נחת השולחן
וזה ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת אסור לו לעשות מלאכה בכל יום רק כדי חיוני ופרנסתו לחם לבד ומונה שבעה ימים ומקדש שביעי בקידוש והבדלה וכו', כי עיקר מה שע"י מלאכות של חול מבררין בירורים הכל רק בכח קדושת שבת ששובתין בו ממלאכה לגמרי וע"כ כשבא משה להזהיר ולצוות על מלאכ' המשכן הזהיר' תחלה על קדוש' שבת כי דייקא בכח קדושת שבת המלאכה נעשית בשלימות עם כל התיקונים הנעשים על ידה, וזה שאחז"ל זכרהו מאחד בשבת ופירשו הראשונים ז"ל דהיינו לומר היום יום ראשון בשבת וכן בכל יוסם, וכן מבואר בכתבי' כי עי"ז ממשיכין קדושת שבת בכל יום וזה מובן ע"פ פשוט ג"כ כי צריך להזכיר בכל יום כמה הוא בשבת בכדי שלא יבוא לידי שכחה שיכח מתי יום שבת נמצא שמקיים בזה בעצמו בכל יום מצות זכור את יום השבת בפרט שמזכיר שם שבת בפירוש כי אומר ראשון בשבת וכן כולם, וזה ג"כ בחי' זכור את יום השבת ודרז"ל זכרהו בכניסתו וביציאתו היינו בקידשו והבדלה בכדי לפרש בפה מלא נפלאות קדושת שבת וההבדל בינו לבין ימי החול שלא יהא בבחי' אור וחשך מעורבבים ח"ו כנ"ל ועי"ז דייקא ממשיכין כח קדושת שבת גם על ימי החול שיהיו נעשין ע"י מלאכות שבחול התיקונים שצריכין להעשות על ידם, וזה ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וכו', וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כי בכח קדושת שבת הראשון היו מתבררין גם על ידי מלאכות שבחול כל הבירורים בשלימות ובשבת השני היו שבין ועולין למקומן ונכללין בקדושת שבת השני ועי"ז היו נגאלים, כי היתה הסט"א מתבטלת בביטול גמור, וע"כ המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת ממילא נתערב אצלו קדושת שבת בין ימי החול ע"כ אי אפשר לו לעשות מלאכה לעולם כי צריך לחשוש בכל יום אולי היום יום שבת וגם כי אין לו כח לעשות ע"י המלאכות שלו התיקונים הצריכים מאחר שנתבלבל אצלו ענין קדושת שבת כי אינו יודע מתי שבת, ע"כ אסור לו לעשות מלאכה רק כדי חיוני מחמת פיקוח נפש ומונה שבעה ימים ומקדש שביעי בקידוש והבדלה בכדי לקשר עצמו בקדושת שבת בכלל עכ"פ, כי אע"פ שאינו יודע בפרטיות כי זה יום שבת בעצמו אעפ"כ צריך לקדש אותו היום שהוא שביעי מיום שנתן אל לבו שכחתו בקידוש והבדלה עכ"פ בכדי לקשר עצמו אל כלל קדושת שבת אע"פ שאפשר שאינו ביומו מה לעשות לו יותר. ובדרך מוסר ורמז י"ל כי מי שנפל לבחי' מדבר שהוא מקום הסט"א נחש שרף ועקרב וכו' שהם בחי' מלכות דסט"א כמ ושדרז"ל על שנפגם אצלו עי"ז גם בחינת קדושת שבת ח"ו עד שאינו יודע מתי יום שבת כי נתערב אצלו קדש בחול עד שאינו מרגיש כלל בקדושת שבת ח"ו מונהששה ואינו עושה מלאכה גם בהם רק כדי חיונו ושאר כל היום עוסק בתורה בכדי ליתן כח למלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסט"א ובכל אלו הששה ימים משתוקק אחר קדושת שבת ומכ"ש כשמגיע יום שבת בעצמו בודאי יעסיק בתורה הרבה כי לא ניתנו שבתות אלא לדברי תורה כשארז"ל בפרט לאיש כזה, וישתוקק ויתגעגע מאד שיאיר ויתנוצץ לו איזה הארה קצת מקדושת שבת, וזה ומקדש שביעי בקידושא ואבדלתא היינו כי לעת עתה(קודם שזוכה להשיג איזה הארה מקדושת שבת בפרטיות) יקשר עצמו מאד לקדושת שבת בכלליות עכ"פ ויאמר בפה מלא כי הוא מאמין באמונה שלימה כי יום זה קדוש הוא מאד ומובדל ומופרש לגמרי לגמרי מכל ימי החול ורק הוא החיות וקיום של כולם ואע"פ שירידתו ושפלות מדרגתו גדולה כ"כ עד שאינו זוכה להרגיש ולהשיג קצת מגודל קדושתו, אעפ"כ אני מקשר עצמי לקדושתו בהתקשרות גמור ובאמונה שלימה, ונותן גם אני הודאה על חלקי אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו' וכן על אשר הבדיל בין קדש לחול וכו' בין ישראל לעמים ואדרבא לי נאה להודות ביותר בשמחה גדולה ועצומה מאחר שאני רחוק כ"כ ואעפ"כ זכיתי לזה רק בזכות אבוץתי ואשרינו וכו' ומה יפה ירושתינו וע"י כל זה יזכו לצאת מהמדבר ולהכניע המלכות דסט"א ולקבל הארת קדושת שבת בשלימות כראוי:
שמ"ה וכו' וזה ארבע רשויות לשבת, כי המלכות היא בחי' ד' כנ"ל וע"כ יש גם לענין איסורי שבת ג"כ דין ארבע רשויות, כי רשות הוא מבחי' מלכות כי מה שברשות האדם הוא תחת ממשלתו וכן רשות הוא מלשון דלות ועניות בחי' רש ועני כי המלכות הוא בבחי' דלת בחי' מסכן וחכם כנ"ל, וזה רשות היחיד גבוה יו"ד בחי' חכמה ורחבו ד' בחינת מלכות היינו כשהמלכות מקבלת מן החכמה העליונה אז הוא בבחי' רשות היחיד כי זוכין עי"ז להכלל באחדותו ית' כנ"ל, רשות הרבים הוא מקום מעבר לרבים בשווקים ורחובות ששם יש אחיזת הסט"א והמון רשעים רבים שהם מבחי' מלכות דסט"א שעליה נאמר רבים חללים הפילה בבחי' רבים הגוים האלה כנ"ל ואעפ"כ גם שם יש איזה ניצוצות קדושות מבחי' המלכות דקדושה שזה עיקר חיותם וע"כ בחול צריכין לפעצמים לילך ולהוציא מרה"י לרה"ר וכן להיפך בשביל לברר בירורים אבל בשבת אסור כל זה מן התורה כנ"ל.
כרמלית הוא מקום שאין לו מחיצות ןוגם אינו הילוך לרבים וע"כ מן התורה אינו לא רה"י ולא רה"ר כי אינו מאיר בו הארת החכמה כ"כ וגם אין בו אחיזת הסט"א כ"כ. וכן תל או חריץ שיש בו ד' על ד' ואינו גבוה עשרה נמצא שמרומז בו מבחי' המלכות לבד בלא הארת החכמה בה בשלימו' וע"כ אסרו חכמים להוציא ולהכניס לתוכו בין מרה"י בין מרה"ר מקום פטור הוא מקום שאין בו ד' על ד' שמרמז לבחי' מלכות וגבוה משלשה למעלה אפילו עד לרקיע ממילא אין שם אחיזת החיצונים מאחר שאינו הילוך לרבים וגם א"א להם לקבל חיות משם מאחר שאינו מרומז שם מבחי' המלכות דקדושה ג"כ ע"כ הוא מקום פטור כי אע"פ שבוודאי יש גם שם חיות דקדושה בבחי' מלא כל הארץ כבודו אעפ"כ הוא שם בהעלם מאחר שאין מקום ד' על ד' שמרמז לבחי' מלכות כנ"ל וע"כ אין שייך שם ברורים ע"י מלאכת ההוצאה מרה"י לתוכו או ממנו לרה"ר והוא רק מקום פטור. ואם שגיתי ח"ו והוא רחום יחכפר.
וממלא מובן כי א"א לבאר בדברים כאלו כל הצורך מחמת דקות הענינים: וע"כ גם אויר רה"ר למעלה מעשרה הוי מקום פטור. כי שם כבר גובר כח הקדושה (ע"ד שארז"ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה וכו') וע"כ אין שייך שם ברורים.
אבל אויר רשות היחיד (שמרמז על הקדושה כנ"ל) הוא רשות היחיד עד לרקיע וע"כ גם אם אין בו ד' על ד' אם הוא גבוה ט' טפחים וליש אומרים אפילו עד עשרה ורבים מכתפים עליו הוי רשות הרבים מאחר שהוא תשמיש לרבים. אבל מעשרה ולמעלה גובר כח הקדושה ומחמת שאין בו ד' אין שייך שם ברורים כי עיקר הבירור ע"י מלכות דקדושה שהיא בחי' ד' כנ"ל: וזה בחי' חיוב של המעביר ד' אמות ברה"ר עצמו ג"כ כי ד' אמות ש לאדם קונות לו והם בחי' רשותו כי אמה מרמז לבחי' ה"א עילאה ולבחי' וא"ו שעל ידם נמשך הארת החכמה כי היא גימטריא המילוי של שם ע"ב כידוע. וד' מרמז לבחי' מלכות ע"כ ארז"ל מיום שחרב בית המקדש (ע"י בחי' התגברות היצה"ר מלכות דסט"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה כי שם נמשכין כל התיקונים הנ"ל ע"י שעוסק שם בתורה והלכה. וע"כ כשמוציא חוץ מד' אמות חייב כאלו הוציא מרה"י לרה"ר כנ"ל.
ובזה תבין ממילא כמה הלכות וענינים המבוארים מסימנים הנ"ל ואילך: