אותיות אדם כמבואר בפנים. ולא עוד אלא שבשבת גם הגוף והחומר שהוא בחינת בהמה נכלל בקדושת שבת שזה בחינת מצוות ענג שבת. כי אז גם תענוגי החומר והגוף יקרים מאד וזוכין על ידם דייקא להתעלות הצורה והשכל, כי סעודות שבת מרמזין לבחינת מוחין גבוהים מאד כמבואר בכוונות.
וזה בחינת מצוות שביתת בהמתו של ישראל כמו שכתוב (שמות כג) "למען ינוח שורך וחמורך", כי מתפשטת קדושת שבת גם על בחינת בהמתם של ישראל כנ"ל.
ומחמת שקדושת שבת הוא בחינת ביטול הרע שבחומר וגוף, והתעלות השכל שהוא בחינת אדם שזוכין לזה על ידי התענית. על כן נוהגין אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת, בפרט אם אינו תאב לאכול כשלא יתענה כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן רמ"ט. כי בזה שמשבר תאוותו ואינו אוכל בערב שבת בכדי שיאכל בשבת לתיאבון בזה מכניע ביותר הרע והתאווה שבד' יסודות וכוללם בקדושת שבת כנ"ל.
גם שבת הוא בחינת קדושת ארץ ישראל הבל שאין בו חטא, שעל ידי זה נתגלין האבות בעולם ונדחה הדין והחושך וכו' מן העולם. כי אמרו רז"ל 'אם מקבלין אתם את השבת נכנסין אתם לארץ וכו' ולא חרבה ירושלים אלא על שחללו את השבת'. נמצא שעיקר קדושת ישוב ארץ ישראל נמשך משבת. ועיין בתיקוני חמשאה מהתיקונים אחרונים מבואר, שקדושת הנשמה יתירה של שבת הוא בחינת ארץ ישראל. גם אמרו רז"ל שבשבת המלאכים המלוים וכו' אומרים עליו "וסר עונך וחטאתך תכופר", וכן אמרו רז"ל 'אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו'. נמצא שעל ידי שמירת שבת זוכה כל אחד מישראל לבחינת הבל שאין בו חטא. ועל כן לימוד התורה של שבת קודש בוודאי יקר במעלה ביותר כי הוא בחינת הבל שאין בו חטא. ועל כן על ידי קדושת שבת נתגלין האבות בעולם בבחינת "וזכרתי את בריתי יעקב והארץ אזכור" שזה בחינת שב"ת. שי"ן ב"ת. 'שין' הוא תלת אבהן 'בת' הוא השכינה הקדושה (שהוא בחינת קדושת ארץ ישראל כידוע) כמבואר בזוהר הקדוש, ועיין זוהר יתרו דף פח: 'בהדין יומא מתעטרין אבהן וכל בנין ינקין וכו' בהדין יומא כל דינין אתכפיין ולא מתערין בעלמא' וכו'.
ועיין זוהר ויקרא דף י"ב 'אימתי אתרביאת ארעא קדישא ואתעטרת בעטרהא הוי אומר ביום השבת' וכו'.
וזה גם כן בחינת מעלת הצדקה של שבת כי צדקה של שבת הוא בבחינת הצדקה לארץ ישראל המבואר בפנים:
ומחמת ששבת הוא בחינת התגלות התורה והנפש וכו' כנ"ל, ושורש התורה והנפש הוא בחינת כבוד השם יתברך כמובא בפנים. על כן צריכין ליזהר מאד בכבוד שבת. כי על ידי זה זוכין לקבל הארת הנפש והתורה ביותר כמבואר בפנים. וזה גם כן בחינת מצוות ענג שבת ענגהו במאכל ובמשתה. כי עיקר האכילה ושתיה הוא בשביל להעלות הנפשות והניצוצות הקדושים המלובשים בהדברים שאוכלין ושותין. ועל כן מי שהוא בעל נפש, היינו תלמיד חכם וצדיק שזוכה לתורה שהוא בחינת נפש אדם ונקראת (תהלים יט) "משיבת נפש", אזי אם אוכל בכוונה בבחינת (משלי יג) "צדיק אוכל לשובע נפשו", אזי על ידי שהנפשות שבמאכל ובמשתה נכללין בנפשו על ידי זה יש להם עליה. וכשאוכל בשר אזי נתעלה הנפש שבבשר מבחינת בהמה לבחינת אדם, ונעשה על ידי זה יחוד גדול ועל ידי זה נמשך פרנסה לישראל.
ועל כן אמרו רז"ל 'עם הארץ אסור לאכול בשר'. כי מאחר שאינו בן תורה, על כן אינו יכול הנפש שבחי לעלות על ידו, כי אם אדרבא להיפך ח"ו, ואפילו מי שהוא בן תורה ולא תיקן מעשיו ח"ו, ואין לימודו בבחינת הבל שאין בו חטא שהוא בחינת אוירא דארץ ישראל קשה גם כן להנפש שבחי שתתעלה על ידו וכמובן בפנים, ועל כן קשה לו גם כן לאכול בשר.
ועיין בספר הקנה במקומות הרבה, שהחמיר מאד בענין אכילת בשר מטעמים הנ"ל (אך בעתים הללו מחמת חלישת הדור קשה ליזהר בזה כידוע) ועל כן הזהירו רז"ל מאד לדבר דברי תורה על השלחן בכדי שתהא האכילה בבחינת התורה והנפש. אך עיקר שלימות תיקון האכילה ושתיה הוא בשבת קודש, כי אכילת שבת כולה קודש כמבואר במקום אחר, וכן מבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל. כי עיקר התעלות התורה והנפש הוא בשבת קודש, ואז עיקר גמר תיקון עליית הנפשות והניצוצות הקדושים שנתבררו, ואז גם הטוב שבנגה שהוא בחינת נפש הבהמיות נכללת בקדושה כידוע, ויתפרדו ממנה כל פועלי און. ועל כן אז עיקר זמן עליית הניצוצות הקדושים בשלימות שעל ידי האכילה ושתיה של שבת. ועל כן שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת כמו שאמרו רז"ל (ביצה דף טז), בכדי להמשיך קדושת שבת על אכילתו, שעל ידי זה יוכלו הניצוצות שבמאכל להתברר ולעלות בנקל יותר ולהכלל בקדושה כראוי. וכמבואר להדיא בכתבי האריז"ל. ועל כן העיקר היה נזהר בזה באכילת בשר כמו שאמרו שם 'מצא בהמה נאה מזמינה לשבת' וכו'.
(ומזה ילמוד אדם ק"ו לעצמו), וזה בחינת "וטבוח טבח והכן" ודרשו רז"ל מזה ששמר יוסף את השבת, כי עיקר תיקון השחיטה (בחינת וטבוח טבח) עד שעל ידי זה יעלה הנפש שבחי לבחינת מדבר, וככל המובא בפנים עיקר שלימות תיקון זה הוא במה שמכינים לסעודת שבת כי אז עיקר שלימות כל התיקונים הנ"ל. כי שבת בעצמה הוא בחינת הדיבור דקדושה בחינת "ודבר דבר" כנ"ל בשם הזוהר הקדוש, והדיבור הוא מבחינת השכינה בחינת מלכות פה, שזה בחינת שבת מלכתא, והנפשות שנתבררו עולין בה בבחינת מ"נ ונעשה יחוד גדול, כי בשבת עיקר הזדווגות מטרוניתא במלכא כמבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות.
ועל ידי זה נמשך שפע ופרנסה לישראל, כי כל השפע והפרנסה נמשך רק מקדושת שבת כמבואר בזוהר הקדוש, ומחמת שעיקר תיקון השחיטה הוא על ידי קדושת שבת קודש, על כן המחלל שבת בפרהסיא ששחט שחיטתו פסולה כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן ב' עיין שם (וצריכין לבאר עוד בזה). גם ענין 'מנצפך צופים אמרום' בחינת תיקון ה'ורידין' על ידי שמאותיות רי"ו די"ן נעשה 'אדני', שזה בחינת אלו הדיינים כמבואר בפנים, ענין זה נעשה בשבת שאז עיקר המתקת הדינים כמבואר בזוהר הנ"ל. ואז עיקר זווגא דמטרוניתא, שזה בחינת שמנער נעשה נערה בה"א, על ידי שממשיכין הא אלפין שבבינה להמתיק הא פעמים דין שבמלכות. ה"א פעמים דין גמטריא נער גמטריא ש"ך דינים. ועל ידי ה"א אלפין הנ"ל נמתקת, ונעשית בבחינת ה"א פעמים אדני גימטריא שכ"ה, גמטריא נערה ואתתקנת לזווג, שתיקון זה נעשה בשבת שנמשך הארה מבחינת שבת הגדול בחינת בינה לבחינת שבת הקטן בחינת מלכות כמבואר בתיקונים, וכנ"ל בקיצור וברמז בסימן ל"ב במאמר אדני שפתי תפתח.
גם המיתוק השני שנעשה מבחינת ריו דין אדני, ונמתקין הדינין על ידי שנמשך הארת האבות בעולם, שהם בחינת גימ"ל פעמים ע"ב גימטריא רי"ו, ועל ידי זה נמתק הדין ונעשה אדני אותיות רי"ו די"ן, כי אלף ציורה ריו, ואז מבחינת מנצפ"ך גימטריא רי"ו די"ן גימטריא פ"ר נעשה פרה, כמבואר כל זה בכתבי האריז"ל בכוונות אדני שפתי תפתח וכו'. כל זה נעשה גם כן בקדושת שבת כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל 'שב"ת ודיני"ן ופר"ה במרה נצטוו', כי הם בחינה אחת, והכל כלול בקדושת שבת כנ"ל. גם התיקון של בחינת 'אלו מלמדי תינוקות' שיהיו בבחינת הבל שאין בו חטא, הוא על ידי קדושת שבת, שאז הלימוד בבחינת הבל שאין בו חטא כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל לענין שבת 'באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין' (שבת דף יא) כי אז עיקר השלימות של בחינת מלמדי תינוקות. ומחמת שפגם כל הנ"ל הוא בבחינת "אכלו לחם ה' לא קראו", על כן אמרו רז"ל 'אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר "וקראת לשבת ענג" 'במקום קריאה שם תהיה ענג'. כי הסעודות של ענג שבת הם בבחינת "ה' קראו" בחינת במקום קריאה שם ענג כי שבת שמא דקודשא בריך הוא וכו'.
ועל כן עיקר זמן הזווג של תלמידי חכמים הוא בשבת.
כי בחול יש אחיזה להחיצונים שהם בחינת חשך סכלות וכו', עד שלפעמים גם נפשות קדושות נעשקות בתוך הטיקלא כמבואר בפנים, ועל כן קשה אז להמשיך נשמה קדושה על ידי זווגו וכמבואר מזה עוד בזוהר הקדוש ובכתבים. ועל פי רוב הנפשות הגדולות הנעשקות בתוך הטיקלא בקליפת נגה הם מתלבשים בבני עם הארץ דארחיהון כבעירו ומזדווגין גם בששת ימי החול וכמבואר בזוהר יתרו דף פט: עיין שם. וגם רז"ל (פסחים מט) דרשו על בנות עמי הארצות (דברים כז) "ארור שוכב עם כל בהמה", כי זווגם הוא בבחינת בהמיות ממש, אף על פי כן לפעמים דייקא 'מבני ע"ה תצא תורה' שבשביל זה צריכין לכבדם כמבואר בפנים, אבל שבת קודש אז עיקר הארת הנפש, כי שבת הוא עולם הנשמות כנ"ל. וגם הטוב שבקליפת נגה שהוא בחינת בהמיות נכלל בקדושה כנ"ל. ועל כן על ידי הזווג של שבת שאז זווגא דמטרוניתא, גם כן זוכין להמשיך נשמות קדושות לבניו וכמבואר בזוהר הקדוש, וזה שמבואר בזוהר יתרו הנ"ל: 'וכד עלמא סליק בדינא אסתכל קוב"ה באינון בנוי (היינו באותן הבנים שנולדו מזווג של שבת) ומרחם על עלמא ועל דא כתיב (ירמיה ב) "כולה זרע אמת" וכו' כמה דאת אמר "תתן אמת ליעקב" וכו'.
היינו כי בשבת שהוא בחינת הבל שאין בו חטא נמשך הארת האבות בעולם להגן על העולם ולדחות הדין והחושך והסכלות וכו' מן העולם (שזה בחינת מגן אבות שאומרים בליל שבת) ועל כן הבנים שנולדו מזווג תלמידי חכמים בשבת הם נמשכין מבחינת הבל שאין בו חטא, שעל ידי זה נמתקין כל הדינים ונמשך חסד ורחמים כנ"ל, וכמבואר בפנים ויעקב אבינו הוא בחינת כלל האבות כי הוא כלול מכולם כידוע.
ועל כן שבת הוא בחינת תכלית מעשה שמים וארץ. כי (זהר שמות מב:) 'עיקר תכלית הבריאה כולה הוא בגין דישתמודעין ליה' כמבואר בפנים. ואי אפשר להכיר אותו יתברך ולידע ממנו כי אם על-די קדושת שבת שהוא כלל התורה כולה, שעל ידי זה נדחה החשך והסכלות וחכמות חיצוניות מן העולם, וזוכין לחכמה ושכל דקדושה שעל ידי זה משיגין אותו יתברך, שזה בחינת "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" כנ"ל. ועיין שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ז סעיף י"ז: 'אסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה ואפילו בספרי חכמות אסור'. ואף על פי שכתב שם 'ויש מי שמתיר' וכו', מדהביא דעת האוסרין בדיעה ראשונה בסתם, נראה שהסכים לדבריהם (ועיין בחיי אדם כלל ס"א ובאשל אברהם סימן ש"ח סעיף קטן ע"ו).
וזהו (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגלך", היינו כי בחול יש אחיזה להסטרא אחרא בחינת החשך והסכלות וכו' ברגלי הקדושה, בבחינת (משלי ה) "רגליה יורדות מות". אבל בשבת עולין רגלי הקדושה מביניהם כידוע בכתבים. ואז גם הטוב שבבהמיות שהם תענוגי הגוף נכללין בקדושה כנ"ל, וזה גם כן בבחינת "אם תשיב משבת רגלך", שגם הבהמיות והחומריות שהם בחינת רגלין כמו שכתוב (מלכים-ב ג') "ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם", וכן הגוף בכלל נקרא רגל לגבי הנשמה כמובן מדברי רז"ל, במשל החיגר והסומא. וזה "עשות חפצך ביום קדשי" שימנע מעשיית חפצי עצמו שיש בהם אחיזה להחשך והסכלות וכו', רק שיעסוק בחפצי שמים שהם חכמות התורה, בבחינת (תהלים א) "כי אם בתורת ה' חפצו", וכתיב (משלי ג) "וכל חפציך לא ישוו בה". וכתיב (ישעיה מב) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", וזה 'למען צדקו' כי התורה נקראת צדקה כמבואר בפנים. וכן ארץ ישראל נקראת "ארץ חפץ". וזה שהוכיחם הנביא (ישעיה נח) "הן ביום צומכם תמצאו חפץ" וכו'. היינו כי עיקר הצום והתענית הוא להכניע החומר והסכלות של הגוף שהוא בחינת החפץ והתאוה שנאחזת בהד' יסודות. ואתם ביום צומכם להוטים אחרי חפצי עצמכם ותאוותיכם.
וזה בחינת "עשות חפציך ביום קדשי", שימנע מחפצי עצמו, ולא עוד כי בשבת גם חפצי עצמו של תענוגי הגוף נכללין בקדושה, על ידי החכמה והשכל שמאיר בשבת בחינת "כי קודש הוא" כנ"ל. וזה "וקראת לשבת ענג", כי השכל והחכמה הם בחינת ענג כנ"ל כמה פעמים, וענג שבת הוא בחינת ענג הנפש בבחינת "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענגו בדשן נפשכם" (ישעיה נה). וזה "ולקדוש ה' מכובד", כי כבוד הוא בחינת שורש הנפש והתורה שמתגלין בקדושת שבת כנ"ל וכמובא בפנים, וזה "וכבדתו מעשות דרכיך", שימנע מדרכי עצמו שיש בהם לפעמים אחיזת הסכלות בחינת (קהלת י) "וגם בדרך כשהסכל הולך וכו' ואמר לכל סכל הוא". וכתיב (משלי יט) "אולת אדם תסלף דרכו".
וזה "ממצא חפציך ודבר דבר", שימנע אפילו מלדבר דיבור של חול בכדי שלא יפגום בקדושת שבת, שהוא בחינת הדיבור דקדושה, בחינת 'הבל שאין בו חטא' כנ"ל, "אז תתענג על ה'", היינו שיזכה לברר כל כך הד' יסודות שלו עד שיהיו נקיים מכל תאוה וכל תענוגו יהיה רק על ה' כי זה עיקר תכלית הבריאה בגין דישתמודעין לי' כנ"ל. ובזוהר הקדוש דרש על זה דא עתיקא וכו', היינו שזוכה לתכלית שלימות השגה בחכמת התורה הקדושה עד שמשיג בחינת עתיקא.
"והרכבתיך על במותי ארץ" דא חקל תפוחין קדישין, שמרמז על עליית המלכות עד שמזדווגת כביכול להמשיך נשמות חדשות וכמבואר בכתבים, ורז"ל דרשו בגמרא שניצול משיעבוד מלכיות, היינו שניצול מאחיזת הסכלות שהוא בבחינת "מלך זקן וכסיל" "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" דא זעיר אנפין, בחינת תפארת, זה בחינת התגלות האבות בעולם בחינת (משלי יז) "ותפארת בנים אבותם". וזה בחינת יעקב שהוא בחינת תפארת והוא בחינת כלליות האבות כנ"ל, וזה שדרשו רז"ל שזוכה לנחלה בלי מצרים, על דרך שנחלקו רז"ל (במדרש רבה בחקותי פרק ל"ו) 'עד מתי זכות אבות קיימת', וכן בגמרא (שבת נ"ה) ומסיק שם במדרש רבה 'אמר רב אחא לעולם זכות אבות קיימת, לעולם מזכירין ואומרין כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך' וכו'. גם בפשוטו רצה לומר, שימשיך בחינת קדושת ארץ ישראל שהוא בחינת 'הבל שאין בו חטא' על כל העולם, עד שיתבטל החשך והסכלות והדין מכל העולם בבחינת "חסד ה' מלאה הארץ" וכתיב (ישעיה יא) "כי מלא הארץ דעה את ה'" וכו' וכתיב "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" בבחינת 'יכירו וידעו כל יושבי תבל' וכו', שזה עיקר תכלית הבריאה בגין דישתמודעין ליה כמו שכתוב "לכבודי בראתיו" וכו' וכמבואר בפנים. וזה "כי פי ה' דיבר", היינו כי שבת הוא בחינת הדיבור דקדושה שהוא בבחינת הבל הקדוש שאין בו חטא כמובן בפנים וכנ"ל. ועל ידי זה נדחה הדין והחושך מן העולם על ידי התגלות האבות ונמשך חסד וחכמה בעולם, חכמה דקדושה חכמת התורה, עד שזוכין לבחינת אורייתא דעתיקא שהוא בבחינת "ורב חסד" כמבואר במקום אחר. וזה בחינת 'ועתיקא קדישא גלי רצון דיליה' המבואר בזוהר הקדוש לענין קדושת שבת קודש: