לכאורה יש להתפלא בביאורו את הכתוב ובכל יום ויום וכו', אשר ידלג בביאורו את תיבת "שלום", ואין די באר על זה כלל. אבל בדרכו הקדושה, תבין ותתבונן, שבמה שכתב לקמן על אודות השלום שזוכין בדעת הזה, ושהעיקר הוא הדעת היוצא מההסתרה בעצמה. מבאר ודורש בכל זה גם את תיבת שלום אסתר הנ"ל:
שלכאורה נראה כמיותר מה שמוסיף לבאר, שמלכות דקדושה הוא סוף דבר, ומאסף לכל המחנות. [ולא יבא ויכנוס לביאור ודרוש הזה, רק כדי להודיע, שמלכות דסטרא אחרא הוא זה לעומת זה, מאסף ממון, ואין זה דרכו הקדושה]. אבל מרחוק תבין ותשכיל מדבריו הקדושים על אודות מרדכי, שהוא [המלכות דקדושה הנ"ל], המתהלך גם לפני חצר בית הנשים, והנחשלים, והרחוקים שנמצאים במחנות ישראל, ומאסף ומקבץ גם אותם לקדושת השם יתברך, בנפלאות תורתו שעוסק בכל יום ויום, כי פיה פתחה בחכמה נפלאה ועמוקה, להוכיח ולקרב גם אותם כמוב"פ. ומסתרי ועמקי תורתו ודבריו האלה בעצמם, מבאר ומרמז מרחוק, במה שהכריח לכנות ולקרוא להמלכות, בשם סוף דבר, ומאסף לכל המחנות כנ"ל:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שיש שני מיני דעת. כי בתחלה זוכים בקריאתה להמשיך מהשם יתברך את החיים, שהיא הדעת והחכמה אשר תחיה את בעליה. ומהתורה ומהדעת הזה, ידע ויבא האדם גם במציאות התורה והדעת שבההסתרה בעצמה. ומהמבואר מדבריו הקדושים, שהדעת והתורה היוצא מההסתרה, היא סתרי תורה. תבין מרחוק, שזה מה שכופל אחר כך גם בדבר השלום הנ"ל שזוכים על ידי התורה והדעת. כי דייקא בהמחלוקת לשם שמים, [אשר כהסתרה ותכלית ההיפך הוא מהשלום, ובאמת] יפליא הצדיק לבוא בסופה, לדעת ושלום הנפלא, יותר מהדעת והשלום סתם שזכה תחלה:
להשכיל ולהתבונן בהמחלוקת המוב"פ, כי ממילא מובן, שהצדיק הזוכה לדברי אלקים חיים, וטוב לו, שהלכה כמותו, היא מילתא דפשיטותא שאין צריך להתפלא כלל על זה, אבל כל אשר ירעם ה' בקולו נפלאות, הוא בדבריו שמשפיע להצדיק ורע לו, שאין הלכה כמותו, ובתכלית ההיפוך מהדברי אלקים חיים שזכה להם הצדיק וטוב לו הנ"ל, [כי זה אוסר וזה מתיר, זה פוסל וזה מכשיר]. ומה שבכל זאת יהיו גם הם דברי אלקים חיים, היא עיקר הדעת והתורה הנסתרה שבמחלוקת הנ"ל:
שבכל הנ"ל, מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות המהפך דברי אלקים חיים, ואומר לרע טוב, ועושה מאיסור היתר וכו', שהיא ההסתרה של הרחוקים והנשים הנ"ל, אשר מרדכי מתהלך ומוצא בהסתרותיהם ותהפוכותיהם בעצמם, את דברי אלקים חיים של הצדיק המהפך ורע לו הנ"ל, שהן הן ברעם נפלאות וסתרי תורתו יתברך, בהמחלוקת הנ"ל, למעלה מהדעת והשלום הנגלה כנ"ל:
בהמבואר בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר השלום ואהבה הנפלאה, היא בסוף המחנות [ותכלית הרחוקים], ושזה נמצא בהמחלוקת לשם שמים הנ"ל. מבאר יותר בביאור הכתוב את והב בסופה למאמר המשנה סופה להתקיים:
שיש לבאר בדבריו הקדושים על אודות החיל וניצוצי הקדושה, אשר בלע ונבלע במלכות דסטרא אחרא הנ"ל, כי הן הן אותיות התורה הנבלעים ונהפכים לעבירות וחטאים חס ושלום שכתב תחלה:
שבכל הנ"ל, ומה שממילא מובן על אודות הצדיק ורע לו, שבאמת תתהפך אצלו הרע לטוב, הנפלא יותר מהטוב שבמדריגת הצדיק הראשון, [ובהמובן מכותלי דבריו הקדושים בענין משה רבינו ע"ה, שאף על פי שבתחלה לא השיג והגיע עדיין לנפלאות האלה, אבל הוא שיהיה גם במחלוקת שמאי והלל, שבצירוף אותיותיו יגיע ויבא בזה לעתיד, גם בשער הנון, ולמחות לגמרי זכר עמלק הנ"ל, ושגם למרדכי נמשך קצת ההארה הזאת, שהוא בכפולת ומשנה הדעת והתורה הנ"ל]. מבאר יותר בדבר הכתוב, כי לאדם שט'ו'ב' לפניו נתן חכמה ודעת, זה מרדכי וכו'. כי אין טוב, אלא תורה. ולחוטא בחטאיו ועונותיו הנ"ל, נתן ענין לאסוף ולכנוס וכו', לתת לטוב וכו'. כי הוא הטוב הנפלא יותר, שבסתרי תורה הנ"ל:
שבהוספת דבריו הקדושים על אודות הכתוב חיל בלע וכו', שמרדכי חוזר ועושה מזה תורה, שנקראת אשת חיל. מבאר יותר בדבר אסתר שכתב תחלה, על אודות הסתרי תורה [שבהסתר אסתיר]:
שגם בהנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב פיה פתחה וכו', כי היא שיסובב על אודות אשת חיל, והסתרי תורה הנ"ל:
במה שכתב על אודות המן, שהוא בחינת דעת גדול. מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הפרנסה בנקל, שזוכים בהגדלת הדעת. [וממילא מובן לפי זה, שגם בהשפעת המן, נמצא חילוקים רבים. כי החסרי דעה והבלתי זוכים, שטו ולקטו בשטותא, כמובא בדברי חז"ל]:
במה שהזכיר להכרח עסק התורה בפה, ושאי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, [ובמאמר חז"ל, שבדבר הכתוב] כי חיים הם למוציאיהם בפה, שזה בעצמו הדעת והחכמה אשר תחיה. מבאר יותר, לסובבו אחר כך בענין המאמר פתוח, שהדיבור לבד היא התגלות הדעת:
בהמבואר מדבריו הנ"ל, בעסק התורה שבפה, שבזה ממשיכים שמו של הקדוש ברוך הוא, וחיותו ודעתו יתברך, מההעלם אל ההתגלות כנ"ל. אשר ממילא מובן, שזה לעומת זה, בגלות הדיבור והדעת, לא נודע ונתגלה עדיין שם ה' כנ"ל. מבאר יותר, בסובבו הנ"ל על אודות המאמר פתוח, שזה לעומת זה במצרים, [שהיה הדעת בגלות], כמו שכתוב ושמי ה' לא נודעתי להם:
שבענין המחשבות והדיבורים הנ"ל, המוכרחים למעשה מצוותיו ורצונו יתברך, [שבזה עיקר המלוכה לה']. מבאר יותר למה שפרט הכתוב על אודות הנשים והרחוקים במעשה העבירות חס ושלום, זה לעומת זה, חצר בית, שהם הדיבורים והמחשבות:
שגם בגלות הדעת והדיבור שבמצרים הנ"ל, מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הגאולה משם, את הכתוב ועברתי וכו', שהוא אלקותו ועצם סתרי תורתו הקדושה, שנמצא בהגלות וההסתרה הזאת:
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהמחלוקת היא ההסתרה [של הדעת, שהוא השלום]. תבין מרחוק, שתהפוכות ההסתרה להסתרת וסתרי תורה דקדושה, [שהיא יציאת החיל מהבלעתה שהיתה תחלה בהסטרא אחרא והחטאים], היא העוגה והמחלוקת שהוציאו ממצרים, להיות אחר כך בקדושה ולשם שמים, אשר בזה לבד תהיה לסתרי תורה הגדול יותר כנ"ל:
שבביאורו לתיבת שמים, בדבר המחלוקת, מבאר יותר בביאורו לקריאת המן, בשם לחם מן השמים, שזה מחמת, שגם הוא בדעת המחלוקת דקדושה:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שהמחלוקת לשם שמים, הוא בתיקון רוח הדופק שבלב, להבריא ולהחיות וכו'. מבאר יותר במה שכתב תחלה בדבר המצה [שהיא המחלוקת והשלום הנפלא יותר], שהיא אסוותא ורפואה. וכן במה שכתב תחלה על אודות הדעת והחכמה [שהוא המחלוקת כנ"ל], שהוא אשר תחיה את בעליה בחיים ארוכים:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שהעצבות היא סטרא דמותא [כי הוא מחליש ומכביד את האברים וכו', עד יציאת הנפש רחמנא ליצלן]. ושזה לעומת זה, מחיה אותם רוח הדופק, שהוא רעם נפלאות דברי ה' ביד [הנאמר במשה וכו']. ומבאר את הכתוב מקרא קודש, שזה בחינת רוח הקודש והדופק הנ"ל שצריכין לקרות, כדי להנצל המעצבות [והסטרא דמותא]. תבין מרחוק, שכל זה היא כעין הקריאה שכתב תחלה בדבר המלך, אשר יקרא לשמו ודעתו יתברך, למען יאריך ימים וכו':
בהמבואר מדבריו הקדושים, שמלכות עמלק הוא זה לעומת זה, כנגד הדעת והרוח הדופק שבמלכות דקדושה הנ"ל. ועל אודות הכתוב, לחם את לוחמי, שהיא המלחמה והמחלוקת שנמצא מזה לטוב ולרע, שהיא הדעת והיפוכו הנ"ל. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב וידי משה כבדים, שהוא הסובב בדבר המלחמה שבמלכות עמלק הנ"ל, הרודף לכל הנחשלים והרחוקים הנ"ל, להגביר עליהם את ההסתרה והמחלוקת לגמרי, ושלא בקדושה ולשם שמים הנ"ל:
בביאורו באות נון של המן, שהוא המרמז למספר הנון שבשער [ויום] שבועות. ומה שמכוון אחר כך למספר המם [שנה] שהיתה בירידת המן. נראה שמבאר לפי זה, גם באות המם של המן:
במה שכתב שהתורה היא בחינת מדות וימים, [ומדת ימי מה הוא]. מבאר יותר בענין הימים והזמנים שבמספר אותיות המן, [שהוא דעת התורה] הנ"ל. וגם מבאר לפי זה בדבר הנון יום, ומם יום, שהוכרחו לקבלת התורה:
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שנמצאים שני מיני שלום [ודעת]. שלום ודעת אחד נתהווה מהרחוק והנסתר בהסתרות הנ"ל. ושלום אחד, לקרוב [ובלתי נתרחק כנ"ל]. מבאר יותר בהבאתו כפולת לשון הכתוב, שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו':
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים בענין המשכת התורה ממחשבה לדיבור, ומשם למעשה וקיום. [שעל ידי זה עיקר התוכחה] שיוצא מהדיבור הנ"ל. שבכל זה ממשיכים וזוכים לחיים, במדות וימים. ושבלא מדה, אי אפשר לקבל את החיים מהשם יתברך, מחמת ריבוי אור [כי ריבוי השמן וכו']. תבין מרחוק בעמקי עמקי השגתו לדרכי ה', בדבר הצדיק ורע לו הנ"ל. כי דייקא ברוממותו, שבסתרי תורתו ועצם אלקותו, אשר יסובב על זה בהכתוב ועברתי וכו', אני ולא מלאך וכו', למעלה מהתורה שבנגלה הנ"ל:
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות החיי עולם הנ"ל, שזוכים בדעת השמים שבמחלוקת הצדיק הנ"ל. מבאר יותר בהבאתו על זה ענין הכתוב, כי אשא אל שמים ידי [ואמרתי חי אנכי לעולם]:
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר נחמת כל הדורות, הוא הצדיק העליון לבד שנמצא בכל דור, להפוך כל הקלקולים לתיקונים, עד שנזכה לעתיד בגמר התיקון לחיים הנצחיים הנ"ל. מבאר יותר בהבאתו את הכתוב זה ינחמינו וכו'. [כי אין ביכולת לקבל כלל החיים הנצחיים שלעתיד, בעולם המוגבל הזה, כי ריבוי השמן גורם כיבוי חס ושלום. שמחמת זה, אין הלכה כמותו, ולחטא וקלקול גדול יחשב לכל העושה כדבריו. כי כל מחיית עמלק, ותהפוכות ההסתרה בעצמה לסתרי תורה, לא יהיה נגמר עד לעתיד [כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור], ואז באמת נזכה על ידי זה לחיי עולם ונצחיים, שאף על פי כן מתגברים הצדיקי אמת במלחמתם מדור לדור הנ"ל, להמשיך קצת מעין ההארה הזאת גם היום]:
בהצלת רוח הדופק, [ורעם דעת העליון] הנ"ל, מל"ט מלאכות. מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הפרנסה בנקל, והמן הנ"ל, שזוכין בדעת הזה:
שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בדבר הכתוב הנ"ל, כי לאדם וכו', אשר לחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס [בעבודת הל"ט מלאכות הנ"ל]. והוא העשירות והפרנסה דסטרא אחרא המוב"פ:
במה שכתב [באות ג'] שכל אחד במלכותו הוא בחינת צופה, ואם לא יזהיר ויוכיח, הרבנות מקברת חס ושלום. מבאר ומחזיק יותר למה שכתב תחלה [באות ב'], שכל המלוכה תהיה לה' [דהיינו להזהיר ולהוכיח וכו']:
שלכאורה יש להתפלא קצת בביאורו את הכתוב ומדת ימי וכו'. ובביאור הכתוב ובכל יום ויום וכו' הנ"ל, שבזה ובזה, קורא לכל התורה בשם "מה", כלשון הכתוב "מה" העדות והחוקים וכו'. כי לכאורה, נראה יותר מלשון הכתוב הזה, לקרוא אותה בשם עדות, או בשם חוקים, [וכאשר מובא כן, בדברי תלמידו מוהרנ"ת ז"ל], ולא בשם מה, שאין זה רק מלשון השאלה שנשאל עבורה. אבל בביאורו שמבאר בזה אחר כך, לשם המן, [שהוא דעת התורה, שעיקרה ושרשה מהסתרי תורה, אשר באנישותינו שבעולם הנגלה הזה, אין ביכלתינו לידע כלל מה הוא, מרוב הסתרתה והעלמתה כנ"ל], ומדרכו הקדושה בכל כתוב ובכל דבר שמזכיר בהשגתו, לכווין לכל הענין שבו, ובביאורינו הנ"ל, תבין ותתבונן בהפלאת תורתינו הקדושה, בלשון שאלת החכם הנ"ל, ששואל עבורה לרוב הסתרתה [מה וכו'], זה זה הוא העיקר והעצם בשמה, ובשם המן שבדעתה. כי גם בו, לא ידעו מה הוא. כי הוא שער הנון שלא ניתן גם למשה [ורעם גבורותיו מי יתבונן כמוב"פ]:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שמצה הוא הדעת שבפרנסה ועושר דקדושה. מבאר יותר בכפלי ביאורו לשם המצה, לחם עוני. שזה מחמת, שהיא רפואה להעוני:
בהפלגתו בדבר ההסתרה, שקשה מאד למצוא שם את אלהותו ותורתו יתברך. מבאר יותר במה שקורא אותה אחר כך בשם אשת חיל [כדבר הכתוב, אשת חיל מי ימצא]:
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבדרך כלל תחשב התורה לנסתר כנגד המלכות, [כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות כנ"ל בההקדמה], מבאר יותר באזהרתו הנ"ל [גם על התורה שבנגלה], להוציאה ולגלותה מהמחשבה אל הדיבור. כי גם המחשבה שבה, תחשב כנסתר ופנימית, כנגד הדיבור, [כנ"ל על אודות הכתוב חצר בית]:
שגם בהמבואר הנ"ל על אודות המציאה לחיי תורתו יתברך, שהוא בהוצאת הדיבור. מבאר בכפלים לדבר הכתוב, כי חיים הם למוציאהם, בפירוש הדרוש והפשט יחדיו:
במה שקורא להסתרי תורה הנתהווים מההסתרה, בשם אשת חיל הנ"ל. מבאר יותר למה שנקראים כל הנמצאים בההסתרות האלה, בשם נשים, [על אודות הכתוב הנ"ל, ובכל יום ויום וכו']:
בקריאת שם האשת חיל הנ"ל, נראה מבואר, כמובא במקום אחר , שחלקי החיל והעשירות, יהיו מחלקי הנפש ממש, הן לרע חס ושלום, [שהם הנבלעים והנמצאים בההסתרות הנ"ל], הוא החיל אשר בלעה קליפת העמלק המוב"פ. והן לטוב, זה לעומת זה, נפש הצדיק העולה להתורה הנסתרה הזאת, דרך הקדושה, שהוא שנאמר עליו כל השבח, הנזכר באשת חיל הנ"ל:
שמבואר מדבריו הקדושים על אודות יום הנון הנ"ל, שהוא שמעוצם הארתו לאין סוף כנ"ל. מוכרח לקבלתו כל יום ויום הנזכר בכתוב הנ"ל. כי הם העומדים בגבולי המדות, שמספרם שבע, וכל אחד כלול משבע, עד מ"ט, כנודע:
בהמבואר מכל הנ"ל, שאף על פי שמלכות מרדכי לית ליה מגרמיה שום חיות, כי אם מה שמקבל מהתורה, שעיקרה בהסתר כנ"ל. אבל על ידי זה בעצמו, גם הוא הולך וגדול, להתאחד אתה, ולהיות כמוה, באיתכסיא ובאיתגליא, שהם כעין הנסתר והנגלה שבה כנ"ל. ובמה שממילא מבואר, שבכל ימי הסתרתה שבעולם הזה, מוכרח על ידי זה כמו כן גם הוא להיות באיתכסיא. מבאר ומפרש למה שתפס לדוגמא, [בענין השרים והמלכים שנמצאים בנפשות ישראל], שיש אחד שבאיתגליא אין לו שום ממשלה, ובאיתכסיא הוא מושל על כל הדור, ואפילו על כל צדיקי הדור:
בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות האחד, הנסתר במלכותו, העולה ליום שער הנון, שלא קם כמוהו בישראל. כי אף על פי שכל אחד מהצדיקי אמת מושל ומולך כל אחד לפי מדריגתו, אין זה רק בבחינת שרי אלפים המוב"פ. והעליון לכולם, הוא משה בעצמו, [שהוא שיהיה לעתיד ביום הנון, כמו שהיה בעת מתן תורה, ולא בכל ימי חייו. שזה מה שכתב בפנים, שגם משה לא השיגו, וכמובא מזה במקום אחר בשם האריז"ל]. תבין מרחוק בהבאתו ראיה ליום הבכורים, שהוא במלכות [הנסתר בנון] הנ"ל, מהכתוב אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ:
בהמבואר מדבריו הקדושים, שבמלחמת עמלק נתלבש הצדיק [שבשמים במחלקותו] בקדרות, בדבר הכתוב אלביש שמים קדרות ושק וכו', מבאר יותר בענין מרדכי הנ"ל, [שנאמר בו בעת התגברות המן עמלק, וילבש שק וכו']:
מה שמבואר בדברי מוהרנ"ת ז"ל על אודות המ'ן' הנ"ל. שהוא זה לעומת זה, כנגד מלכות ה'מ'ן' המוב"פ:
על אודות רוח הדופק שברעם השמים והתורה הנסתרה הנ"ל. תבין מרחוק שהוא קול התוכחה היוצא מאתה על ידי דודה מרדכי הנ"ל, ושעוסק בקריאתה, ודופק ומעורר לכל אחד, פתחי לי וכו':
מה שכתב על אודות האש ומים [שבשמים], שהם יד ימין ויד שמאל. נראה מבואר, שזה מחמת שהמים הם בחסד שביד ימין, והאש הוא בגבורה שביד שמאל. והוא ענין המבואר ונודע לכל המעיינים בספרי אמת, שמחמת זה, לא היה צריך לבאר זאת [כדרכו הקדושה]:
שגם בהנ"ל, תבין מרחוק על אודות [ש'מ'א'י'] העולה בא'ש מ'י שמים, שברעם נפלאות [וכו', אבל באמת] יהיה גם האש והגבורה והדין שבו, לחסד ורחמים, יותר [מהחסד והרחמים שבדעת הנגלה, להצדיק שלמטה מאתו]. אכן, לעוצם העלמתו והסתרתו, יונק ונאחז ההסתרה וההבלעה, להגביר את הדין, (ולהגביר) [ולהתגבר] לגמרי חס ושלום (את) [על] החסד והרחמים שבו, עד שבאמת אין ביכלתינו להתנהג בעולם הזה, כי אם במימי החסד לבד, שגם הם נמשכים ונשתלשלים מהמים טהורים שבמקוה נון הנ"ל, לטהר ולהושיע כמוב"פ:
שיש לבאר בענין החכמה והתורה אשר תתן קולה ותקרא בראש הומיות [מלשון הכתובים שבענין הזה], שהוא הוא קול נפלאות שבמציאות סתרי תורתו כמוב"פ, שנתעורר באתערותא דלעילא מתערותא דלתתא, שבקול קריאת התורה של האדם, אשר בבחינת מלכותו יקרא בו כל ימי חייו, [ולא במחשבה, רק בקול דבריו בעצמם כמוב"פ]:
בדבר המתקת הדין הנ"ל, נראה מבואר, שאף על פי שאנו מתנהגים בפסקי ההלכה כפי החסד [של הצדיק] וטוב לו. אבל גם הוא, מקבל מהצדיק ורע לו הנ"ל. כי הוא העומד בשלימות הדין והמלכות דקדושה, [וממתיקו] בשרשו. ושזה ענין האנחה המוב"פ, שאף על פי שתהיה לכאורה כעצבות חס ושלום, אבל על ידי זה בעצמו, נמתק ונתתקן [הגבורה] והדין, עד שזה לבד ינחמינו וישמחנו כמוב"פ:
בהפלאתו להביא ראיה למלאכת העבודה, שהיא בעצבון ידים, מהכתוב זה ינחמינו וכו'. כי מזה [הכתוב מבואר], ביטול העבודה והעצבון, שנזכר בכתוב כל מלאכת וכו', שיסובב עליו. ושכל הביטול, הוא בכח הצדיק [המוב"פ]. וגם מסיבוב הכתוב על שם נח, מבאר באותיות מן הנ"ל, שהוסיף הכתוב זה ינחמינו, גם בעיקר השם.... שזוכים בדעת התורה, שנקראה בשם מה הנ"ל, מבאר ומרמז גם לאותיות שם המ'נ'ח ה, שמכנה וקורא להתורה....:
בביאורו לדבר ההסתרה, שהוא כעין השכחה, מלשון כי נשני וכו' כמוב"פ. ושבכל יום ויום, גם מרדכי [מתהלך] לפני חצר בית השכחה והסתרה הזאת, להעלותה ולהפכה לסוד אסתר וסתרי תורה, שברעם נפלאותיו ודברי אלקים חיים הנ"ל. מבאר יותר במחלוקת שמאי והלל [ותלמידיהם] המוב"פ, שאף על פי שמבואר מדברי חז"ל, שכל מחלוקת האומרים שלא כהלכה, הוא בסבת שכחתם. ואף על פי כן תהיה שכחתם והסתרתם בעצמם, לסתרי תורה, ודברי אלקים חיים, [שברעם נפלאותיו הנ"ל], כמבואר גם זה בדברי חז"ל:
שיש לבאר כוונתו הקדושה בדבר הזיכוך והטהרה לשמי המחלוקת, שבזה נזדכך ונתברר להאדם גם ההלכה וההכרעה שבה. ושכל האנחה, הוא כענין התפלה [שמובא במקום אחר], המוכרח לזה. ושלפי זה ממילא מבואר, שכל ביטול העצבות, ותהפוכותו לשמחה שזוכים על ידו, היא השלמתה (בתהלל) [בתהלה] והלל [כהלל], שבבירור והכרעת ההלכה הנ"ל:
במשנה וכפולת התורה, שניתוסף במציאות סתריה הנסתרים בבית המלכות הנ"ל. מבאר יותר בלשון הכתוב בפרשת המלך שהביא על זה "משנה תורה". שרש"י מתפלא על זה, ומפרש בפירוש חז"ל, שני ספרי תורה. ובפירוש אונקלוס פשתגן עיין שם. כי לפי הנ"ל, יש לפרש גם בלשון הכתוב, לקריאת המלך [בשנה השביעית] משנה תורה לספר דברים בלבד, כי היא ספר השביעי [כי ספר במדבר נחלק לג' ספרים כנודע], שבמדת מלכות השביעית הנ"ל, דלית לה מגרמיה, זולת מה שהאירו בה הספרים הראשונים, בפקודיהם ומצותיהם. ואלה הדברים אשר דבר משה, למצוא נפלאות הסתרתה, בכל אשר עברו וחטאו במדבר וכו', [והיא סוד המנהג, לקרואתה ביום השביעי שבחג הסוכות, כי הוא תיקון המלכות. אשר גם במתן תורה, עלה על ידה ביום החמישים, שהיום יום השמונה, כמובא במקום אחר. והעיקר זכה לזה בהסתלקותו:
בדבר הסתרי תורה, שנהפכים מהסתרות הרעות, [נראה מבואר], שכמו שאין קצבה וערך להרעות לכפילת האדם [כפי שכופל בהם חס ושלום]. כן להיפך, אין קצבה וערך לכפילת הסתרים והרזין דקדושה, אשר בהסתר הסתיר את פני תורתו ואחדותו ברזין דרזין, כפול ומשולש ומרובע, עד אין ערך כנ"ל:
ביאור הליקוטים (כוכבי אור ח״ה) — ר׳ אברהם בן ר׳ נחמן מטולטשין, ירושלים תרצ״ה