בראייתו להמשכת אורות האבות על ידי הנדר, מאותיות וסופי תיבותיהם ב'ק'ם'. עדיין אינו מבואר הנדר, זולת בראשי תיבות ב'שמן ק'דשי מ'שחתיו, וגם מזה, עדיין מוכרח לסובב לענין השמן שבנדר יעקב. ואין זה דרכו הקדושה בשאר ראייותיו שבספרו הקדוש, אבל בסובבו בהשגתו הזאת על אודות המפלה ונפילת שער ארם, זה לעומת זה בתקומת שער הקדושה, [כי כשזה קם זה נופל], יש לבאר בכוונתו הקדושה על עצם התיבה הזאת, שהוא (ב'ק'מ'ה) [ב'ק'ם'] הנ"ל, שזוכים בנדר. ובלשון ההקמה לשער הקדושה, [שהוא זה לעומת זה, כנגד שער ארם, שמוכרח להפילו, ומבאר גם כן יותר באותיות ב'ק'ם' שבסופי תיבות האבות, [שהם הם העומדים בראשי השער, כמוב"פ בדבר הכתוב שאו שערים ראשיכם, כי כשזה קם זה נופל כמוב"פ]:
שגם לפי זה, מבאר יותר בענין הנדר, שכתוב בו לשון הקמה. [וגם במה שכתב על אודות האמונה, שהיא בסוד הבת. מבאר יותר בהפלאת הכתוב להקמת נדר הבת, בכח האבות]:
שגם לפי זה, מבאר יותר בלשון הכתוב יקום וכו'. וגם במה שמבאר לשון ההקמה שבכתוב הזה, על הקמת האמונה [שבאמצעות הנדר הנ"ל] על נפש האדם בעצמו, שבפגם האמונה וההכאה המוב"פ, יפול חס ושלום למשכב, ולהיפוך בתיקונו, יקום [ויתהלך וכו']. מבאר יותר בהבאתו על זה לשון המאמר חז"ל, יהב ליה ידא, ואוקמיה:
בסיבוב כלליות השגה הזאת על אודות בן דוד. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתובים, [מצאתי דוד עבדי], בשמן קדשי משחתיו, [אשר ידי תכון עמו, אף זרועי תאמצנו וכו'], וכתותי מפניו צריו וכו', [ואמונתי וכו']:
במה שכתב על אודות יצחק שהוא בשמאל, [מבאר יותר] לדבר התגברות האדמוני, ושער עשו המוב"פ, שיצא מיצחק העומד בשמאל, שמשם ההכאה [כלשון חז"ל, ומכה אותו וכו']. ובמה שממילא מובן, שעיקר ההסתרה והפגם, הוא לשמאל, [בהתגברות האדמוני, שנאחז ויוצא משם כנ"ל]. מבאר יותר בלשון הכתוב מכה אשר לא כתובה וכו', שמביא לעונש ההסתרה הזאת, [שהיא פגם אמונת חכמים], ובהבאתו אחר כך לדוגמא את הכתוב, ארבעים יכנו וכו':
על אודות הידים העומדים באברהם ויצחק. מבואר ונודע , שיד ימין הוא באברהם, ויד שמאל הוא ביצחק. ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים על אודות האדמוני ושער עשו [שיצא מיצחק העומד בשמאל, המכה בהכאה ואומר גדל]. מבאר יותר על אודות העונש בלשון הכתוב, מכה אשר לא כתובה וכו'. ובהבאתו אחר כך לדוגמא [באזהרתו, להשמר מפגם אמונת חכמים] את הכתוב ארבעים יכנו וכו':
בביאורו לאותיות צום, ושבזה נמשך גם כן הארת השלום, רק שהעיקר הוא שלום העונג שבת וכו', [ושהחמץ והמצה רומזים על אלו השני מיני שלום, ואין מחולקים רק באותיות החית וההא שבהם]. מבאר גם כן באותיות צם הנ"ל, שבזה ובזה מחוברים הם לאותיות החית וההא הנ"ל:
בהסרת הכעס מורא וחתת האדם על הבהמות והחיות, עד שבתכלית ההיפך מתגברים ושולטים עליו. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב למה חרה לך וכו', [שנאמר בקין], אשר ברוב והתגברות חמתו וכעסו אחר כך, לשנאת והריגת אחיו, נתיירא ואמר כל מוצאי יהרגני:
בדבר הצלם אלקים [שבהסרת הכעס והשנאה הנ"ל], שזוכים על ידו לצאת מגדר בהמה לגדר אדם. מבאר יותר בהבדלתו אחר כך גם במדריגת הקדושה, בין שלום השבת לשלום הצום, כמעלת ורוממות האדם המדבר על החי:
בדבר ההפלאה שבשורש החכמים, לתיקון האמונה. נראה מבואר, שזה מחמת שהאמונה אין שייך, רק בהעלמת והפלאת הדעת והחכמה, והיא למטה מכל מדריגות החכמים, ונמשכה מהשורש, ולמעלה (שמכל) [משכל] מדרגותיהם. וגם על ידי זה בעצמו, יש ביכולת להתעלות על ידה לשם:
בפליאות הנדר והחכמה הנ"ל, שזה לעומת זה, הפלאת אבידת החכמים. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב [והפלא וכו'] מכה אשר לא כתובה בתורה, זה מיתת תלמידי חכמים [כפירוש הפשוט]:
בדבר האהבה שמזכיר בעונג שבת, ובביאורו לעונג הזה את הכתוב [ותנוח וכו'], שנאמר להסתלקות דניאל. יש לבאר בכונותו הקדושה, שסובב בכל זה על היסורין וחולת אהבה שמבאר תחלה, על אהבת הצדיק להשם יתברך. שכמו כן, גם אהבת השם יתברך להצדיק. וממילא מובן, שגם המחלה הזאת, היא ברוב קלקולי ההמון, בפגם אמונה. כי כמו שבפרטיות בפגם....:
שנראה מדבריו הקדושים, שההפלאה העליונה הזאת, [שהיא השורש ולמעלה מכל חכמות התורה כנ"ל באות י'], הוא העיקר עונג השגת אלקותו יתברך, שהוא עונג השבת המוב"פ, שיסובב על זה הכתוב אז תתענג וכו':
בהמבואר מדבריו הקדושים, שבעונג הזה נשלם הדיבור. מבאר גם בסוף ענין הכתוב הנ"ל, אז תתענג וכו', כי פי ה' דיבר. [ועיין מזה לקמן בסוף אות כ']:
שגם בדבר הדיבור ושורש התורה שנמצא באמצעות הנדר, מבאר גם בפרטי ענין הנדר, שהוא בפה לבד, וממשיך על ידו מצוות התורה בכל דבר שבעולם [כמובא מזה בדברי מורנ"ת ז"ל]:
שממילא מובן, וממה שכתב שהאבות הן הראשים וכו', שמחמת זה זוכים באמונת חכמים לאור האבות, כי הם בעיקרי החכמים שמוכרח להאמין בהם, והם הכלולים מכולם כנודע:
שגם אם תעמיק בדבר ההפלאה וההעלמה הנ"ל, מבאר יותר בלשון הכתוב, הנני יוסף וכו', ואבדה חכמת חכמיו, כפשיטת הפירוש, על אבידת והסתלקות החכמה בעצמה. כי ממילא מובן, שבהעדר הכלים לקבל עונג ההפלאה שלמעלה מהחכמה הנ"ל, נהפך מההארה הזאת, להפלאה והסתלקות החכמה לגמרי חס ושלום:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל הקמת האמונה לעונג השבת, הוא על ידי יעקב, ראש הנודרים, [ונתתקן ממילא גם ידי אברהם ויצחק]. מבאר יותר במפלת עשו שזוכים בזה העונג, כי הוא עיקר האויב זה לעומת זה, כנגד יעקב כידוע:
שגם בהנ"ל, מבאר יותר בהסתלקות החכמה שנמשך מכעס עשו הנ"ל. כי הוא הסתלקות והפלאת החכמה, שנמשך מקילקול האמונה הנ"ל חס ושלום:
שבהתהוות המלאכים מתיקון הדיבור שלמעלה, מבאר יותר בהשלמת ידיהם, על ידי הקמת האמונה ועונג השבת שבתיקון הדיבור הנ"ל, [כי באתערותא דלתתא, איתער ממילא גם למעלה, פי ה' דיבר הנ"ל]:
שגם בדבר ההפלאה שבאמונת חכמים, מבאר ענין הכתוב [כי יפלא וכו'] לא תסור וכו', שמביא על זה:
בביאורו להכתוב ודבר דבר שבענין זה. מבאר בזה אגב אורחא, גם לחיבורו וסמיכתו להכתוב, אז תתענג וכו' הנ"ל:
שבהכרח האכילה וההשלמה שזוכים בנחלת יעקב הנ"ל [שהוא העיקר בהקמת הנדר והאמונה כמוב"פ], מבאר יותר בלשון הכתוב לנחלת יעקב הנ"ל, והאכלתיך וכו':
בדבר השונאים והצרים שנתעוררים [בהסתלקות החכמה] בכעס עשו הנ"ל. נראה מבואר, שהם זה לעומת זה כנגד מלאכי יעקב, שבתיקון הדיבור והנדר כנ"ל:
במה שכתב על אודות עשו, שהוא האדמוני, בד'ם' הכבד, מבאר יותר בענין הכתוב והתחלתו הנ"ל [כי יפלא וכו', בין דם לדם וכו', דברי ריבות וכו'], לא תסור וכו'. ובהכנעתו מחמוץ בגדים [שביז נצחם הדם] שמביא על זה:
שבהשלמת הפה [מאורות השבת המוכרחים בתיקון זה], מבאר יותר בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות ההכרח להשלמת התורה [שבכתב, להיות גם] בעל פה:
בדבר הגדולה [והכבוד והממשלה] והמלכות, שחוזר להמוח והחכמה, [שהוא מלכות החכמים כנ"ל]. מבאר יותר בביאורו אחר כך למלכות בן דוד, שיבא על ידי התיקונים הנ"ל:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שעיקר התיקון, הוא בהמשכת המזון והחיות מהחכמה [והחכמים] הנ"ל, לכל החלקים והאברים שבצלם האדם. תבין מרחוק, שכעין זה, היא ההמשכה הכלליות מחכמת תורתו יתברך, לכל החיות [ויניקת האילנות וכל הצמחים] לחיות, ורפואת והבראת כל החלקים והאברים שבצלם האדם. [והעיקר בתיקוני דברי הפה, שבחכמת התורה כנ"ל]:
בתיקון הכבוד [ומלכות ההשפעה] שמגיע להמוח, וזה לעומת זה מתגבר עשו בהלעטתו ואכילתו, להיות כל ההשפעה מאתו חס ושלום. מבאר יותר בכל ענין יעקב ועשו הנ"ל, שהתחכם והתגבר באכילתו והלעטתו בעצמה, ליקח מאתו את הבכורה, [שהיא כעין המלכות כידוע, ומובן מזה בדבריו הקדושים בעל פה]. ואם שבהשפעת החיות מחכמת יעקב, ומח התורה הנ"ל, זוכים לחיים ורפואה. ממילא מובן, שזה לעומת זה, הנמשך באכילתו כעשו חס ושלום, בכבד הנ"ל, הולך למות:
שבפגם הכבוד והמלכות שבאבר הכבד הנ"ל. מבאר יותר במה שנקרא בשם כבד:
שבדבר הכח וההבראה שזוכים בידי המלאכים הנ"ל, מבאר יותר בקריאת המלאכים בשם אבירים, בעניין הכתוב ומשך אבירים בכחו, ובענין הכתוב מידי אביר וכו':
בדבר האבן שנזכר בנדר יעקב, [והוא האבן שתיה כנודע ]. מבאר יותר בתיקון הצום [שמדאורייתא הוא יום הכפורים, כנודע], שזוכים בזה ליכנס למקום האבן הנ"ל, על ידי דוד בעצמו, אשר נדר לאביר יעקב וכו', עד אמצא מקום וכו':
בהכרח הכבוד להחכמים כנ"ל, מבאר יותר בהבאתו תחלה לעונש המבזה תלמיד חכם וכו'. כי ממילא מובן, שהוא זה לעומת זה, בראשי הצרים והאויבים הנ"ל:
שגם בדבר הכבוד והמלכות הנ"ל, [המגיעים להחכמים והראשים אמתיים כנ"ל]. מבאר יותר בענין הכתוב שאו וכו' שמביא על זה, [מי זה מלך הכבוד וכו']:
בהכרח הצדקה לביטול אדום הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב מי זה בא מאדום חמוץ וכו', [אני מדבר בצדקה], שמביא על זה:
בדבר הצום והצדקה הנ"ל, מבאר יותר בתחלת ענין הכתוב, ודבר דבר הנ"ל, לא זה צום וכו', פרס לרעב לחמך וכו', אם תשוב משבת ודבר דבר וכו'. כי הן הן השני מיני שלום, שבשבת ובצום המוב"פ:
בביאור המאמר אימתי בן דוד בא וכו', מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב שנאמר בקץ דניאל, ותנוח ותעמוד לגורלך וכו':
בדבר הכתוב ולמוכיח בשער וכו', מבאר יותר בענין הכתוב הנני יוסיף להפליא וכו', שהזכיר תחלה:
שבענין השלום, מבאר יותר בענין הכתוב פתחו שערים וכו', שומר אמונים [יצר סמוך תצור שלום שלום], שמביא על זה:
שבהכרח הצום לבנין שערי הקדושה, וביאת בן דוד הנ"ל. מבאר יותר בענין הכתוב ומשפט שלום וכו', שמביא על זה [צום הרביעי וצום וכו']:
בתיקון אמונת חכמים [ולשמוע דבריהם], שזוכים על ידי זה לאור השבת, המצורף לתיקון הצדקה. מבאר יותר בתחלת ענין הכתוב, אל תדכא וכו', שמביא על זה, הט אזניך ושמע דברי חכמים:
ביאור הליקוטים (כוכבי אור ח״ה) — ר׳ אברהם בן ר׳ נחמן מטולטשין, ירושלים תרצ״ה