נחת השולחן
הלכות צניעות. כי ארז"ל איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם כי בשרשם מרמזין ליחוד עליון. אך אם לא זכו ח"ו אש אוכלתן בחי' חמימות היצה"ר ר"ל. וע"כ צריך האדם לקדש עצמו אז ולהיות צנוע אז ביותר בבחי' ואת צנועים חכמה. כי עי"ז זוכה לקשר עצמו אל אור השכל דקדושה ולהמשיך על ידי זה הולדות קדושות, כי ה טפה נמשכת מן המוח בחי' חכמה ונמשכת אל האשה יראת ה' ששרשה מבחי' מלכות דקדושה וע"כ כשהזווג בקדושה נולדין מזה בנים קדושים שמקבלין עליהם עול מלכות שמים שלימה וזוכין לקשר עצמם אל אור השכל דקדושה שיש בכל דבר כנ"ל, וע"כ הזהירו ביותר גם על קדושת המחשבה של האשה אז בכדי שלא יהא בה שום אחיזה מבחי' היצה"ר בחי' המלכות דסט"א ר"ל, וע"כ צריך לעסוק בתורה הרבה קודם הזיווג כמובא על האריז"ל כי עי"ז נותנין כח למלכות דקודשה כנ"ל, וע"כ עיקר זמני הזווג הוא בשבת ויו"ט וכו' כי אז זמן תיקוני המלכות ועלייתה ביותר וכן אז זמן הארת החכמה עליונה והמוחין דקדושה ביותר, וע"כ מבואר בשו"עשיזהר אז ביותר שלא יתכוון להנאתו וכו' אלא לקיים מצות בוראו וכו' כדי שלא יהא אחיזה בזה להיצה"ר בחי' מלכות דסט"א שהוא בבחי' לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. וע"כ אפילו אם הוא מכוין כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר וכו' יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם משביעו רעב וכו' ע"ש בשו"ע כי איך יתכן שיכניע יצרו במה שלעת עתה ממלא תאותו ורצונו של היצה"ר, וע"כ באמת ארז"ל לעולם ירגיז יצר טוב על היצה"ר, אך אעפ"כ גם בזה יש קיבול שכר, אבל מי שאין צריך לדבר ומעורר תאותו זדו היא עצת יצ"ר ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור וכו' ע"ש בשו"ע כי לא די שאינו מתגבר להכניע יצרו אף גם שרודף אחריו ומעורר אותו עי"ז נותן כח וממשלה ביותר להיצה"ר בחי' מלכות דסט"א ר"ל עד שיכןול להביאו למה שיביאו ר"ל וע"כ צריך ליזהר בזה ביותר בפרטי בענין זה שהוא יסוד הכל כמובא, וע"כ מדקדקין אז על המחשבה ביותר שלא יתן עיניו אז בכוס אחר ושיהיה הכל ברצון ואהבה ובחיבה ובדעה מיושבת ובצניעות גדול ןוהכל בכדי שיהיה היחוד בקדושה שלימה כראוי ויזכו עי"ז להמשיך נשמות קדושות לבניהם משורש קדושת היחוד העליון הקדוש כנ"ל, וע"ג גם אם אין הזווג בשביל הולדה כגון בזקנים או מניקה וכו' צריך ג"כ ליזהר בכל הד ברים האלו בכדי שלא לפגום ח"ו בהיחוד העליון הק' כביכול ר"ל וע"כ הזהירו רז"ל שתהא מטתו נתונה בין צפון לדרום שמרמז על שני הבחינות הנ"ל בחינות שלחן בצפון כנגד בחי' מלכות בחי' שלחן מלכים כתר מלכות כידוע, ומנורה מרמז על התורה והחכמה הקדושה שהיא עיקר האור כנ"ל. וע"כ אומרים בהלחש שבשעת זווג שהוא עטיפא בקיטפא וכו' שנתתקן בשביל להפריד הסט"א והיצה"ר שלא יהיה להם שום אחיזה בהזווג כי לפעמים היצה"ר מתלבש במצוות וכו' כמבואר בפנים בפרט בענין זה שבאמת הוא דבר מצוה רק אם מתגרה בו היצה"ר מתבלש במצוות וכו' כמבואר בפנים בפרט בענין זה שבאמת הוא דבר מצוה רק אם מתגרה בו היצה"ר ר"ל ואינו מתנהג בזה כראוי או שבא למכשול איזה פגם ואיסור ר"ל הוא בחי' מצוה הבאה בעבירה ע"כ צריך ליזהר בזה לגרש אותו, וזה עטיפא בקיטפא וכו' כי הוא אז כמתעטף ומתלבש בדבר מצוה אך אנו מכירין ברמאותו ותחבולות מרמה שלו ואנו מגרשין אותו, וזה שרי שרי לא תיעול ולא תיפוק שלא יהי' יוצא ונכנס עמנו בענין זה כלל וזה לא דידך ולא בעדבך כי אין זווג זה שלו ואין לו שום גורל וחלק בו, תיב תיב ימא ארגישת גלגלוי לך קראן כי הזווג הוא בבחי' הנותן בים דרך כמבואר בליקוטי תנינא סי' פ"ז ואז הדרך שנתערור הרוח סערה ותרומם גליו שהם גלי היצה"ר שרוצים להטביע את הספינה שהיא בחי' החן והחשיבות של קדושת ישראל בבחי' גלא דמטבע לספינתא המבואר בפנים אבל אנחנו מגלין לו כי אין אנו מתייראין מזה כלל והגלים ישובו עליו בעצמו ויטביעו אותו אי אנחנו בחולקא קדישא אחידנא בחי' המלכות דקדושה שהיא חלק ה' בחי' חקל תפוחין כידוע. בקדושה דמלכא אתעטפנא שאנו מתעטפין ומתקשרין ומתכסין בהארת השכל והחכמה דקדושה שהיא בחי' קודש כנ"ל והיא עיקר בחי' לבוש האור הקדוש בחי' עוטה אור כשלמה המובא לעיל, ועיין במאמר עתיקא סי' כ"א בסופו מבואר שהשגת השכליים והמקיפים הק' הם בבח'י מלבושים קדושים וכו', וזה שמדייק לומר בחולקא קדישא שהמלכות בחי' חלק הוא קודש כי מקבלת מאור החכמה שהיא בחי' קודש וכן בקדושה דמלכא שבחי' קודש בחי' חכמה מחובר ומשפיע ומאיר בבחי' המלכות ע"י בחי' התורה הקדושה כנ"ל והכלל שאנו מגלין כי אנחנו מפרידים ומרחיקים עצמם מכל מיני בחי' הסט"א ואין לנו חלק בהם. רק חלקינו וגורלינו בקדושת ישראל הקדושים שהם בבחי' המלכות דקדושה שהיא מקבלת בכל עת הארה נפלאה ממקורה ושרשה שהיא בחי' החכמה העליונה בבחי' ה' בכחמה יסד ארץ אבא יסד ברתא כידוע וע"כ צריכין אנחנו לכוין בכל מעשינו ית' בלבד ולא לשום פניה ומחשבה אחרת של הנאת עצמינו כלל רק למען קדושת שמו ית' אמן כן יהי רצון שנזכה לזה באמת בשלימות: