נחת השולחן
וע,כ צריך הבשר הדחה ומליחה בכדי להדיח הדם בעין שעליו שהוא אסור כנ"ל וגם כדי לרכך הבשר שיוכל המלח להפליט הדם ממנו. כי אף שכבר נטהר הבשר מהדם בעין שעליו אעפ"כ צריכין להוציא ממנו גם דם פליטה כי אע"פ שד םהאיברים שלא פירש מותר כי זה בחי' לא הביט און ביעקב וכו' ודרז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כי מאחר שלא פירש להוציא הרעה אל הפועל ח"ו במעשה ממש אין נענש על זה מאחר שהתגבר על יצרו במעשה עכ"פ. אף על פי כן צריכןי לטהר הלב גם מימשבות כאלו ח"ו ולהכניע גם הרע שיש בו בכח ולא בפועל ממש. כי באם לאו בנקל ח"ו שיתגבר עליו יצרו גם בפועל ממש ח"ו שזה בחינת מה שצריכין למלוח הבשר בכדי שיפלוט גם הדם הבלוע באיברים כי בשעת התחלת הבישול בוודאי יפרוש ויצא הדם שבו ממקום למקום ויאסור. וע"כ צריך מליחה והמלח ע"י החריפות והמליחות שבי מוציא ממנו גם הדם הנבלע באיברים, וכמו כן לעובדא לענין האדם. המלחיה היא בבחי' מה שארז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר היינו שלא ימתין עד שעה שיראה שיצרו רוצה להתגבר עלי וולהביאו אל החטא בפועל ממש ואז יחגור כלי מלחמתו להלחם בו. כי אם כשיצרו עדיין בכח ולא בפועל עדיין אז ירגיז עליו יצרו הטוב ויתגרה בו במלחמה בכדי לגרשו ממנו לגמרי שלא ישלוט בו גם בבחינת כח לבד. וזה שנאמר רגזו ואז בוודאי ואל תחטאו וכו'. וכן מה שלומד תורה בכח ויגיעה ומקבל ע"ע יסורים ומרירות בשביל עול תורה וכשארז"ל אין התורה מתקיימ' אלא במי שממית עצמו עליה. זה ג,כ בחינת תיקון הבשר שע"י מליחה הנ"ל. כמובן במאמר ויאמר בועז סי' ס"ה. (ועיין זוה"ק ויחי דף רמ"א בענין המתקת הדינים שבבחינת מלכות שהיא ע"י בחי' מלח ומזה מובן ג,כ ענין המליחה הנ"ל) ואז אחר המליחה צריכין לחזור ולהדיח הבשר ולנקות אותו מהמלח ומדם זה שנפלט ממנו ואז הותר הבשר לאכילה כי שוב אין בו כלל מאחיזת עשו איש הדמים אפילו רק בבחי' כח לבד כנ"ל: וע,כ בשר ששהה ג' ימים בלא הדחה ומליחה שוב לא מהני לו מליחה כי נתייבש דמו בתוכו והוא כעין שדרז"ל (בבא קמא דף פ"ב) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וכו' כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו וכו' כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. וכבר מבואר כי תיקון הבשר ע"י הדחה ומליחה הוא בבחינת הכנעת היצר הרע בחינת עשו שעיקר הכנעתו ע"י מימי התורה והחכמה כנ"ל וע"כ אם שהה ג' ימים וכו' שזה בחי' שנפרד מהתורה בבחי' שלשת ימים הנ"ל אזי בוודאי כבר נתקשה ונתייבש הדם שבתוכו עד שכבר קשה להוציאו ולהפליטו גם ע"י הדחה ומליחה ולכן אין לאכלו אלא צלי ומאחר שצלאו אעפ"כ לא יבשלנו לכתחלה כמבואר בשו"ע. וע"כ אם נשרה במים תוך הג' ימים מותר להשהותו עד קרוב לג' ימים אחרים: והנה מענין זה מובן קצת מה שלפעמים שדייקא אז מתגרה בו יצרו ביותר בבלבולים ומחשבות וכו' מה שלא עלו על דעתו מקודם וזה כמו בחי' תקון המליחה שמתחלה בפרט לאחר הדחה אז הבשר נקי ואינו נראה עליו שום לחלוחית דמים ואח"כ ע"י המליחה דייקא נתמלא הבשר מציר ודם שנפלט ממנו כי בתחלה היה הדם נבלע באיברים ועכשיו יצא ונפלט ע"י המליחה וע,כ נתלכלך הבשר עוד הפעם עד שידיחו אותו שנית ואז יהיה נקי באמת מכל מיני דמים הן בחוץ והן בפנים (וכעין מבואר גם בהשיחות) וע"כ צריכין ליזהר אז ביותר לבל יפול בלבו שום חלישו תהדעת ע,י בחי' ההתגרות שעכשיו ביותר. כי כך הענין כי זה בעצמו טהרתו ותיקונו כנ"ל אך אעפ"כ עכ"פ לא יהיה ניחא לו בזה ח"ו. רק יתגבר כנגד הבלבולים תיכף לגרשם בכל כחו ועכ"פ יברח מהם תיכף אל הקדושה ועכ"פ לא יהיה כמהרהר וחוזר ומהרהר ח"ו וכמבואר מזה במ"א וזה בחי' מה שצרייכן למלוח בכלי מנוקב דייקא בכדי שיהיה מקום לציר ודם הנפלט לזוב ולצאת משא"כ אם אין לו מקום לזוב אזי לא די שמה שנשרה בציר ודם נאסר כי חזר ונבלע בו הדם ולא מהני ליה שוב מליחה וצליה.
אלא אפילו כל החתיכה שחוץ לציר נאסרה ג"כ ואין לה שום תיקון כי הדם שבתוכה פירש ממקום למקום ולא יצא מאחר שלא היה לו מקום לזוב ולצאת וכמ וכן לעניניו מאחר שאינו מזדרז בזה לגרשו מכל מניי בלבולים ולכלוכים העולים על לבו עכשיו דייקא רק אדר בא נראה כאלו ח"ו ניחא לו בזה אז לא די שהם בעצמם נדבקים ונאחזים בלבו עד שקשה לו אח"כ לטהר עצמו מזה אף גם כל מוחו ולבו נתבלבלו ונטרפו עי"ז ביותר.
כי מאחר שעוסק בתורה ועבודה קצת שסגולתם להכניע היצה"ר ולטהר הלב מכל מיני פסולת אפילו ממה שהוא עדיין רק בכח לבד שזה בעצמו הוא הטועם והסיבה שנדמה לו שמתגרין בו וכרוכין אחריו עכשיו ביותר כנ"ל. ואם היה חזק בזה בדעתו ובכל פעם שעולה איזה בלבול על לבו יגרשנו תיכף ויתן לו מקום לזוב ולצאת ממנו ואח"כ היה עולה על לבו איזה בלבול אחר והיה מגרשו ג"כ וכן בכל פעם עד שהיה זוכה לטהרת הלב באמת בבחי' ותשליך במצולות ים כל חטאתם במקום אשר וכו' ולא יעלו על לב לעולם משא"כ אם כשבא לו איזה בלבול וכןו' אינו נותן לו תיכף מקום לצאת רק אוחז בו ומעמיק בו ושונה באולתו ח"ו אזי הוא כטובל ושרך בידו ח"ו.
וממילא מובן כי אף שבשר הנמלח בכל שאינו מנוקב נאסר לעולם ולא מהני ליה שום תיקון לדידן כנ"ל. אבל באדם בוודאי אין לך דבר שעחומד בפני התשובה ואם יתגבר מעכשיו באמת וינקוב לבו האבן ויעסוק בעבודת השם באמת בוודאי יתתקן הכל. וע,כ אם אין לו מלח יצלה הבשר באש כי גם כח האש ישאוב הדם הנפלט ממנו באופן שלא יצא ויפרוש עוד הדם הבלוע בו.
ועל כן לענין דם פליטה אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע וכן כבולעו כך פולטו. אבל לא לענין דם בעין וכן לענין שאר איסורים כגון ציר נבלה וטרפה כי בדם פליטה מאחר שקודם שנפלט לא היה בכלל איסור כי דם האיברי' שלא פירש מותר כנ"ל רק מחמת שחוששין שלא יפרוש אח"כ ע"כ עוסק בזה להוציאו ולהפליטו ע"כ לא חיישי' בו כל כך משא"כ דם בעין ושאר איסורין שכבר נאחז בהם הסט"א ביותר ע"כ צריכים להרחיק מהם ביותר ולא אמרינן בהם סברות הנ"ל: וע"כ הכבד מחמת שהוא מלא דם ובו עיקר אחיזת עשו אדמוני כמובן במאמר שאלו סימן נ"ז וזה בחי' ויצא אדום לקראתו בעם כבד ע"כ לא מהני מליחה לכבד רק צליה באש שזה בחינת והיה בית יעקב אש וכו' ובית עשו לקש וכו': וע"כ ארז"ל אין מחזיקין דם בבני מעטם כי ארז"ל בני מעים לאו בשר ואוכליהון לאו בר אינש וע"כ מאחר שאינם ראוים בשלימות למאכל אדם ע"כ אין נאחזין בהם הדמים כל כך אא"כ חזינן דאסמיק שמזה נראה שיש בהן מבחינת אחיזת עשו אדמוני: וע,כ צריכןי למלוח הבני מעים מצד החיצון ששם השומן דבוק כי השומן שלהם מוחזק בדם כי שם עיקר אחיזתו בבחי' וישמן ויבעט כנ"ל. ועל כן דם בעין שנפל על הצלי אמרינן אדרבא שהאש מבליעו. כי זה בחי' דמגרי יצה"ר בנפשיה כי אין האש של התורה והשכל דקדושה מכניע רק כח הסט"א והיצה"ר שבטבע האדם שעי"ז נעשה עמו ממילא מה שנעשה וכשהאדם מצער על זה ולוחם עמו בכח יצרו הטוב רק שקשה לו להתגבר עליו אזי ע"י עסק התורה שנמשלה לאש מתגבר עליו ומפליטו מקרבו ומגרשו ומרחיקו מעצמו. משא"כ אם הוא תובע וקורא את יצרו ומעוררו על עצמו ח"ו אזי יוכל להיות אדר בא שיתגבר עליו ביותךר דייקא וכעין שארז"ל לענין המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות שנא' אני חכמה שכנתי ערמה וכו' עיי"ש: