תורה מ״ה — מחיאת כפים בתפילה

זמרת הארץ · סימן מ"ה-מחאת כפים בתפלה

חמשה כנפי ריאה הם כנגד ה' חומשי תורה כמבואר בסי' ח' ובסי' צ"ב ומשם נתהוה הדיבור כמאמרם ז"ל על פסוק אלה הדברים שבתחלה הי' משה רבינו ע"ה כבד פה וע"י התורה נשלם הדיבור שלו. וכמבואר גם בסי' רכ"ה שעיקר חיתוך הדיבור שהוא גדר האדם הוא ע"י השכל. ועיקר קיום השכל על ידי הריאה וזה בחי' קדושת א"י ששם עיקר התורה ועיקר שלימות השכל כנ"ל. ובתחלה הי' הדיבור בגלות מצרים והי' משה רבינו ע"ה שהוא הדעת של ישראל כבד פה. כי עיקר התגלות הדעת הוא בהדיבור וכמבואר בסי' נ"ו. וכן כלל ישראל היו בגלות מצרים והיתה אז קדושת א"י נעלמת ביד כנען ושאר עממין. ואחר כך יצאו ישראל ממצרים מסטרא דיובלא חמשים שערי בינה שהם בחי' "מ"י" ואז זכו לקבלת התורה ונשלם הדיבור בחי' מי שם פה לאדם. כי נתהוה עי"ז בחי' פה בחי' מלכות פה שהיא בחי' קדושת א"י ששם שלימות הדיבור כנ"ל בבח' נכבדות מדובר בך. וע"כ צדיקים ירשו ארץ כי א"י היא בחי' פה ופה אתקריא מסטרא דצדיקי כי זה ג"כ בחי' מי שם פה כי הצדיק נקרא "מי" כמבואר במגלה עמוקות אופן ג'. וזה שכתוב בתחלת כיבוש א"י (יהושע ט') ויהי' כשמוע וכו' ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה א'. כי רצו להתגבר להעלים קדושת א"י שהיא בחי' פה ע"י בחי' הפה דסט"א ח"ו. וזה בחינת ויאכלו את ישראל בכל פה (ישעי' ט') וע"כ נקראת א"י ארץ החיים בבחינת פי צדיק מקור חיים. וכן אוירה מחכים בבחי' פי צדק ינוב חכמה ומקור קדושת א"י הוא מבחי' מי בחינת בינה לבא. וע"כ היא בחי' לבא דעלמא. וכנ"ל. וזה בחי' לב חכם ישכיל פיהו וזה בחינת פיה פתחה בחכמה. ועל כן אוירה מחכים. וזה בחי' תורת אמת היתה בפיהו כי התעוררות הדיבור הוא מבחי' הכנפים שהם בחינת התורה כנ"ל. וע"כ הזהיר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וכו'. והתעוררות הכנפים ע"י הידים. וזה בחי' יציאת מצרים שהיתה ע"י בחי' הידים יד הגדולה ויד החזקה וכו' וכן בירושת א"י נאמר אל הארץ אשר נשאתי את ידי וכו'. וזה בחי' למען תהי' תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים. וכלל בכאן כל הבחינות תורה ופה ויד ויציאת מצרים וזה אנכי ד' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו כי עי"ז נשלם הפה וזה גם כן ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם (יחזקאל כ"ט) עי' רש"י וזה בחי' ויד ד' היתה אלי וכו' ויפתח את פי וכו' (שם ל"ג). וע"כ מדבר שם מענין ירושת ארץ ישראל וזה ג"כ בחי' ידי שמתי למו פי (איוב מ') וכן ושימו יד על פה (שם כ"א) וכמוהו רבים. כי מחמת ששורש התעוררות הדיבור הוא מבחי' הכנפים שנתעוררין ע"י היד. ע"כ כשרוצים לשתוק משימים יד על הפה היינו שמשתיקים הדיבור עם שרשו. וזה שנאמר בגאולה העתידה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות יראו גוים ויבושו וכו' ישימו יד על פה. כי אז יתבטל הדיבור דסט"א בשרשו בבחי' פה לה ולא ידברו ויקוים כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד':

יקרא דשבתא · סימן מד מה מו-מחאת כפים בתפלה

מבואר לעיל בסימן לז. כי עיקר קדושת ארץ ישראל נמשך משבת קודש, וכן הנשמה יתרה של שבת הוא בחינת ארץ ישראל. ועיקר קדושת ארץ ישראל הוא על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". ועיקר חידוש מעשה בראשית יהיה על ידי שבת, כי הוא זכרון למעשה בראשית בחינת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו' וינח ביום השביעי".

ועל כן על ידי קדושת שבת נתטהר האויר של כל העולם מעין בחינת אוירא דארץ ישראל, וכל אחד מישראל במקום שהוא שם מאיר על מקומו בחינת קדושת אוירא דארץ ישראל. ועל כן בשבת טוב מאד להתפלל, כי אז בנקל להתפלל בלי מחשבות זרות מחמת קדושת אוירא דארץ ישראל, וזה בחינת "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'" וכו'. וזה בחינת (שמות טז) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", כי זה בחינת 'הקובע מקום לתפלתו' (כמובן בליקוטי תנינא סימן פ"ג), כי נתקדש מקומו בקדושת אוירא דארץ ישראל. כי שבת הוא מעין העתיד לבא, שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, כי תמלא כל הארץ דעה את ה' וכו'.

וזה שאמרו רז"ל (שבת קיח) 'המשמר שבת וכו' אפילו עבד עבודה זרה וכו' מוחלין לו'. כי שבת הוא בחינת ארץ ישראל בחינת אמונה וביטול מחשבות עבודה זרה, וזה בחינת ענג שבת, בחינת "שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה'" וכו', וכמו שדרשו רז"ל ענין "והתענג על ה'" לענין ענג שבת. גם עיקר התגלות סודות התורה הוא בשבת כנ"ל כמה פעמים. גם המחשבות זרות הם נקראים מבול כמבואר בפנים. ושבת הוא בחינת נח, נייחא דעילאין ותתאין כידוע. ובו ניצולין ממחשבות זרות בחינת (בראשית ח) "ויזכור אלהים את נח וכו' וישוכו המים". גם שבת הוא בחינת עולם המחשבה כידוע. ועל ידי זה נזדכך המוח והמחשבה וזה בחינת 'שבות ממחשבת עבודה'.

גם שבת הוא בחינת קדושת הדיבור דקדושה הנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר הקדוש, כי שבת הגדול הוא בחינת בינה לבא. כי בשבת נפתחים כל החמשים שערי בינה כמבואר בזוהר הקדוש, ועל ידי זה נתהוה בחינת פה בבחינת "מי שם פה לאדם" כמבואר בפנים. וזה בחינת שבת הקטן שהוא בחינת מלכות פה כמובא בתיקונים. ועל כן מסוגל ביותר בשבת לדבר דיבורים קדושים היוצאים מן הלב בבחינת 'כפי כן לבי'. וזה שכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ה): "שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וכו'. כי יציאת מצרים היה שיצא הדיבור מן הגלות וכמבואר בפנים, והקול של הדיבור יוצא מכנפי ריאה, והוא בבחינת תפארת כידוע. וזה בחינת הג' שבתות המבואר בזוהר יתרו דף צ"ב. גם עיקר שלימות התפלה וכן שלימות קדושות הזווג הוא בשבת כנ"ל כמה פעמים.

גם שבת הוא המתקת הדינים כמבואר בזוהר הקדוש.

כי שבת הוא בחינת אור האבות שהם בחינת הג' ידים המבואר בפנים. כי הם בחינת הזרועות עולם כמובא במקום אחר, ועל ידי זה נמתקין הדינים, והג' ידים הנ"ל הם בחינת השם מ"ב. וכמבואר גם לעיל בסימן מ"א. וידוע כי שם זה שולט בשבת כמובא בכוונות, וזה בחינת הראשי תיבות של "וישם לך שלום" הם של"ו גמטריא ג' פעמים הוי"ה וג' פעמים אלקים וכו' כמובא בפנים. וזה בחינת שבת שלום, ועל כן נקראת שבת בחינת ביטול המחלוקת והקטרוגים כמו שכתוב "משבית מלחמות עד קצה הארץ" וכתיב (משלי יח) "מדנים ישבית הגורל" וכמבואר במקום אחר.

גם שבת הוא בחינת ביטול השכחה. כי שבת הוא מוחין דגדלות בחינת זכרון כמו שכתוב "זכור את יום השבת" וכו', וזה (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי", היינו שימנע עצמו מלילך חוץ לתחום בשבת, בבחינת "אל יצא איש ממקומו" הנ"ל בכדי שלא לצאת על ידי זה ח"ו מבחינת אוירא דארץ ישראל. וכן שלא לעשות חפציו בשבת, כי על ידי זה פוגם ח"ו בבחינת כח מעשיו כי הוא כאלו כופר ח"ו במעשה בראשית כמו שאמרו רז"ל, ועל ידי זה נפגם קדושת ארץ ישראל. וזה "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", כי 'אוירא דארץ ישראל מחכים', ועל ידי זה עיקר הענג והכבוד כנ"ל כמה פעמים. גם השגת סודות התורה שמשיגין על ידי קדושת שבת הם גם כן בחינת ענג וכבוד, ענג על דרך "אז תתענג על ה'" וכמבואר בסימן מ"ט בפנים. וכבוד הם מלבושים של שבת, וכמו שדרשו רז"ל וזה בחינת "כבשים ללבושך" 'דברים שהם כבשונו של עולם וכו' וכמבואר בפנים. גם כי הם בחינת ולמכסה עתיק כמו שדרשו רז"ל.

וזה "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו רז"ל שלא יפסיע פסיעה גסה, כי שבת הוא בחינת עולם המחשבה בחינת זכות וצחות המוחין והמחשבה כנ"ל. ופסיעה גסה מבלבלת את המחשבה כמובא בספר המדות אות דעת. וזה "ממצוא חפציך ודבר דבר", היינו שישמור עצמו מלדבר אפילו שום דיבור של חול בכדי שלא יפגום בקדושת שבת שהוא בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, ו'סייג לחכמה שתיקה', גם כי הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק. ועל כן צריך ליזהר בדבריו בבחינת "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלקים". כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" (קהלת ה'). וזה "אז תתענג על ה'", כי זה עיקר בחינת 'כמו שיש לו אלוק' הנ"ל, היינו שמתענג עמו ומתפאר בו ובוטח רק עליו. וזה גם כן בחינת קדושת ארץ ישראל כמו שכתוב "שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" וכו'.

ובזוהר הקדוש דרש 'דא עתיקא קדישא', היינו שיזכה להמשיך סודות התורה כאלו שהם בחינת עתיק. גם כי זה בחינת שורש קדושת המוחין של ארץ ישראל בבחינת "ואכלתם ישן נושן" ותרגומו 'עתיקא דעתיק' וכמובא בדברינו בקונטרס "זמרת הארץ".

"והרכבתיך על במותי ארץ", רומז לעליית המלכות וביטול המלכות דסטרא אחרא כנ"ל בשם רז"ל, היינו שיזכה לבטל כל מיני מחשבות זרות של פגם אמונה שהם מבחינת המלכות דסטרא אחרא אלקים אחרים, ויזכה לשלימות האמונה שהוא בחינת מלכות דקדושה. והאמונה תהיה עם שלימות המוחין והדעת בבחינת (דברי הימים-א כח) 'דע את אלקי אביך' (וכמבואר במקום אחר) שזה עיקר קדושת ארץ ישראל שכלול מאמונה ומוחין דגדלות כידוע. וזה בחינת חקל תפוחין קדישין שמרמז על עליית המלכות, בחינת האמונה הקדושה, בבחינת נה"י חג"ת חב"ד היינו כנ"ל.

"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" 'דא זעיר אנפין', בחינת תפארת, כי זה בחינת (ישעיה סב) "והיית עטרת תפארת ביד ה'" המבואר בפנים. גם "נחלת יעקב אביך" כפשוטו, רצה לומר ירושת ארץ ישראל, כמו שכתוב "ויעמידה ליעקב וכו' לך אתן את ארץ כנען", וכמו שפירשו המפרשים ז"ל. ורז"ל דרשו (שבת קיח) 'שיזכה לנחלה בלי מצרים'.

היינו שימשוך קדושת ארץ ישראל על כל העולם בבחינת 'עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם' כנ"ל. "כי פי ה' דיבר", כי שבת הוא בחינת קדושת הדיבור שכלול מבחינת חכמה ובחינת אמונה כנ"ל כמה פעמים, שזה גם כן בחינת קדושת ארץ ישראל כנ"ל, גם "אז תתענג על ה'" מרמז על שלימות תיקון הדיבור שזוכין על ידי בחינת ג' שבתות הנ"ל. כי בחינת בינה בחינת יובל הוא בבחינת "על ה'" וכו,' ובמותי ארץ הוא בחינת הדיבור פה, בחינת מלכות פה, כמו שכתוב (קהלת ח) "באשר דבר מלך שלטון", ובחינת ביטול המלכיות דסטרא אחרא שנקראים מצרים, כמו שאמרו רז"ל שלפעמים הדיבור בגלות אצלם ח"ו. ונחלת יעקב אביך הוא בחינת "הקול קול יעקב", בחינת הקול היוצא מכנפי ריאה הנ"ל.

גם "אז תתענג על ה'" מרמז על המתקת הדינים על ידי הג' שמות הוי"ה, שהם בחינת ג' פעמים יד, בחינת השם מ"ב שבבינה, שזה בחינת "כי ב"י חשק", שנתגלה החשק שבלב בהידים שזה בחינת "אז תתענג" בחינת חשק וענג. "והרכבתיך על במותי ארץ". זה בחינת עליית המלכות בחינת מלכות פה שזה בחינת הג' שמות אלקים שבגרון. כי פ"ה עם הכולל גמטריא אלקי"ם כמבואר בכוונות על "וישם לך שלום" הנ"ל. ועל ידי זה נתבטלין המלכיות דסטרא אחרא שהם בחינת שלשה שרי פרעה היונקים משם כמבואר בכוונות הנ"ל.

"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" הוא בחינת היד רמה שהוא בחינת כלליות הידים, שהם בחינת האבות שזה בחינת תפארת, בחינת "ותפארת בנים אבותם" (משלי יז), וזה בחינת 'נחלה בלי מצרים', כי על ידי זה נתבטלין כל המצרים בבחינת (שמות יד) "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". וגם כי על ידי זה נמשך בחינת "כל העמים תקעו כף" (המבואר בפנים), שזה בחינת "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", וזה בחינת 'נחלה בלי מצרים'. גם המוחין דגדלות הם בחינת ענג כמבואר כבר כמה פעמים. גם ביטול המחלוקת בבחינת "וישם לך שלום" הוא בחינת ענג כמו שכתוב (תהלים לז) "והתענגו על רוב שלום". וזה "כי פי ה' דיבר", היינו שנמתק הדיבור היוצא מהגרון ששם שמות אלקים שהם בחינת פה עם הכולל כנ"ל, ונמתקין על ידי השמות הקדושים של הויה ברוך הוא וכנ"ל שזה בחינת פי ה' דיבר ה' דייקא כנ"ל:

כוח והרשאה — פגם כוח מעשה בראשית מעורר ריב לשונות והמשפט מתקנו

חושן משפט · הלכות כח והרשאה

אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לִתֵּן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אַף עַל פִּי כֵן אִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ וְהַרְשָׁאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּזַכָּה לוֹ הַתְּבִיעָה וְכוֹתֵב לוֹ פּוּק וְדוּן וּזְכֵי וְכוּ', עַיֵּן שָׁם בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ: עַל פִּי הַמַּאֲמָר "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי" וְכוּ' סִימָן מה, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב: וְהַכְּלָל, שֶׁכְּשֶׁנִּפְגָּם כֹּחַ אַתְוָן דְּמַעֲשֵֹה בְּרֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה, בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, אֲזַי מִתְגַּבְּרִים רִיב לְשׁוֹנוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת יְמִין שָׁקֶר, אֲבָל סֻכָּה שֶׁהִוא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, בְּחִינַת כֹּחַ מַעֲשָֹיו הַנַּ"ל, הִוא מַצֶּלֶת מֵרִיב לְשֹׁנוֹת בִּבְחִינַת תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשׁוֹנוֹת, כִּי בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אִיהִי רַבִּי וְכוּ', עַיֵּן שָׁם: וְזֶה בְּחִינַת כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט, כִּי הָרִיב שֶׁבֵּין אֲנָשִׁים עַל עִסְקֵי גְּזֵלוֹת. שֶׁזֶּה תּוֹבְעוֹ מָמוֹן וְהוּא מַכְחִישׁוֹ וְרוֹצֶה לְגָזְלוֹ, הוּא בְּחִינַת פְּגַם כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית, כִּי לְפִי כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית שֶׁנִּסְדָּר כָּל אֶחָד עַל מְקוֹמוֹ. וְזֶה הָאָדָם יִהְיֶה לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן וּנְכָסִים. וְזֶה כָּךְ וְכָךְ הַכֹּל לְפִי סֵדֶר כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית. וּכְשֶׁאֶחָד גּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, הוּא מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. נִמְצָא, שֶׁפּוֹגֵם בַּכֹּחַ הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ שֶׁעַל יְדֵי הָעֹשֶׁק וְהַגְּזֵלָה נִפְגָּם הַכֹּחַ, כִּי הַמָּמוֹן וְהַנְּכָסִים נִקְרָא כֹּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָֹה לִי אֶת הַחַיִל". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשֹוֹת חָיִל". וּכְשֶׁגּוֹזֵל חֲבֵרוֹ נִפְגָּם הַכֹּחַ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לִסְטִים אַתֶּם. לְפִיכָךְ כֹּחַ מַעֲשָֹיו הִגִּיד לְעַמּוֹ וְכוּ', כִּי בְּחִינַת כֹּחַ מַעֲשָֹיו הוּא הֵפֶךְ הַגְּזֵלָה וְתִקּוּנָהּ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֶחָד גּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וַאֲזַי נִפְגָּם הַכֹּחַ מַעֲשָֹיו כַּנַּ"ל, אֲזַי מִתְעוֹרֵר רִיב לְשׁוֹנוֹת יְמִין שָׁקֶר כַּנַּ"ל, כִּי נַעֲשֶֹה רִיב בֵּינֵיהֶם וְאֶחָד מַכְחִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וְעַל כֵּן הַתִּקּוּן הוּא, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה, בִּבְחִינַת וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה (בְּרֵאשִׁית לג). וְיַעֲקֹב הוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט בִּבְחִינַת מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר (בְּסִימָן ב) וְעַל יְדֵי הַמִּשְׁפָּט שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב, בְּחִינַת סֻכָּה, נִתְתַּקֵּן רִיב לְשׁוֹנוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הַמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַיָּחִיד מֻמְחֶה שֶׁנִּסְמַךְ בְּשֵׁם רַבִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי אֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן רִיב לְשׁוֹנוֹת כַּנַּ"ל. וְכֵן שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים הֵם גַּם כֵּן בְּחִינַת רַבִּי. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּהִלְכוֹת נְדָרִים, כִּי בִּשְׁלֹשָׁה יִשְֹרְאֵלִים יֵשׁ בְּחִינַת נְקֻדָּה כְּלָלִיּוּת יִשְֹרָאֵל. שֶׁהִיא בְּחִינַת רַבִּי, כִּי מִן הַנְּקֻדָּה כְּלָלִיּוּת מְקַבְּלִין כָּל הַנְּקֻדּוֹת. גַּם שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים הֵם בְּחִינַת יַעֲקֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ"ל, כִּי יַעֲקֹב בָּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת וְכָלוּל מִשְּׁלָשְׁתָּן. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת דַּף י), כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת נַעֲשֶֹה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית, כִּי עַל יְדֵי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט נִתְתַּקֵּן כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית. עַל יְדֵי שֶׁמַּצִּילִין עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקֵי כֹּחַ כַּנַּ"ל: וְזֶה בְּחִינַת כֹּחַ וְהַרְשָׁאָה, כִּי עִקַּר מַה שֶּׁאֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ שֶׁיָּבוֹא לְדִין הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת כֹּחַ הַנַּ"ל, כְּדֵי לְתַקֵּן כֹּחַ הַנַּ"ל. וְעַל כֵּן אֵין הַשָּׁלִיחַ יָכוֹל לְכֻפּוֹ לְדִין כִּי אִם כְּשֶׁהַתּוֹבֵעַ מְזַכֶּה לוֹ הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ. וְאָז מְחֻיָּב לָבוֹא עִמּוֹ לְדִין וּמִשְׁפָּט שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַכֹּחַ בִּבְחִינַת סֻכָּה כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת כֹּחַ הַרְשָׁאָה. 'כֹּחַ' דַּיְקָא כַּנַּ"ל: וְעַל כֵּן מִן הַדִּין עִקַּר זְכוּת כֹּחַ הַרְשָׁאָה הוּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, כִּי עִקַּר כֹּחַ אַתְוָן דְּמַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית הוּא בְּהַקַּרְקַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "בְּרֵאשִׁית וְכוּ' וְאֶת הָאָרֶץ". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'וְאֶת הָאָרֶץ', לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֶיהָ. נִמְצָא, שֶׁעִקָּר הוּא הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ וּטְפֵלִים אֵלֶיהָ. וְעַל כֵּן הַשִּׁעְבּוּד וְהַזְּכוּת הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הוּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע. שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁעְבֵּד לוֹ הַקַּרְקַע, שֶׁהוּא עִקַּר הַבְּרִיאָה שֶׁל כֹּחַ מַעֲשֵֹי בְּרֵאשִׁית, עַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא נִשְׁתַּעְבֵּד לוֹ כֹּחַ אַתְוָן שֶׁבְּתוֹלְדוֹת הָאָרֶץ, דְּהַיְנוּ הַתְּבִיעָה שֶׁתּוֹבְעוֹ כַּנַּ"ל: