תורה פ״ג — מתן בסתר יכפה אף

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. מתן בסתר יכפה אף — שש הפאי"ן שבאל"ף-בי"ת (גימטריא לילית) יניקת הקליפה, ונעשה מן פא אף

מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אַף (משלי כא).

דַּע, כִּי בְּהָאָלֶף־בֵּית יֵשׁ שִׁשָּׁה פֵּאִין. דְּהַיְנוּ: אָלֶף אִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת בְּלֹא פ'. גַּם כָּף ך"ף, פ', ף, וְקוּף, גַּם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָן בְּלֹא פ', נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּהָא"ב שִׁשָּׁה פֵּאִין.

וְשִׁשָּׁה פְּעָמִים פ', גִּימַטְרִיָּא ת"פ, כְּמִנְיַן לִילִית.

וְהִנֵּה חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁאֵרַע לָאָדָם מִקְרֶה בִּלְתִּי טָהוֹר, הוּא עַל־יְדֵי הַקְּלִפָּה הַנַּ"ל, כַּיָּדוּעַ. וְהִנֵּה הַקְּלִפָּה הַנַּ"ל יוֹנֶקֶת מִן הָאָלֶף־בֵּית כְּמִנְיַן שְׁמָהּ, הַיְנוּ מִן הַפֵּאִין הַנַּ"ל, וְנַעֲשֶׂה מִן פֵּא אַף.

ב. צדקה בסתר פודה הניצוצות והופכת את האף לפא — בחינת איש ואשה זכו שכינה ביניהם

לְפִיכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יז): אִישׁ וְאִשָּׁה, זָכוּ – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, לֹא זָכוּ – הַיְנוּ שֶׁהוּא בִּלְתִּי טָהוֹר, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ. כִּי דַּע וּרְאֵה, כִּי הָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן שֶׁל הַפֵּאִין (הַיְנוּ א, כ, ך, פ, ף, ק, הַנַּ"ל), הֵם גִּימַטְרִיָּא "אֵשׁ", וְנוֹקְמִין בּוֹ.

וּכְשֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה בַּסֵּתֶר, פּוֹדֶה הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת מִן הַקְּלִפָּה, וְנַעֲשֶׂה מִן הָאַף פֵּא.

וְזֶהוּ: מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף –

מִלְּשׁוֹן כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי (שֶׁהוּא לְשׁוֹן הֲפִיכָה). וְזֶה: יִכְפֶּה אָף, שֶׁכּוֹפֶה וְהוֹפֵךְ הָ"אַף", וְנַעֲשֶׂה פֵּא, [וְהוּא פִּלְאִי]:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. טֻמְאַת מִקְרֵה לַיְלָה הוּא עַל-יְדֵי הַקְּלִפָּה לִילִית וִינִיקָתָהּ מִן הַשִּׁשָּׁה אוֹתִיּוֹת שֶׁל הָאָלֶף-בֵּית, שֶׁכְּשֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בְּמִלּוּאָם יֵשׁ בָּהֶם אוֹת פֵּא וְשִׁשָּׁה פְּעָמִים פ' גִּימַטְרִיָּא ת''פ כְּמִנְיַן שְׁמָהּ, וְאָז נַעֲשֶׂה מִן פֵּ''א אַף הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִין שֶׁנּוֹקְמִין בּוֹ רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְהַתִּקּוּן לָזֶה לָתֵת צְדָקָה בַּסֵּתֶר כִּי עַל-יְדֵי-זֶה יִפְדֶּה הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת מִן הַקְּלִפָּה וְאָז יַהֲפֹךְ הָאַף לָאוֹת פֵּ''א. וְזֶהוּ ''מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף'' (מִשְׁלֵי כ''א). הַיְנוּ שֶׁכּוֹפֶה וְהוֹפֵךְ הָאַף וְנַעֲשֶׂה פֵּ''א:

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה ר"ו - תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ]תָּעִיתִי כְּשֶׂה אוֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי. תָּעִיתִי כְּשֶׂה אוֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָלֵא רַחֲמִים, אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְּמוֹ שֶׁתָּעִיתִי וְנִתְעֵיתִי זֶה יָמִים וְשָׁנִים רַבִּים מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת, וְלֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרַי, וְלֹא יַסְפִּיקוּ כָּל עוֹרוֹת אֵילֵי נְבָיוֹת וְכָל הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לְבָאֵר וּלְסַפֵּר אֶת עֹצֶם רִבּוּי הַתְּעוֹת וְהַנְּבוֹכָה שֶׁתָּעִיתִי לִדְרָכִים נְבוֹכִים וּמְקֻלְקָלִים וּפְגוּמִים וּמְתוֹעָבִים מְאֹד מְאֹד, לִדְרָכִים רָעִים וּמְבֻלְבָּלִים מְאֹד,

כִּי הֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי מְאֹד, חָטָאתִי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי, וְהִמְשַׁכְתִּי עָלַי אֶת הַיֵּצֶר הָרָע, עַד שֶׁבָּאתִי לְמַה שֶּׁבָּאתִי, וְקִלְקַלְתִּי מַה שֶּׁקִּלְקַלְתִּי.

וּבְכָל פַּעַם וּפַעַם עַל־יְדֵי כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה, וְעַל־יְדֵי כָּל הִרְהוּר וְהִרְהוּר, וְעַל־יְדֵי כָּל פְּגָם וּפְגַם, תָּעִיתִי וְנִתְעֵיתִי לִדְרָכִים נְבוֹכִים וּמְקֻלְקָלִים הַרְבֵּה מְאֹד, וּמִכָּל אֵלּוּ הַדְּרָכִים הַנְּבוֹכִים יוֹצְאִין עוֹד דְּרָכִים נְבוֹכִים וְתוֹעִים וּמְקֻלְקָלִים הַרְבֵּה.

וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה, הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה, יָמִים וְשָׁנִים הַרְבֵּה, וְלֹא הָיָה דַי לִי מַה שֶּׁכְּבָר נִתְעֵיתִי הַרְבֵּה עַל־יְדֵי הָעֲוֹנוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָשִׂיתִי, כִּי אִם עוֹד הוֹסַפְתִּי עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם וָיוֹם חֲדָשִׁים, עֲוֹנוֹת עַל עֲוֹנוֹת, וּפְשָׁעִים עַל פְּשָׁעִים, וַחֲטָאִים עַל חֲטָאִים, וְהִרְהוּרִים עַל הִרְהוּרִים, וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת עַל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, בִּלְבּוּלִים וְרַעְיוֹנִים רָעִים עַל בִּלְבּוּלִים וְרַעְיוֹנִים רָעִים, עַד אֲשֶׁר הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁילוּ כֹחִי.

מָה אוֹמַר מָה אֲדַבֵּר מָה אֶצְטַדָּק,

שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי, עָזְרֵנִי הוֹשִׁיעֵנִי,

וְכָּל כָּךְ תָּעִיתִי זֶה יָמִים וְשָׁנִים הַרְבֵּה לִדְרָכִים מְבֻלְבָּלִים וּנְבוֹכִים מְאֹד, עַד אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אִם אַתָּה מְרַחֵם עָלַי, וְאַתָּה קוֹרֵא וּמַכְרִיז וּמְרַמֵּז אֵלַי, אֵינִי שׁוֹמֵעַ וּמַכִּיר הֵיטֵב קוֹל קְרִיאָתְךָ, וַעֲדַיִן לֹא שַׁבְתִּי מִטָּעוּתִי.

אוֹי לִי וַי לִי,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה וּצְעָקָה וַחֲרָטָה שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם הָיִיתִי צָרִיךְ לִצְעֹק כְּבָר לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים.

וְעַתָּה אַחַר שֶׁהוֹסַפְתִּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה כַּמָּה וְכַמָּה חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת וּפְשָׁעִים בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, מָה אוֹסִיף לְדַבֵּר עוֹד, וּמִי יוּכַל לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים יוֹתֵר, מִי יָשׂוּם לִי פֶּה לְדַבֵּר עוֹד כְּפִי מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ לְדַבֵּר עַתָּה. וּבִפְרָט שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינִי זוֹכֶה לְדַבֵּר בִּשְׁלֵמוּת בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לְדַבֵּר, אִם לֹא הָיִיתִי עוֹשֶׂה כִּי אִם חֵלֶק מֵאֶלֶף וּרְבָבָה מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי.

אוֹי אוֹי אוֹי, מָה אוֹמַר וּמָה אֲדַבֵּר וּמָה חֲיָלִים אֲגַבֵּר.

כְּכֶלֶב מֵת אֲנִי מֻנָּח לְפָנֶיךָ, כְּטִיט הַנֵּרוֹק אֲנִי נִשְׁפָּךְ לְפָנֶיךָ. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, מָלֵא חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת וּפְשָׁעִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, מִיּוֹם עָמְדִי עַל דַּעְתִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

עֲזֹר לְתוֹעֶה וְנִתְעֶה בִּדְרָכִים נְבוֹכִים וּמְקֻלְקָלִים וּמַחֲשָׁבוֹת מְבֻלְבָּלוֹת כָּמוֹנִי הַיּוֹם. הוֹרֵנִי הַדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהָעֵצָה הַנְּכוֹנָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לְהַגִּיעַ מְהֵרָה לְהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת. וְאֶזְכֶּה מֵעַתָּה לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וּלְעָבְדְךָ בֶּאֱמֶת בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה.

חָנֵּנִי וּפְדֵנִי, כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ.

הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם.

הוֹרֵנִי יְהֹוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצֳרֶנָּה עֵקֶב.

חַסְדְּךָ יְהֹוָה מָלְאָה הָאָרֶץ חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:

פרפראות לחכמה

אות ד

והנה הקליפה הנ"ל יונקת מן הא"ב כמנין שמה היינו מן הפאין הנ"ל וכו' אמר המחבר ידוע מהקדמונים ז"ל הובא גם כן במדרש תלפיות ענף בנימין, ענין הפסוק (במדבר כ"ו) לשפופם משפחת השופמי לחופם משפחת החופמי, שיש בפסוק זה ששה תיבות ובכל תיבה יש פה אחד נגד ששה פאין הנ"ל וכו' עיין שם ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר קצת, כי מכירת יוסף למצריים שהוא ערות הארץ היה בבחינת פגם הברית על ידי קליפה הנ"ל, כי יוסף הוא בחינת ברית כידוע, ומצרים הוא בחינת הקליפה הנ"ל שזה בחינת הת"פ אלפים חיילות שהיה לפרעה כמבואר במגלה עמוקות אופן קפ"ד ועיין זוהר ויצא קנ"ג ע"ב מענין יוסף ובנימין וענין בני בנימין שנקראו כולם על שם מכירת יוסף וכו', על כן רימזה התורה בשמם הששה פאין הנ"ל כי באמת אדרבא למחיה שלחני אלוקים, כי יוסף הצדיק הכניע שם הקליפה הנ"ל ותיקן בחינת הפאין הנ"ל:

ביאורים נוספים על תורה זו

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים