תורה י״ח — קרטליתא

← לתורה

סמנו מה לכלול בחוברת, ואז לחצו “הדפס / שמור PDF”. בתיבת ההדפסה בחרו יעד “שמירה כ־PDF” לקובץ, או מדפסת להדפסה.

10 חלקים נבחרו

חוברת לימוד

ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳

י״ח

קרטליתא

דַּע, כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית, וְלַתַּכְלִית יֵשׁ עוֹד תַּכְלִית אַחֵר…

🕮 סדר הזמנים: כִּמְדֻמֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּחֹרֶף תקס"ד בְּטֶירָאוִיצֶע

תורת רבי נחמן מברסלב · likuteimoharan.com

תוכן העניינים

  1. 1.סיפור התגלות המאמרעמ׳ 3
  2. 2.התורה — ליקוטי מוהר״ןעמ׳ 4–13
  3. 3.קיצור ליקוטי מוהר״ןעמ׳ 14–16
  4. 4.ליקוטי תפילות — התפילה המקבילהעמ׳ 17–23
  5. 5.ביאור הליקוטיםעמ׳ 24–25
  6. 6.פרפראות לחכמהעמ׳ 26–31
  7. 7.ביאורים נוספים על תורה זועמ׳ 32–43
  8. 8.ענפי התורה — ליקוטי הלכותעמ׳ 44–48
  9. 9.פסוקים ומאמרי חז״לעמ׳ 49–52
  10. 10.דף לרשימות וחידושיםעמ׳ 53

סך הכול כ־53 עמודים · מספרי־העמודים משוערים לפי היקף־הטקסט

סיפור התגלות המאמר

(ח) "רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי - קַרְטָלִיתָא", בְּסִימָן י"ח. אֵיזֶה זְמַן קֹדֶם שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה הַזֹּאת נִכְנַסְנוּ פַּעַם אַחַת אֵלָיו אֲנִי וַחֲבֵרִי וּבָאנוּ לְחַדְרוֹ, וְהָיָה שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּנוּ. עָנָה וְאָמַר, אֲנִי חָיִיתִי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִיתִי עֲדַיִן מֵעוֹלָם, כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי חַיִּים, וְהַכֹּל נִקְרָא חַיִּים, אֲבָל הַיּוֹם חָיִיתִי חַיִּים טוֹבִים שֶׁלֹּא חָיִיתִי מֵעוֹלָם חַיִּים כָּאֵלֶּה. וְאַחַר־כָּךְ הִתְחִיל לְדַבֵּר וְלִזְרֹק מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ דִּבּוּרִים וְגִלָּה קְצָת רָאשֵׁי פְּרָקִים מֵהַתּוֹרָה קַרְטָלִיתָא וְלֹא גִּלָּה לָנוּ כָּל הַתּוֹרָה אָז בְּפֵרוּשׁ, רַק רָאשֵׁי פְרָקִים בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, גַּם אַחַר־כָּךְ דִּבֵּר עִמָּנוּ עוֹד בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים כַּמָּה פְּעָמִים מֵעִנְיַן הַחַיִּים הַנַּ"ל שֶׁהַכֹּל נִקְרָא חַיִּים. וְגַם בְּעִנְיַן חַיֵּי צַעַר יֵשׁ חִלּוּקִים הַרְבֵּה וּמוּבָן כַּוָּנָתוֹ שֶׁעִקַּר הַחַיִּים כְּשֶׁזּוֹכִין לֵידַע מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וּלְהַשִּׂיג הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה הַשָּׂגָה אֲמִתִּיוּת כִּי הֵם עִקַּר הַחַיִּים בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְבָרִים ל): "כִּי הוּא חַיֶּיךָ" אֲבָל אֵין כָּל הַחַיִּים שָׁוִין וְגַם אֶצְלוֹ בְּעַצְמוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה חִלּוּק בֵּין הַחַיִּים שֶׁל הַזְּמַן הַקֹּדֶם לַחַיִּים שֶׁל עַכְשָׁו, עַד שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁחַי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חַי חַיִּים כָּאֵלֶּה. רְאֵה וְהַבֵּט וְהָבֵן עַמְקוּת הַלָּשׁוֹן הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִרְאוֹת אִישׁ חַי כָּזֶה:

חיי מוהר״ן · שיחות השייכות לתורות, אות ח

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. לכל דבר תכלית — סוף מעשה במחשבה תחלה

רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינַן הַהוּא קַרְטָלִיתָא, דַּהֲווֹ מִקְבְּעֵי בַּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא. נָחִית בַּר אָמוֹרַאי לַאֲתוּיֵי, וּרְגַשׁ, וּבְעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמֵהּ, וּזְרַק זִיקָא דְּחַלָּא וּנְחַת. נְפַק בְּרַת־קָלָא וְאָמַר: מַאי אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דִּדְבִיתְהוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָה לְשָׁדְיָא תְּכֶלְתָּא בַּהּ לְצַדִּיקֵי לְעָלְמָא דְאָתֵי (בבא בתרא עד):

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הָוֵי קָאַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינָא הַאי קַרְטָלִיתָא וְכוּ'.

א דַּע, כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית, וְלַתַּכְלִית יֵשׁ עוֹד תַּכְלִית אַחֵר, גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ. לְמָשָׁל: תַּכְלִית בִּנְיַן הַבַּיִת – כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָאָדָם מָקוֹם לָנוּחַ, וְתַכְלִית הַמְּנוּחָה – כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בַּכֹּחַ הַזֶּה לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, וְתַכְלִית הָעֲבוֹדָה וְכוּ'.

וְתַכְלִית שֶׁל כָּל דָּבָר הוּא מְחֻבָּר לְהַמַּחֲשָׁבָה וְהַשֵּׂכֶל, יוֹתֵר מֵהַדָּבָר שֶׁזֶּה הַתַּכְלִית בָּא מִמֶּנּוּ, וְקָרוֹב הַתַּכְלִית לְהַמַּחֲשָׁבָה בְּקֵרוּב יוֹתֵר מֵהַדָּבָר, כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה – בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה. נִמְצָא, שֶׁהַסּוֹף וְהַתַּכְלִית הוּא תְּחִלָּה בַּמַּחֲשָׁבָה וְקָרוֹב לָהּ, וּמֵהַתַּכְלִית נִשְׁתַּלְשֵׁל הַמַּעֲשֶׂה.

לְמָשָׁל: כְּשֶׁעוֹלֶה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְנוֹת לוֹ בַּיִת, בְּוַדַּאי הַבַּיִת אֵינוֹ נִבְנֶה בְּבַת־אַחַת, אֶלָּא צָרִיךְ לְהָכִין עֵצִים, וּלְסַתֵּת וְלִבְנוֹת כָּל עֵץ וָעֵץ לְפִי צָרְכּוֹ, וְאַחַר־כָּךְ נִבְנֶה וְנִשְׁלָם הַבַּיִת. נִמְצָא שְׁלֵמוּת הַבַּיִת, שֶׁהִיא תַּכְלִית הַבִּנְיָן וְסוֹפוֹ, הָיָה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה. נִמְצָא שֶׁהַתַּכְלִית הוּא קָרוֹב לַמַּחֲשָׁבָה בְּיוֹתֵר מֵהַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה:

ב. תכלית הבריאה שעשוע עולם הבא — הפרת הכעס ברחמנות כעטרה למנהיג

ב וְדַע, שֶׁהַתַּכְלִית שֶׁל הַבְּרִיאָה הוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא. וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב זֹאת הַתַּכְלִית לְמַחְשְׁבוֹת בְּנֵי־אָדָם, כִּי זֹאת הַתַּכְלִית עָלָיו נֶאֱמַר (ישעיהו סד): עַיִן לֹא רָאָתָה וְכוּ'.

אֲבָל הַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת, גַּם הֵם יְכוֹלִים לִתְפֹּס בְּמַחֲשַׁבְתָּם תַּכְלִית עוֹלָם הַבָּא. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שָׁרְשׁוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק, כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן זֹאת הַתַּכְלִית, כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת,

הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא אָדָם לִכְלַל כַּעַס, לֹא יִפְעֹל בְּכַעְסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת, וְאַדְּרַבָּא, יַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת, בִּבְחִינַת: בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר (חבקוק ג); וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה עֲטָרָה לָעֲנָוִים, הַבּוֹרְחִים מִכָּבוֹד וּשְׂרָרָה וְעוֹשִׂין עַצְמָן כְּשִׁירַיִם, וּכְשֶׁנִּתְעַטְּרִין בַּעֲטָרָה שֶׁל רַחֲמָנוּת, בִּבְחִינוֹת (תהלים קג): הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים, אֲזַי מְקַבְּלִין אֶת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה בְּעַל כָּרְחָם. וְזֶה בְּחִינוֹת (ישעיהו כח): עֲטֶרֶת צְבִי לִשְׁאָר עַמּוֹ – לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם (מגילה טו:).

כִּי זֶה שֶׁהַצַּדִּיק בּוֹרֵחַ מֵהַשְּׂרָרָה וְהַכָּבוֹד, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, זֹאת הַמַּחֲשָׁבָה בָּא לָהֶם מִבְּחִינַת הַסְתָּרַת פְּנֵי ה', עַל־יְדֵי מִעוּט אֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי לְפִי רֹב הַכְּפִירָה, חַס וְשָׁלוֹם, כֵּן הַסְתָּרַת פְּנֵי ה', וְאֵין רוֹצֶה לְהַנְהִיג אוֹתָם.

וְהַהַסְתָּרָה הַזֹּאת הִיא בְּחִינוֹת כַּעְסוֹ וַחֲרוֹן־אַפּוֹ, הַבָּא עַל־יְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר: כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן־אַף בָּעוֹלָם (ספרי פ' ראה). וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁהָאֱמוּנָה אֵין כָּל כָּךְ בִּשְׁלֵמוּת, אָז גַּם כֵּן הַחֲרוֹן־אַף וְהַסְתָּרָתוֹ לְפִי הִתְמַעֲטוּת הָאֱמוּנָה.

וּמֵחֲמַת שֶׁחֲרוֹן אַפּוֹ כְּרֶגַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ל): כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה אֵין נִרְגָּשׁ, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, אֲבָל בְּלֹא עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אֶלָּא בְּחִסָּרוֹן מִשְּׁלֵמוּת אֱמוּנָה, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִרְגָּשׁ מְעַט הַחֲרוֹן־אַף שֶׁבְּחֵלֶק הָרֶגַע, וְאֵין נִכָּר הַסְתָּרַת פְּנֵי ה',

אֲבָל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁל הַחֲרוֹן־אַף כְּשֶׁבָּא לְהַצַּדִּיקִים, אֲזַי מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם מֵהָעוֹלָם וְאֵינָם רוֹצִים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם. וּמֵחֲמַת שֶׁהַחֲרוֹן־אַף הוּא מְעַט מִן הַמְעַט מֵחֵלֶק הָרֶגַע, עַל־יְדֵי־זֶה אֵינָם תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּרֹגֶז, אֶלָּא תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּקַטְנוּתָם, וְעוֹשִׂים עַצְמָן כְּשִׁירַיִם, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לְהַנְהִיג הָעוֹלָם. וּבֶאֱמֶת גַּם הֵם אֵינָם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים אֶת הַחֲרוֹן־אַף, כִּי הוּא מְעַט מִן הַמְעַט.

וְזֶהוּ כְּשֶׁהִקְטִין משֶׁה אֶת עַצְמוֹ מִלֵּילֵךְ לְמִצְרַיִם וְלִהְיוֹת מַנְהִיג, אָמַר (שמות ג): מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וּשְׁאָר דְּבָרָיו – כָּתוּב (שם ד): וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה. פֵּרוּשׁ, זֹאת הַהַקְטָנָה שֶׁלֹּא רָצָה לִהְיוֹת מַנְהִיג, זֶה מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בּוֹ חֲרוֹן־אַף ה' כַּנַּ"ל.

אֲבָל עַל־יְדֵי שֶׁנִּמְתָּק הָרֹגֶז וְהַחֲרוֹן־אַף עַל־יְדֵי רַחֲמָנוּת כַּנַּ"ל, אָז נִמְתָּק הַחֲרוֹן־אַף שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַצַּדִּיקִים עַל־יְדֵי הָרַחֲמָנוּת, וְאָז הָרַחֲמָנוּת גּוֹבֵר עֲלֵיהֶם, וּמְרַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנִתְרַצִּים בְּהַנְהָגָתוֹ, וּמְקַבְּלִים עַל עַצְמָן הַשְּׂרָרָה שֶׁל הַהַנְהָגָה, וּבְזֹאת הָרַחֲמָנוּת הֵם מַנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת (ישעיהו מט): כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם. נִמְצָא שֶׁזֹּאת הָרַחֲמָנוּת הִיא עֲטַרְתָּם, שֶׁמְּעַטֵּר אוֹתָם בְּמִדַּת מַלְכוּת וּמַנְהִיג:

וְזֶה בְּחִינוֹת:

קַרְטָלִיתָא דְּמִקְבְּעֵי בַהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת. קַרְטָלִיתָא – פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: אַרְגָּז. אַרְגָּז זֶה בְּחִינוֹת רֹגֶז הַנַּ"ל, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת זֶה בְּחִינוֹת עֲטָרָה הַנַּ"ל, בְּחִינוֹת רַחֲמָנוּת הַנַּ"ל.

וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא – זֶה בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, כְּמַאֲמַר (מגילה י:): תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ – זֶה מָרְדֳּכַי; וְנִקְרָא יְהוּדִי, עַל שֵׁם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר (שם יג): כָּל הַכּוֹפֵר בְּעַכּוּ"ם נִקְרָא יְהוּדִי:

ג. אזהרה למנהיג — אין רחמנות בשלמות בלא אמונה שלמה

ג וְלִפְעָמִים חוֹשֵׁב אָדָם בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם, וְרוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ, וּבֶאֱמֶת זֶהוּ הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בְּרַחֲמָנוּת, וּבֶאֱמֶת הוּא רָחוֹק מֵרַחֲמָנוּת הַזֶּה. כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאָדָם אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמְּלוּכָה וְהַהַנְהָגָה.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמֹרִי(*), אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת, כִּי הַמַּנְהִיגוּת עִקָּרָהּ בִּבְחִינַת רַחֲמִים, וְעִקַּר הָרַחֲמִים בַּהֲסָרַת עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ שֶׁמֶץ עַכּוּ"ם, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר צְבִי הִפְסִיקוֹ(**), אֵין לוֹ רַחֲמָנוּת בִּשְׁלֵמוּת. בְּכֵן אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת

אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ אֱמוּנוֹת שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַאֲמִין, כְּגוֹן דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי הַנַּ"ל, וְשֶׁיִּהְיֶה תָּמִים עִם ה' אֱלֹקָיו, אָז הָרַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת וְלוֹ רָאוּי לְהַנְהִיג.

אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, וְנִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם וְרוֹצֶה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם – זֶה בְּחִינַת (סוטה מט:): וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת; כִּי מְעַט הַמִּינוּת פּוֹגֵם בַּמַּלְכוּת, בִּבְחִינַת הַהַנְהָגָה, וּמְהַפְּכָהּ לְמִינוּת, כְּמוֹ שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הַמַּלְכוּת לְעַצְמוֹ, שֶׁהוּא מִין מְעַט:

ד. האמונה השומרת המלכות — מפלת הזר לשנאת חכמים

ד וְדַע, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא מַחֲזֶקֶת תָּמִיד בַּמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה, שֶׁלֹּא יִקַּח אוֹתָהּ זָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ. וְדַע, שֶׁעִקַּר הַמַּלְכוּת שָׁרְשָׁהּ בַּחָכְמָה, בִּשְׁבִיל כְּדֵי לֵידַע אֵיךְ לְהַנְהִיג וְלִמְלֹךְ. לָכֵן יֵשׁ לְכָל מֶלֶךְ חֲכָמִים וְיוֹעֲצִים, כִּי בָּזֶה תִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ וְיִתְקַיֵּם מְדִינָתוֹ.

וְזֶה בְּחִינוֹת (דברים לג): וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, הַיְנוּ, עַל־יְדֵי רָאשֵׁי עָם, שֶׁהֵם הַמֹּחִין וְהַחָכְמָה, עַל־יָדָם תִּכּוֹן בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, וְעַל־יְדֵי אַהֲבַת הַחֲכָמִים תִּכּוֹן הַמַּלְכוּת:

וּכְשֶׁבָּא לְמֶלֶךְ אֵיזֶהוּ שִׂנְאָה עַל הַחֲכָמִים, יָדוּעַ לֶהֱוֵי לֵהּ, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יוֹרִידוּהוּ מִמַּלְכוּתוֹ, כִּי אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם בְּלֹא הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת (משלי כט): מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, וְהַמִּשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת חֲכָמִים, בִּבְחִינַת (ויקרא כו): וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם; וְדָרְשׁוּ: זֶה הַשּׂוֹנֵא אֶת הַחֲכָמִים.

נִמְצָא זֶה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת מֵחֲמַת דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי, כְּשֶׁבָּא לִקַּח לְעַצְמוֹ הַמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה, וְהוּא אֵין רָאוּי לָהּ, אֲזַי הָאֱמוּנָה שֶׁסְּבִיב הַהַנְהָגָה, הַמַּחֲזִיק בְּהַהַנְהָגָה שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ זָר, הוּא מַפִּיל לְאִישׁ זֶה לְשִׂנְאַת חֲכָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ הַמַּלְכוּת וְהַמַּנְהִיגוּת, וּבְוַדַּאי לֹא יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, כִּי עִקַּר הַמַּלְכוּת תָּלוּי בְּמִשְׁפָּט כַּנַּ"ל,

אֶלָּא אִם כֵּן זֶה הַמַּחֲזִיק בַּמַּלְכוּת מִתְגַּבֵּר בְּאֶפִּיקוֹרְסוּת וּמִינוּת, עַד שֶׁמַּפְרִיד אֶת הָאֱמוּנָה מֵהַנְהָגָה, מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת, מִלְּהַחֲזִיק בַּמַּלְכוּת – אֲזַי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּתְקַיֵּם הַמַּלְכוּת בְּיָדוֹ, כִּי אֵין מִי שֶׁיַּפִּיל אוֹתוֹ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים, כִּי הָאֱמוּנָה נִפְרְדָה מֵהַמַּלְכוּת:

וְזֶה: וּנְחֵת בַּר אָמוֹרַאי לַאֲתוּיֵי, וּבָעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמֵהּ.

בַּר אָמוֹרַאי – זֶה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

אַטְמֵהּ – זֶה בְּחִינַת (ישעיהו לג): אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים – דְּלָא שָׁמַע בְּזִלּוּתָא דְּצוֹרְבָא מִדְּרַבָּנָן (מכות כד). הַיְנוּ בִּירְשָׁא הַנַּ"ל רָצָה לְהַפִּיל אוֹתוֹ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים.

וּזְרַק זִיקָא דְּחָלָּא וּנְחַת. חָלָּא – בְּחִינַת הִתְגַּבְּרוּת הַמִּינוּת, בְּחִינַת (תהלים עג): כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי, עַל־יְדֵי־זֶה וּנְחַת אֶת הַבִּירְשָׁא הַנַּ"ל:

ה. מלכות העכו"ם אינה נוגעת במלכות ישראל — אמונתנו מפילה חכמתם

ה וּבֶאֱמֶת מַלְכֵי הָעַכּוּ"ם, אַף־עַל־פִּי שֶׁמּוֹלְכִים עָלֵינוּ, אֵין בְּמַלְכוּתָם מִבְּחִינַת מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נָגְעוּ בָּהּ, כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לִגַּע בָּהּ, זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיֵּם בְּיָדָם, הַיְנוּ אֲפִלּוּ מַלְכוּתָם עַל הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִטְּלָה מֵהֶם, כִּי הָאֱמוּנָה שֶׁסְּבִיב מַלְכוּתֵנוּ מַפִּיל אֶת חָכְמָתָם, שֶׁמַּלְכוּתָם תָּלוּי בָּהֶם כַּנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמַפֶּלֶת מִצְרַיִם (ישעיהו י״ט:י״ב-י״ג): נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן – עַל־יְדֵי אִוֶּלֶת, הַיְנוּ נְפִילַת חָכְמָתָם, נָפְלָה מַלְכוּתָם.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר: אַתָּה מֶלֶךְ עָלֵינוּ לְכַרְגָא, אֲבָל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ בַּעֲבוֹדוֹת וּבֶאֱמוּנוֹת – אַתְּ וְכַלְבָּא שָׁוֶה (ויקרא רבה פ' לג, במדב"ר פ' טו, ומדרש שיר השירים); הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא נָגַע בְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּךְ לֶאֱמוּנָתֵנוּ, כִּי אֱמוּנָתֵנוּ סוֹבֶבֶת אֶת הַמַּלְכוּת וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתָהּ מִלִּגַּע בָּהּ זָר, וּמַפִּיל אֶת רוֹדְפֶיהָ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים, אִם לֹא שֶׁתָּקְפָה יַד הַמִּינוּת עַל הָאֱמוּנָה עַד שֶׁמַּפִּיל אֶת הָאֱמוּנָה, וְאָז יָכוֹל לְקַבֵּל מַלְכוּתֵנוּ, חַס וְשָׁלוֹם, בִּבְחִינַת וּזְרַק חַלָּא וּנְחַת, כַּנַּ"ל:

ו. תכלת שבקרטליתא — שלמות האותיות (יו"ד) כתכלית עולם הבא

ו אֲבָל דַּע, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם אֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ לִקַּח אוֹתָהּ, בִּבְחִינַת: וְנָפְקַת בְּרַת־קָלָא: מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְמִשְׁדֵּי בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי – הַיְנוּ עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא;

כִּי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, כִּי מִדָּתוֹ אֱמוּנָה, בְּחִינַת (ברכות יז:): וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין; קַב חָרוּבִין – מִדַּת אֱמוּנָה; חָרוּבִין – בְּחִינַת בְּרוֹשִׁים, בְּחִינַת בִּירְשָׁא הַנַּ"ל;

וְ"אֵשֶׁת" – זֶה בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשְּׁלֵמוּתָם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אֲ'בָנִים שְׁ'לֵמוֹת תִּ'בְנֶה (דברים כ״ז:ו׳). וַאֲבָנִים הֵן הָאוֹתִיּוֹת, כְּמַאֲמַר (ספר יצירה): שְׁלשָׁה אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים.

וְאוֹתִיּוֹת נִשְׁלָמִים עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (צפניה ג׳:ט׳): אָז אֶהְפֹּךְ אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה וְכוּ'. הַיְנוּ עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת: לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', עַל־יְדֵי־זֶה אֶהְפֹּךְ שָׂפָה בְרוּרָה, בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר.

וּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת זֶה בְּחִינַת הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַנִּבְרָאִים, כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ עַל־יְדֵי אוֹתִיּוֹת, וּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת הוּא הַיּוּד, שֶׁהוּא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא הַנִּבְרָא בְּיוּד (כשרז"ל מנחות כט:), כִּי הַיּוּד הִיא נְקֻדָּה אַחֲרוֹנָה הַמַּשְׁלִים אֶת תְּמוּנַת כָּל אוֹת, כִּי כְּשֶׁחָסֵר נְקֻדָּה אַחֲרוֹנָה הַמַּשְׁלִים תְּמוּנַת הָאוֹת, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין שְׁלֵמוּת לָאוֹת וְאֵין לָהּ תְּמוּנָה.

וְאוֹתִיּוֹת הֵם בְּמַלְכוּת וּמַנְהִיגוּת הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת מַלְכוּת – פֶּה, כִּי עִקַּר הַהַנְהָגָה עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג וּלְצַוּוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר.

נִמְצָא, עַל־יְדֵי הַשְּׁלֵמוּת אוֹתִיּוֹת אֱמוּנָה שֶׁבַּמַּלְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֶת הַתַּכְלִית שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, כִּי הַצַּדִּיקִים הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם בִּבְחִינַת צַדִּיק מוֹשֵׁל (שמואל־ב כג), הֵם אוֹחֲזִים בְּמִדַּת הַמַּלְכוּת, וְעַל־יְדֵי אֲחִיזָתָם בַּמַּלְכוּת אוֹחֲזִים בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, וְעַל־יְדֵי אֲחִיזָתָם בָּאוֹתִיּוֹת הַשְּׁלֵמִים הֵם אוֹחֲזִים בַּתַּכְלִית, שֶׁהִיא שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּ"ד, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא.

וְזֶה בְּחִינַת תְּכֵלֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת תַּכְלִית, שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּתוֹךְ הַקַּרְטָלִיתָא, בְּתוֹךְ הַמַּנְהִיגוּת וְהַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, עַל־יְדֵי "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה",

לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי – שֶׁהַצַּדִּיקִים מַשִּׂיגִים הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי כַּנַּ"ל.

וְזֶה בְּחִינַת (משלי ג׳:ו׳): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ – שֶׁיּוּכַל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר, כִּי כָל דָּבָר נִבְרָא בְּאוֹתִיּוֹת, וּבְכָל אוֹת יֵשׁ בּוֹ שְׁלֵמוּת, הַיְנוּ הַנְּקֻדָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא יוּ"ד, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא הַתַּכְלִית, הַמַּשְׁלִים תְּמוּנַת הָאוֹת כַּנַּ"ל:

ז. התכלת מערב שחר ולבן — התכלית הקרוב למחשבה כחבור הדיו והניר

ז וְהַתַּכְלִית נִקְרָא תְּכֵלֶת, כִּי הַתְּכֵלֶת מְעֹרָב שָׁחֹר עִם לָבָן, וְהוּא גָּוֶן שֶׁבֵּין שָׁחֹר וְלָבָן, וּכְשֶׁנִּתְחַבֵּר שָׁחֹר וְלָבָן, כְּמוֹ הַכְּתָב שֶׁהוּא בְּחִינַת שָׁחֹר עַל־גַּבֵּי לָבָן, בְּוַדַּאי תַּחְתִּיּוּת הָאוֹת הַדָּבוּק וְקָרוֹב לְהַנְּיָר שֶׁהוּא לָבָן, בִּמְקוֹם הַדִּבּוּק וְהַקֵּרוּב, שָׁם הֵם מְעֹרָבִים שָׁחֹר עִם לָבָן, בִּבְחִינַת תְּכֵלֶת.

וְתַחְתִּיּוּת הָאוֹת הוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית, כִּי כְּשֶׁהַסּוֹפֵר כּוֹתֵב וּמַעֲמִיד הַקָּנֶה וְהָעֵט עִם הַדְּיוֹ עַל הַנְּיָר, בְּוַדַּאי הַדְּיוֹ רָחוֹק מֵהַנְּיָר מְעַט, עַד שֶׁהַסּוֹפֵר מַעֲמִיק הָעֵט עִם הַדְּיוֹ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַנְּיָר, וְאָז נִדְבָּק שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ בְּעֹמֶק בְּקֵרוּב גָּדוֹל.

נִמְצָא שֶׁהַקֵּרוּב הוּא סוֹף וְתַכְלִית, וּבִמְקוֹם הַקֵּרוּב שָׁם הַנְּיָר וְהַדְּיוֹ הֵם מְעֹרָבִים בִּבְחִינַת תְּכֵלֶת כַּנַּ"ל, כִּי כֵן הַדָּבָר, שֶׁהַתַּכְלִית שֶׁהוּא סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, הוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה, כַּנַּ"ל.

[נִרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי לְפָרֵשׁ, כִּי סוֹף הַמַּעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת שַׁחֲרוּת, וּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הוּא בְּחִינַת לֹבֶן הָעֶלְיוֹן כַּיָּדוּעַ; נִמְצָא שֶׁסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהוּא הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה, הוּא בְּחִינַת תְּכֵלֶת, שֶׁהוּא חִבּוּר שָׁחֹר וְלָבָן, וְהָבֵן]:

ח. בת קול מהפכת ראש לסוף — גלוי התכלית, סיום מאמרי המשתעי

ח וְזֶה דַּוְקָא בַּת־קוֹל שֶׁיָּצָא, כִּי בְּחִינַת בַּת־קוֹל, הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים, הַיְנוּ שֶׁמְּהַפֵּךְ כָּל דָּבָר מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, שֶׁהוּא הַתַּכְלִית, בִּבְחִינַת: אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד (תמיד דף לב), שֶׁהוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית.

כִּי בַּת־קוֹל הוּא מַה שֶּׁשּׁוֹמְעִין כְּשֶׁאֶחָד מוֹצִיא קוֹל בַּיַּעַר אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אָז שׁוֹמֵעַ כְּאִלּוּ אַחֵר גַּם כֵּן מוֹצִיא קוֹל כָּזֶה. וְזֶה אָנוּ שׁוֹמְעִין בְּחוּשֵׁינוּ, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא אֵיזֶהוּ דִּבּוּר, אֲזַי שׁוֹמְעִין גַּם כֵּן זֶה הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ.

נִמְצָא שֶׁהַבַּת־קוֹל מְהַפֵּךְ אֶת הַדִּבּוּר מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, וּמְקָרֵב סוֹפוֹ לְעַצְמוֹ. לְמָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא דִּבּוּר שֶׁל "בָּרוּךְ", בְּוַדַּאי יוֹצֵא הָאוֹת בֵּית בָּרִאשׁוֹנָה וְנִתְרַחֵק מֵאָדָם, וְאַחַר־כָּךְ מוֹצִיא הָרֵישׁ שֶׁל בָּרוּךְ, וְאָז הָרֵישׁ קָרוֹב אֶל הַמּוֹצִיא מֵהַבֵּית, וְכֵן הַכָף שֶׁמּוֹצִיא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא קָרוֹב לָאָדָם הַזֶּה יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ;

וְהַבַּת־קוֹל לוֹקַחַת זֹאת הַתֵּבָה "בָּרוּךְ" וּמְהַפֶּכֶת אוֹתָהּ מֵרֹאשָׁהּ לְסוֹפָהּ, וּמְהַפֶּכֶת אֶת הַבֵּית שֶׁתִּהְיֶה קָרוֹב לָאָדָם יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ, וְהָרֵישׁ מֵהַכָף. נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא סוֹף וְתַכְלִית שֶׁל הַתֵּבָה, שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מִתְּחִלָּה מֵהַבַּת־קוֹל בְּתַכְלִית הָרִחוּק, עַכְשָׁו הִיא קְרוֹבָה בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב, כִּי כֵן אָנוּ שׁוֹמְעִין, שֶׁבַּת־קוֹל מוֹצִיא תֵּבַת בָּרוּךְ: בַּתְּחִלָּה בֵּית, וְאַחַר־כָּךְ רֵישׁ, וְאַחַר־כָּךְ כָף,

נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא הַתַּכְלִית, שֶׁהָיְתָה מִתְּחִלָּה בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵהַבַּת־קוֹל, עַכְשָׁו נִתְקָרֵב בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב, כִּי הַבַּת־קוֹל הָפַךְ אֶת הַתֵּבָה.

וְזֶה שֶׁנְּפַק בְּרַת קָלָא – בַּת־קוֹל דַּוְקָא הוֹדִיעַ אֶת זֹאת: מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְשָׁדְיָא בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי: (עַד כָּאן לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל)

[סִיּוּם הַמִּשְׁתָּעֵי, דְּהַיְנוּ: רַב יְהוּדָא הִנְדּוּאָה מִשְׁתָּעֵי, וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים כָּאֵלֶּה, הַמּוּבָאִים שָׁם בְּבָבָא־בַתְרָא אַחַר מַאַמְרֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, שֶׁהֵם: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן וְכוּ', וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – הַכֹּל יָבוֹא עַל נָכוֹן בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תִנְיָנָא בְּסִימָן (ג') וְד' וְה' (וְז'). לֵךְ נָא וּרְאֵה שָׁם, תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ]: עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ לְסַיֵּם מַאַמְרֵי הַמִּשְׁתָּעֵי, אֲשֶׁר הִסְתִּירוּ בָּהֶם גִּנְזַיָּא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוֹ תַּנָּאֵי וְכֻלְּהוֹ אָמוֹרָאֵי. כְּעַן אֲצִיתוּ לְמִלּוֹי דְּנָפְקִין בְּהַדְרָתָא, שְׁפַר עֲלֵהּ לְחַוּוּיֵהּ בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא. בְּחָכְמְתָא יְגַלֶּה לְכוֹן קְצָת לְהוֹדָעוּתָא, גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא גְּנִיזִין עִלָּאִין הַצְּפוּנִים בְּסִפְרָא דִצְנִיעוּתָא. אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמָּנָא אֱלָקָא שְׁמַיָּא לְגַלּוֹת לָנוּ עֲטִין דְּאוֹרַיְתָא, בְּדֶרֶךְ נִפְלָא וְנוֹרָא הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב עַל־יָדָם לְדִי בְרָא כֹּלָּא לְמֶעֱבַד לֵהּ רְעוּתָא. בְּרִיךְ שְׁמֵהּ לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

  1. אלְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית וּלְזֶה הַתַּכְלִית יֵשׁ עוֹד תַּכְלִית אַחֵר גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ. וְהָעִקָּר הוּא הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שַׁעֲשׁוּעֵי עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה וְשֶׁל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל אֵין מִי שׁיוּכל לְהַשִׂיג וְלִתְפּוֹס בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַתַּכְלִית הַזֶּה כִּי אִם הַצַּדִּיקִים. וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְפִי שׁרֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ זֶה הַתַּכְלִית כְּפִי מַה שֶּׁמְּשַׁבֵּר הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְהַגִּיעַ וּלְהַשִׂיג הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁזֶּה הָעִקָּר:
  2. בצָרִיךְ לְשַׁבֵּר אֶת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא לִכְלַל כַּעַס לא יִפְעוֹל בְּכַעֲסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת רַק אַדְּרַבָּה יִתְגַּבֵּר אָז בְּרַחֲמָנוּת גָּדוֹל עַל זֶה שֶׁרוֹצֶה לִכְעֹס וְיַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה עֲטָרָה לָעֲנָוִים הַבּוֹרְחִים מִכָּבוֹד וּשְׂרָרָה וַאֲזַי מְקַבְּלִים אֶת הַכָּבוֹד וְהַשְׂרָרָה בְּעַל כָּרְחָם:
  3. גלְפִי הִתְמַעֲטוּת הָאֱמוּנָה כֵּן הַסְתָּרַת פְּנֵי ה' וַחֲרוֹן אַפּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וַאֲזַי הַצַּדִּיקִים בּוֹרְחִים מִשְׂרָרָה וְכָבוֹד וְאֵין לְהָעוֹלָם מַנְהִיג אֲמִתִּי. וְעַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת עַל-יְדֵי-זֶה נִמְתָּק הַחֲרוֹן אַף. וַאֲזַי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת מְקַבְּלִין הַכָּבוֹד וְהַמַּנְהִיגוּת. וְזוֹכִין לְמַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיְּרַחֵם עַל הָעוֹלָם לְהַנְהִיגָם כָּרָאוּי לְהָבִיא כָּל אֶחָד אֶל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן:
  4. דלִפְעָמִים יֵשׁ חִסָּרוֹן בָּעוֹלָם שֶׁהָאֱמוּנָה אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְעַל-יְדֵי-זֶה חֲרוֹן אַפּוֹ חַס וְשָׁלוֹם וְהַסְתָּרַת פְּנֵי ה' אֵינוֹ נִכָּר כָּל כָּךְ. רַק כְּשֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל וּבָא לְהַצַּדִּיקִים אֲזַי מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם מִן הָעוֹלָם וְאֵינָם רוֹצִים לְהַנְהִיגוֹ. וּמֵחֲמַת שֶׁהַחֲרוֹן אַף הוּא מְעַט מִן הַמְּעַט כְּחֵלֶק הָרֶגַע עַל-יְדֵי-זֶה אֵינָם תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּהָרוֹגֶז כִּי אִם בְּקַטְנוּתָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהַנְהִיג הָעוֹלָם. וּבֶאֱמֶת גַּם הֵם אֵינָם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים אֶת הַחֲרוֹן אַף שֶׁהוּא מְעַט מִן הַמְּעַט. אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁנִּמְתָּק הָרֹגֶז וְהַחֲרוֹן אַף עַל-יְדֵי הָרַחֲמָנוּת כַּנַּ''ל אָז נִמְתָּק הַחֲרוֹן אַף שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַצַּדִּיקִים עַל-יְדֵי הָרַחֲמָנוּת. וְאָז הָרַחֲמָנוּת גּוֹבֵר עֲלֵיהֶם וּמְרַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנִתְרַצִּים בְּהַנְהָגָתוֹ וְזוֹכֶה הָעוֹלָם לְמַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיַּנְהִיגֵם בְּרַחֲמִים:
  5. העַל-יְדֵי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת כַּנַּ''ל זוֹכִין לֶאֱמוּנָה. וְעַל-יְדֵי-זֶה מַמְתִּיקִין דִּינִים וְכֵן לְהֵפֶךְ עַל-יְדֵי אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת זוֹכִין לְרַחֲמָנוּת וּלְשַׁבֵּר הַכַּעַס:
  6. ואֵין לְאָדָם לְקַבֵּל מַנְהִיגוּת וּשְׂרָרָה כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו. כִּי הַמַּנְהִיגוּת עִקָּרָהּ בִּבְחִינַת רַחֲמִים וְעִקַּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בַּהֲסָרַת עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲפִלּוּ שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא מַאֲמִין בָּזֶה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר כָּזֶה שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין לוֹ רַחֲמָנוּת בִּשְׁלֵמוּת. בְּכֵן אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת. וְאַף שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם וְעַל כֵּן רוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ בֶּאֱמֶת הוּא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בָּרַחֲמָנוּת. וְעַל-יְדֵי-זֶה יְכוֹלִין לָבוֹא לְמִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת חַס וְשָׁלוֹם אֲבָל מִן הַשָּׁמַיִם מְרַחֲמִין וְאֵין מַנִּיחִין הַמַּנְהִיגוּת בְּיָדוֹ:
  7. זעַל-יְדֵי אַהֲבַת חֲכָמִים תִּכּוֹן הַמַּלְכוּת וְהַמַּנְהִיגוּת. וּכְשֶׁבָּא לְמֶלֶךְ אוֹ מַנְהִיג אֵיזֶהוּ שִׂנְאָה עַל הַחֲכָמִים. יָדוּעַ לֶהֱוֵי לֵיהּ שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יוֹרִידוּהוּ מִמַּלְכוּתוֹ כִּי אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם בְּלִי חָכְמָה:
  8. חשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת וּשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוא עַל-יְדֵי אֱמוּנָה:

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה י"ח - רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתָּעֵי קַרְטָלִיתָא]רִבּוֹן עָלְמִין, טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל,

אַתָּה בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב כְּפִי מַה שֶּׁעָלָה בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ הַקְּדוּמָה, וְתַכְלִית כַּוָּנָתְךָ הַטּוֹבָה הָיְתָה לְטוֹבָתֵינוּ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הַטּוֹב, תַּכְלִית הָאֲמִתִּי, תַּכְלִית הַטּוֹב שֶׁל כָּל הַתַּכְלִיתִין. וּבִשְׁבִיל זֶה בָּרָאתָ כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּחָכְמָה נִפְלָאָה, מֵרֵאשִׁית הָאֲצִילוּת עַד סוֹף הָעֲשִׂיָּה, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה מִסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, לָבוֹא וּלְהִכָּלֵל בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, טוֹב הַנִּצְחִי:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּעַזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְמַלֹּאת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וְנִזְכֶּה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתְךָ תָּמִיד בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם. וְנִזְכֶּה לָסוּר מֵרָע לְגַמְרֵי בֶּאֱמֶת וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ תָּמִיד, לְמַעַן נִזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי. וּבְכָל עֲשִׂיָּתֵנוּ וַעֲסָקֵנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנַעֲסֹק בְּזֶה הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם יִהְיוּ כַּוָּנָתֵנוּ רַק בִּשְׁבִיל תַּכְלִית הַטּוֹב הָאַחֲרוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל מִזֶּה הַדָּבָר הַשָּׂגַת תַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְלֹא נַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, וְלֹא נַעֲסֹק בְּשׁוּם עֵסֶק, וְלֹא נְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר, שֶׁאֵין בָּהֶם הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, וְנִזְכֶּה לְקַיֵּים מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ, וְכָל מַעֲשֵׂינוּ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ כַּמָּה אֲנִי רָחוֹק מִתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְלֹא דַי שֶׁלֹּא נִזְהַרְתִּי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, אַף גַּם עָשִׂיתִי מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ, וְעָשִׂיתִי מַעֲשִׂים הַגּוֹרְמִים לְהִתְרַחֵק מְאֹד חַס וְשָׁלוֹם מִן הַתַּכְלִית, וּפָגַמְתִּי הַרְבֵּה וְנִתְרַחַקְתִּי מִן הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי בְּתַכְלִית הָרִחוּק. וְעַתָּה, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לָמָּה לִּי חַיִּים כָּאֵלֶּה, חַיֵּי צַעַר כָּאֵלֶּה, חַיִּים מָרִים וּמְרוּרִים כָּאֵלֶּה, הַאִם זֶה נִקְרָא חַיִּים, הֲלֹא אֶלֶף מִיתוֹת טוֹבִים מֵחַיִּים מָרִים כָּאֵלֶּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינִי זוֹכֶה בַּחַיִּים הָאֵלֶּה לְהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָרָא דְעָלְמָא כֹּלָא, מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, חַי הַחַיִּים, תֶּן לִי חַיִּים וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת, תֶּן לִי חַיִּים אֲמִתִּיִּים חַיִּים נִצְחִיִּים חַיִּים טוֹבִים חַיִּים אֲרֻכִּים חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁנִּזְכֶּה עַל יָדָם בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע לְהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה בָּרָאתָ כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאנוּ מֵעוֹלָם הָעֶלְיוֹן מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת לָעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה,

חוּס וַחֲמֹל עָלַי וְתֵן לִי תִקְוָה וְלֹא אוֹבַד, וְחַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי שֶׁאֶזְכֶּה מֵעַתָּה לְרַחֵם עָלַי, לְהִתְרַחֵק וְלָסוּר מֵרָע לְגַמְרֵי, וְלֹא אֶעֱשֶׂה עוֹד שׁוּם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי. חֲמֹל עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְזַכֵּנִי לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, לְהָרִים וּלְהַגְבִּיהַּ וּלְהַכְלִל סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מָלֵא טוֹב מָלֵא רַחֲמִים מָלֵא רָצוֹן, שֶׁתִּהְיֶה בְּעֶזְרִי וְתִשְׁמְרֵנִי וְתַצִּילֵנִי מִן הַכַּעַס וּמִן הָרֹגֶז וּמִכָּל מִינֵי קְפֵּידוֹת, וְתָגֵן עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ וְתִשְׁמְרֵנִי תָמִיד. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּבוֹא חַס וְשָׁלוֹם לְיָדִי אֵיזֶה כַּעַס, תַּחְמוֹל עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ וְתִשְׁמְרֵנִי וְתַצִּילֵנִי שֶׁלֹּא אֶפְעוֹל בְּכַעֲסִי שׁוּם אַכְזָרִיּוּת כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר וּלְהָפֵר הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. וְאֶזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרִי לְשַׁבֵּר הַכַּעַס וְלַהֲפֹךְ הַכַּעַס לְרַחֲמָנוּת, לְרַחֵם דַּיְיקָא בְּרַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה לִכְעֹס חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא יִהְיֶה בִּי אֵל זָר וְלֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל הַכּוֹעֵס שֶׁנֶּחְשָׁב כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ כַּמָּה קָשֶׁה לָנוּ לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל מִדָּה רָעָה זוּ שֶׁל כַּעַס וּקְפֵּידוֹת, כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל הַכַּעַס לִבְעֹר בָּנוּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּמְעַט אֵין אָנוּ בְּדַעְתֵּנוּ וְקָשֶׁה עָלֵינוּ לְכַבּוֹת אֵשׁ הַכַּעַס וּלְכוֹבְשׁוֹ, עַל כֵּן רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּעֶזְרֵנוּ וְשָׁמְרֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ תָמִיד בְּרַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, וְעָזְרֵנוּ לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל מִדַּת הַכַּעַס וּקְפֵּידוּת מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל גְּבוּלֵנוּ, וְלֹא נִכְעֹס לְעוֹלָם וְלֹא אֶהְיֶה שׁוּם קַפְּדָּן כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה לִהְיוֹת טוֹב לַכֹּל תָּמִיד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

וְעַל יְדֵי זֶה נִזְכֶּה לְעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים עָלֵינוּ, עַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן כָּמוֹנוּ הַיּוֹם, עַל עַם מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרָט, הַנְּפוֹצִים עַל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה, צֹאן נִדָּח וְאֵין מְקַבֵּץ. וְתָפֵר כַּעַסְךָ מֵעִמָּנוּ, וְתַמְתִּיק וּתְבַטֵּל חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעָלֵינוּ, וְיִגּוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ וְתָשִׁיב פָּנֶיךָ אֵלֵינוּ. וְתַחֲמֹל עָלֵינוּ בְּחֶמְלָתְךָ הַגְּדוֹלָה, וְתִשְׁלַח לָנוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת מַנְהִיגִים אֲמִתִּיִּים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיַּנְהִיגוּ אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים, וְיַכְנִיסוּ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן בְּלִבֵּנוּ וּבְשִׂכְלֵנוּ, עַד שֶׁנִּזְכֶּה עַל יָדָם לִרְדֹּף וְלָרוּץ כָּל יָמֵינוּ לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְנַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה אַחֲרֵי גֵוֵינוּ, וְנָשִׂים כָּל מְגַמּוֹתֵינוּ וְכָל חֶפְצֵנוּ וְכָל תְּשׁוּקָתֵנוּ וְכָל יְגִיעוֹתֵינוּ וְכָל טִרְחוֹתֵינוּ רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי, כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת:

לְז' אֲדָר הִילּוּלָא דְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"הרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ עֹצֶם הָרַחֲמָנוּת שֶׁיֵּשׁ עָלֵינוּ עַכְשָׁיו בַּדּוֹר הַזֶּה, עַל כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת, עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְהַכֹּל תְּאֵבִים וּמִשְׁתּוֹקְקִים וּמְצַפִּים וּמְחַכִּים לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ, מְצַפֶּה וּמְחַכֶּה לְרוֹפֵא נֶאֱמָן, מַנְהִיג אֲמִתִּי, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ וִירַפֵּא תַּחֲלוּאֵי נַפְשׁוֹ וּמַכְאוֹבָיו. וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד בַּעֲדֵנוּ, כִּי לָקַחְתָּ מִמֶּנּוּ מַחְמַד עֵינֵינוּ, כָּל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת וּמַנְהִיגִים אֲמִתִּיִּים. וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ, וְאֵין לָנוּ לֹא מַנְהִיג וְלֹא מְנַהֵל אֲמִתִּי, שֶׁיּוּכַל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ לְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ בֶּאֱמֶת.

מָרֵיהּ דְּעָלְמָא כֹּלָּא, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת מַכְאוֹבֵנוּ, וְאֶת צַעֲקָתֵנוּ שָׁמַעְתָּ מִפְּנֵי נוֹגְשֵׂינוּ. קוּמָה בְּעֶזְרָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה הַזֹּאת, בְּעוּקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּתֹקֶף מְרִירוּת גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, כִּי אֵין לָנוּ שׁוּם שֵׂכֶל וָדַעַת אֵיךְ לְרַצּוֹת וּלְפַיֵּיס אוֹתְךָ, וְאֵיךְ לִקְרֹא אוֹתְךָ שֶׁתָּשִׁיב פָּנֶיךָ אֵלֵינוּ.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חֲמֹל עָלֵינוּ, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ, מוֹשֵׁל בַּכֹּל מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, שְׁלַח לָנוּ מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל אֲמִתִּי דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיּוּכַל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק לְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ בֶּאֱמֶת. תֶּן לָנוּ מַנְהִיג אֲמִתִּי כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כִּי יִשְׂרָאֵל הָיוּ שְׁקוּעִים בְּמִצְרַיִם בְּמ"ט (בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה) שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם כִּי אִם עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְחָמַלְתָּ עֲלֵיהֶם, וְגָזַרְתָּ עַל מֹשֶׁה שֶׁיֵּלֵךְ מֹשֶׁה וְיִגְאָלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִגֹּדֶל עַנְוְתָנוּתוֹ הָיָה מַסְתִּיר פָּנָיו, וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל הַמֶּמְשָׁלָה וְהַמַּנְהִיגוּת. אֲבָל אַתָּה חָמַלְתָּ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגָזַרְתָּ שֶׁיֵּלֵךְ בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהָיִיתָ עִמּוֹ תָמִיד עַד שֶׁזָּכָה לְגָאֳלָם.

וְהִנֵּה עַכְשָׁיו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ אָנוּ שְׁקוּעִים בַּגָּלוּת יוֹתֵר מִגָּלוּת מִצְרַיִם, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲזֹר אוֹתָנוּ, כִּי אִם מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. עַל כֵּן רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וּשְׁבוֹר וְהָפֵר כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וּשְׁלַח רַחֲמָנוּת בְּלֵב הַמַּנְהִיג הָאֱמֶת שֶׁיַּחֲמֹל עָלֵינוּ וְיָשִׁיב פָּנָיו אֵלֵינוּ, וִיקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת וְהַמֶּמְשָׁלָה, וְיַנְהִיג אוֹתָנוּ בְּרַחֲמָיו, וִיקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת:

וְזַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְהַאֲמִין בְּךָ וּבְצַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים, בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, וְתַצִּילֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מֵאֱמוּנוֹת כָּזְבִיּוֹת מֵאֱמוּנוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל, וְלֹא יִהְיֶה לָנוּ שׁוּם אֱמוּנָה כָּזְבִיִּית, וְלֹא נַאֲמִין בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וְלֹא נֵלֵךְ בְּדַרְכֵיהֶם וְחֻקּוֹתֵיהֶם, וְלֹא נַטֶּה לְבָבֵנוּ אַחַר שְׁטוּתֵיהֶם וְשִׁקְרֵיהֶם, רַק נִזְכֶּה לֶאֱמוּנָה דִקְדֻשָּׁה בִּשְׁלֵמוּת, לֶאֱמוּנָה זַכָּה וּנְקִיָּה בְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּבְצַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים, וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, וּבִכְלָלִיּוּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם:

וּבְכֵן רַחֵם עָלֵינוּ וְשָׁמְרֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מִמַּנְהִיגֵי שֶׁקֶר, מִמַּנְהִיגִים אַכְזָרִים, מִפַּרְנָסִים הַמִּתְגָּאִים עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הָרוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד לַהֲנָּאָתָם וְתוֹלִין רְדִיפָתָם בְּרַחֲמָנוּת, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים לְרַחֵם עַל הָעוֹלָם לְהַנְהִיגָם, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם רְחוֹקִים מִזֶּה, וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהַנְהִיג אֶת עַצְמָן מִכָּל שֶׁכֵּן אֲחֵרִים, וְלֹא נִתַּן לָהֶם הַגְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם כְּלָל. רַחֵם עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְהַצִּילֵנוּ מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם, וּתְבַטֵּל וּתְשַׁבֵּר וְתַכְנִיעַ גְּדֻלָּתָם וּמֶמְשַׁלְתָּם מִן הָעוֹלָם:

וְעָזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְהַצֵּל אוֹתִי וְאֶת זַרְעִי וְכָל עַמְּךָ בֵּית־יִשְׂרָאֵל מִתַּאֲוָה רָעָה הַזֹּאת שֶׁל פַּרְנָסוּת וּמַנְהִיגוּת. שָׁמְרֵנִי וְהַצִּילֵנִי וּמַלְּטֵנִי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל לִבִּי שׁוּם תַּאֲוָה וְחֶמְדָּה, וְשׁוּם מַחֲשָׁבָה כְּלָל שֶׁל פַּרְנָסוּת וּמַנְהִיגוּת וְרָאשׁוּת וְהִתְנַשְּׂאוּת, וְלֹא אֶרְדֹּף אַחַר הַכָּבוֹד לְעוֹלָם.

וְעָזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְמַעַנְךָ, וְזַכֵּנִי לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ מְהֵרָה בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם. וְתֵן בְּלִבִּי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ, וְתִתֶּן לִי כֹּחַ וּגְבוּרָה דִקְדֻשָּׁה לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרִי וּלְשַׁבֵּר תַּאֲווֹתַי הָרָעוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ עַצְמִי רַק אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְאֶזְכֶּה לְקַשֵּׁט עַצְמִי וּלְקַשֵּׁט אֲחֵרִים הַרְבֵּה, לְקָרְבָם וּלְהַכְנִיסָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, לְקָרְבָם אֶל הַתּוֹרָה וְאֶל הָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב.

וְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְאַהֲבַת־חֲכָמִים אֲמִתִּיִּים, וְאֶזְכֶּה לְכַבֵּד אוֹתָם בְּכָל מִינֵי כָּבוֹד וּפְאֵר, וְלִמְסוֹר נַפְשִׁי עֲבוּרָם. וְתִתֶּן לִי כֹּחַ לִסְכֹר פִּי כָל דּוֹבְרֵי שָׁקֶר, הַמְבַזִּים וּמְחָרְפִים אוֹתָם, וְתַעַזְרֵנִי לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם לְנַצְּחָם וּלְשַׁבְּרָם וּלְהַשְׁפִּילָם וּלְהַכְנִיעָם עַד עָפָר.

חוּס וַחֲמֹל עָלַי וְזַכֵּנִי לָבוֹא מְהֵרָה לְכָל מַה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי מִלְּפָנֶיךָ, וְאֶזְכֶּה לָבוֹא חִישׁ קַל מְהֵרָה אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, לְתַכְלִית הַטּוֹב הַנִּצְחִי. וּמֵעַתָּה תִהְיֶה בְּעֶזְרִי, שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה עוֹד שׁוּם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וַאֲבַלֶּה כָּל יָמַי וּשְׁנוֹתַי רַק בִּשְׁבִיל הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי. וּתְזַכֵּנִי לְהַשִּׂיגוֹ בֶּאֱמֶת, בַּחַיִּים חַיּוּתִי בְּגוּפִי הַזֶּה, קֹדֶם שֶׁאֶסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. וְתַצִּילֵנִי שֶׁלֹּא אֶצְטָּרֵךְ לְהִתְגַּלְגֵּל חַס וְשָׁלוֹם בְּגוּף אַחֵר בִּשְׁבִיל הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הַזֶּה, רַק אֶזְכֶּה לְהַשִּׂיגוֹ בְּעַצְמִי בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּחַיִּים חַיּוּתִי, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וְלֹא לְמַעֲנִי כְּלָל. וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, בְּלִי שׁוּם צַעַר גֵּהִינָּם וְחִבּוּט הַקֶּבֶר.

וּתְחָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים לְחַיִּים נִצְחִיִּים, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אָרוֹךְ. כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ. תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ביאור הליקוטים

רבי יונתן משתעי-סימן י"ח

אות א

למשל וכו' יוצא האות ב' וכו'. להפך בדבריו הקדושים מסופם לתחלתם, בא תבא בדבר המאמר חז"ל, איזהו חכם הרואה את הנולד, שהוא סוף המעשה והמלכות המוב"פ, ששרשה בהחכמה והמחשבה תחלה המוב"פ. שמתחלה עלה במחשבתו יתברך להוציא אל הפועל את ההשלמה [והתכלית דתכלית וכו'] בנין אבני בית המלכות המוב"פ, שיהיה לעתיד כשיהפך לכל העמים שפה ברורה והדיבור, מסופו לתחילתו, לקרוא כולם בשם ה' בהשלמת האמונה המוב"פ:

כי מעוצם קשרי הבריאה ממעלה למטה וממטה למעלה [כמובן בפנים, שחרון אף, והמתקתו ברחמים אצל האדם, גורמת גם למעלה אצל השם יתברך והצדיקי אמת], גם מי שזוכה כעת לשלימות אבני האמונה הברורה [גם מדרכי האמורי לבל יאמר צבי הפסיקו וכו', שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ, תמים תהיה עם ה' אלוקיך], שבזאת היה ראוי בוודאי לעטרת צבי המוב"פ. אבל הקלקולים שמזולתו, יגרמו ויטילו פגם גם ברחמיו בעצמם כמוב"פ. כי [ב]הסתרת הפנים של שאר הנפשות, כשמסתירים והופכים פניהם מאתו יתברך, בקלקול והתמעטות האמונה. גורמים כמו כן, אצלו יתברך, והצדיקי אמת, הסתרת פניהם מלהנהיג את הנפשות. אף שבאמת כל שרשי הנפשות האלה הוא בנשמת הצדיק כמוב"פ, וכל אשר ירדו ונשתלשלו מהשם יתברך, ואחר כך מהצדיק האמת כמוב"פ, הוא להוציא אל הפועל הסוף מעשה [כי אם לאו היה הכל אחד כמובן במקום אחר]. ומהשתלשלות הזה בעצמו, נמשך מה שמסתירים פניהם, ומתרחקים לגמרי זה מזה, עד שעל ידי זה נתהווה זה לעומת זה בהסטרא אחרא, בחינת מלכות וחכמה וכו' כמוב"פ:

ואף על פי כן, לסוף יהיו נתהפכים כל הקלקולים לתיקונים [וכמובן בפנים, לענין מה שנקרא המלכות, "ארגז" דמקבעי בה אבנים], ובזה דייקא עתידה אשת ר' חנינא [הרומזת על שלימות בנין אבני אותיות הבית האמונה כמוב"פ] לשדיא ביה תכלתא, שהיא החיבור של סוף ותחתיות אותיות הבריאה והמעשה המוב"פ, בתחלת המחשבה כמוב"פ, להיות חכם הרואה וכו' כנ"ל:

כי אף על פי שכעת נתרחקו כל כך בהתרחקות, עד שדייקא זה התכלית מכל התכליתים, אי אפשר בשום אופן לקרבו להמחשבה כמוב"פ, כי עליו נאמר, עין לא ראתה וכו'. ומכל שכן בעקבות משיחא, שבאחרית וסוף ימי המעשה שבעולם הזה, שעל העת הזאת נאמר המאמר חז"ל המוב"פ, שהמלכות תהפך וכו'. אבל בכל זאת, תקוותינו חזקה, שכעת יהיה נבנה הבית על ידי השם יתברך בעצמו מן השמים כמוב"פ, עד שכעת דייקא, יהפך לכל העמים שפה ברורה וכו' כמוב"פ:

פרפראות לחכמה

אות א

מאמר זה נאמר בטירהאוויציע (כמדומה שהיה בשנת תקס"ד), ואיזה זמן קודם שאמר מאמר זה נכנסתי פעם אחד אליו אני וחבירי ובאנו לחדרו והיה שוכב על מטתו, והתחיל לדבר אתנו ואמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם, כי יש כמה מיני חיים והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה ואחר כך התחיל לדבר ולזרוק מפיו הקדוש דיבורים, וגילה קצת ראשי פרקים ממאמר הנורא הזה, ולא גילה לנו אז כל המאמר בפירוש, רק ראשי פרקים בשמחה גדולה וכו' (כל זאת הועתק מספר חיי מוהר"ן ועיי"ש עוד):

אות ב

במאמר זה אות ב', ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו' היינו כי עיקר ביאת האדם לעולם הזה ותכלית כל מעשיו הוא שיעשוע עולם הבא, והתכלית הוא קרוב להמחשבה ביותר כנ"ל אם כן היה צריך זאת להיות במחשבת האדם תמיד ולזכור תמיד רק התכלית הזה אך מחמת שזה התכלית נאמר עליו (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים וכו', היינו שאין לשום בריה שום השגה בנעימות הטוב הגנוז והצפון של זה התכלית רק להשם יתברך לבדו נודע זאת בחינת (שם) אלקים זולתך וכו', על כן אי אפשר לקרב זה התכלית למחשבות בני אדם אבל הצדיקים באמת גם הם יכולין לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא וכו', כי אף על פי ששלימות ענין זה ידוע ונראה רק להשם יתברך, אף על פי כן יש גם להצדיקים איזה תפיסה בזה, וכל אחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית וכו':

אות ג

שם ויחר אף ה' במשה פירוש זאת ההקטנה וכו' זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' וכו' אמר המחבר ובזה מיושב היטב שיטת ריב"ק זבחים דף ק"ב (ונראה שגם שיטת החכמים עמו ערש"י שם), שאמר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם חוץ מזה וקשה למה באמת לא עשה חרון אף הזה רושם במשה חס ושלום, אבל לפי פירוש רבינו זצ"ל בכאן ניחא, כי אדרבה הכתוב מבאר ומיישב ענין של משה שטען כל כך עם השם יתברך ולא רצה לילך בהשליחות, זה היה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה', וזהו בעצמו הרושם שעשה כי על ידי זה לא רצה משה להיות מנהיג:

אות ד

שם, אבל על ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם ומרחמים על העולם ומתרצים בהנהגתו וכו' ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי מתחלה על ידי מיעוט אמונה שיש בישראל חס ושלום נשתלשל בהצדיקים חרון אף ורוגז והסתירו פניהם מן העולם, ולא נתרצו להנהיג את העולם, ועל ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות שזה בחינת ברוגז רחם תזכור כנ"ל, על ידי זה נמתק גם החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות וכו' כנ"ל, היינו שאדרבא נתהפך הרוגז לרחמים, שאמרו בלבם אדרבא וכי כך הוא המדה שבשביל שיש מיעוט אמונה בישראל אנחנו מסתירים פנינו מהם לגמרי, ויוכלו לבוא חס ושלום על ידי זה למה שיבואו, ולא עוד אלא שנדמה לנו שאין אנו ראויים להנהיג העולם, ובאמת אדרבא מאחר שאין מנהיג ומנהל לישראל וגם נתמעט האמונה ביניהם, בוודאי הרחמנות שעל ישראל גדול מאוד, אם כן עלינו נפל חובת היום לקבל העטרה של המלכות והמנהיגות לטובת ישראל, מאחר שאנו חזקים בעזרת השם יתברך באמונתו הקדושה בשלימות, ואין בנו שום צד מינות חס ושלום או שום דרכי אמורי וכיוצא וכמבואר באות ג' על כן מוכרחים אנחנו לקבל עלינו השררה והמנהיגות, בכדי להשלים האמונה גם אצל כלל ישראל ולהביאם גם כן אל התכלית הטוב, וזה גם כן בחינת ויחר אף ה' במשה הנ"ל, כי מתחלה היה קישוי שעבוד לישראל על ידי בחינת החרון אף, ואחר כך כשנתעוררו רחמיו יתברך על ישראל ומשה מיאן בשליחותו והקטין עצמו מחמת החרון אף הנ"ל, אז חרה אף ה' במשה וגזר עליו בהכרח לקבל המנהיגות, מחמת גודל הרחמנות שיש על ישראל כנ"ל וזה שכתב אחר כך שזה בחינת קרטליתא, פירוש ארגז זה בחינת רוגז הנ"ל, דמיקבע בה אבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, בחינת רחמנות הנ"ל, היינו כנ"ל כי הרוגז בעצמו שהיה על ידי מיעוט אמונה נתהפך אחר כך ונמתק לרחמים, שעל ידי זה בעצמו נתעורר אחר כך ברחמים להנהיג את ישראל בכדי להשלים אצלם האמונה כנ"ל ומה שכתב שאבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, רוצה לומר כי עטרה למלך עושים מאבנים טובות וכמבואר גם לעיל בסוף סימן ו', וגם המלכות בעצמה נקראת אבנא טובא כמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות:

אות ה

שם, והדרו לה מיני דכוורי דמיקרי בירשא זה בחינת אמונה וכו' רוצה לומר כי עיקר המלכות הוא על ידי הרחמנות שתלוי רק באמונה כנ"ל באות ב' ובאות ג', וכן הצדיק מקבל המלכות וההנהגה רק בכדי להשלים אמונת ישראל כנ"ל (וכמובן גם בסי' כ"ב במאמר חותם בתוך חותם):

אות ו

שם באות ג', והמלכות תהפך למינות וכו' רוצה לומר תהפך דייקא, כי המינות הוא היפוך ממש מהמלכות שעיקרה בבחינת רחמים, ועיקר הרחמים תלוי באמונה כנ"ל:

אות ז

שם באות ד', אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחינת המלכות וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר דרוצה לומר שמתגבר באפיקורסית ומינות, היינו שמכניס חס ושלום בכלל ישראל הרוצה למשול עליהם ולהנהיג אותם אפיקורסית ומינות חס ושלום, אזי האמונה נפרדת מהמלכות ואזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו (רק שאף על פי כן מן השמים אין מניחים אותו ליקח אותם כמבואר באות ואו), כי כל זמן שישראל מחזיקים באמונה אף על פי שיש בהם מיעוט אמונה חס ושלום, אף על פי כן האמונה מחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה של ישראל, שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה, אם לא שהוא מתגבר להכניס בישראל חס ושלום אפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה כנ"ל, וכן משמע גם באות ה"א:

אות ח

שם ביאור המאמר של המשתעי, וחזינין האי קרטליתא דמיקבע בה אבנים טובות ומרגליות רוצה לומר בחינת הרוגז שנמתק על ידי הרחמנות שעל ידי זה נתעטרו הצדיקים במדת המלכות וההנהגה, והדרי לה מיני דכוורא דמיקרי בירשא, זה בחינת מדת האמונה שמחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה ונחית בר אמוראי לאתויה שרצה אחד שאין אמונתו בשלימות רק יש בו עדיין גם מדרכי האמורי, ועל כן נקרא בר אמוראי ורצה ליקח את הקרטליתא הנ"ל היינו המלכות וההנהגה הנ"ל, ונדמה לו שהוא מחמת רחמנות ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה ובעי דנשמטי לאטמיה היינו שהבירשא הנ"ל שהוא בחי' האמונה הנ"ל, רצה לשמוט ולתלוש ממנו, בחינת (ישעיה ל"ג) אוטם אזנו משמוע דמים, כי רצה להפיל אותו לשנאת החכמים, וזרק זיקא לא היינו הבר האמוראי הנ"ל התגבר עצמו במינות כל כך, עד שהפריד את האמונה שהוא בחינת בירשא מלהחזיק בהמלכות שהוא בחינת הקרטליתא, וזה ונחית היינו הבירשא הנ"ל ואז היה יכול הבר אמוראי ליקח הקרטליתא, היינו עם בחינת המלכות וההנהגה שמתנהג על ידי הדיבור שעיקר שלימות האותיות שלימות הדיבור הוא על ידי אמונה, שזה בחינת דאתתא דרבי חנינא בן דוסא וזה דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי, כי על ידי שלימות אותיות אמונה שבמלכות, שהוא אצל הצדיקים המנהיגים את העולם, על ידי זה הם אוחזים בהתכלית שהוא בחינת עולם הבא, ומשיגים אותו עד שאפילו שאר ישראל כל אחד כפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זה התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות, שזה גם כן בחינת קרטליתא הנ"ל וכמבואר לעיל באות ב'

אות ט

ונראה לעניות דעתי בדרך אפשר, דרוצה לומר כי להמינות ופגם אמונה אין לה אחיזה ושליטה כי אם בעולם הזה, וכל זה על ידי שהתכלית שהוא שיעשוע עולם הבא רחוק לעת עתה ממחשבות בני אדם ואין להם השגה ותפיסה בו, אבל לעת התכלית אזי יתבטל כל המינות ותתפשט ידיעת אמונה הקדושה בעולם כי הלא אפילו קודם לתכלית האחרון באמת רק בימות המשיח לבד תתפשט גם כן האמונה בעולם, כמו שכתוב (צפניה ג) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ועל כן אז יהיה שלימות האותיות והדיבור כשמדברין בהם דיבורים שהם ההיפוך חס ושלום מהאמונה הקדושה וכל העולמות נבראו באותיות, ושלימות האותיות הוא היוד שהיא בחינת עולם הבא, כי תכלית הבריאה הוא שיעשוע עולם הבא ואז יכירו וידעו אותו יתברך שבשביל זה היתה כל הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכמו כן שלימות האותיות הוא בחינת היוד שהיא בחינת עולם הבא, והצדיקים על ידי שמקבלין העטרה והמלכות ושלימות אותיות אמונה שבה זוכין להשיג את התכלית גם בעולם הזה, וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, לכל אחד לפי שורשו שיש לו בנשמת הצדיק כנ"ל, ועל כן אין להמלכות דהסטרא אחרא שום שייכות ואחיזה בבחינת המלכות דקדושה שמאיר בה אור התכלית של עולם הבא כנ"ל:

אות י

שם אות ז', כי התכלת מעורב שחור עם לבן וכו' אפשר דרוצה לומר כי הנשמה השיגה אור גדול מידיעת השם יתברך גם קודם ביאתה לזה העולם המעשה, וכמו כן לענין כלל הבריאה גם כן, רק השם יתברך רצה להטיב מטובו לאחרים ולזכות את נשמות ישראל בהשגה יותר גדולה בעולם הבא, ודייקא על ידי שעמד בנסיון בחירתו בעולם הזה, וזה היה כביכול תחלת המחשבה של הבריאה בכדי לבוא על ידה לתכלית הזה הטוב, שזה בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שעיקר שלימות השגת התכלית הוא על ידי בחינת הבריאה ועולם המעשה, שבו התכלית רחוק ממחשבות בני אדם שזה בחינת שחור ועל ידי בחינת תחלת המחשבה היינו מה שדייקא מזה העולם נמשכין ומדבקין עצמן ומחכים לזה התכלית, בבחינת עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו, שזה בחינת חיבור שחור ולבן כי באמת זהו עיקר השלימות לדבק את עצמו בזה התכלית גם בעולם הזה, כי מה שהעולם רחוקים מהתכלית הוא מחמת שהם לעת עתה בעולם המעשה, והתכלית הוא בחינת סוף המעשה, כי שיעשוע עולם הבא הוא בסוף עולם המעשה, בבחינת (עירובין כ"ב) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואדרבא עיקר השכר יהיה על שזה התכלית רחוק בטבע ממחשבות בני אדם, ועל ידי זה יש בחירה שזה בחינת (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא, ועל ידי שהאדם בעולם הזה שהוא רחוק מהתכלית ואין להאדם שום השגה בו, ואף על פי כן משם מדבק את עצמו אל התכלית זהו עיקר השלימות וזה בחינת תכלת חיבור שחור עם לבן, היינו שגם בעולם הזה יהיה מחשבתו מקושר אל התכלית ויסתכל על הסוף האחרון בבחינת (תמיד ל"ב) איזהו חכם הרואה את הנולד (שזה בחינת הבת קול) שמהפך כל דבר מראשו לסופו היינו שגם בעולם הזה מסתכל בכל עניניו רק על התכלית שהוא הסוף כי באמת זה הסוף הוא בחינת הראש לכל הבריאה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ומי שמפריד חס ושלום בזה העולם מחשבתו לגמרי מזה התכלית בוודאי לא ישיג אותו גם אז, רק אדרבא להיפוך יקבל עונש קשה חס ושלום נמצא כל הלבנונית של התכלית של שיעשוע עולם הבא מחובר עם השחרורית של זה העולם, כי דייקא על ידו זוכין לזה התכלית הטוב כשמטיב את מעשיו ומדבק מחשבתו היטב גם בעולם הזה בתכלית הזה

אות יא

ועיין שם בסוף אות ו' מענין בכל דרכיך דעהו שזה גם כן בחינה זו הנ"ל, כי כשמשים אל לבו כי כל דבר נברא באותיות והאותיות הם עיקר החיות של כל דבר, ושלימות האותיות הוא הנקודה האחרונה שהיא יו"ד בחינת עולם הבא שהוא התכלית וכו', נמצא כי ראשית בריאת כל דבר והוייתו וחיותו ותכליתו הכל הוא התכלית שהוא היו"ד בחינת עולם הבא, רק מחמת שבעולם הזה הכל נעלם ונסתר, כי גם החיות של כל דבר שהוא האותיות גם כן נעלם ונסתר, וכביכול גם אין שלימות להאותיות והדיבור מחמת שלא נתפשט אמונתו יתברך בעולם הזה עדיין בשלימות עד לעתיד אך הצדיקי אמת שזכו לאמונה בשלימות שאין שלימות אחריו כמבואר באות ג', ונתעטרו בהעטרה של המלכות דקדושה שבה עיקר שלימות האותיות שעל ידי האמונה, על ידי זה הם יודעים ומשיגים את התכלית וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, וזה כל ישעם וכל חפצם לקבל את המלכות וההנהגה בכדי להשלים האמונה אצל ישראל ולקרב מחשבתם אל התכלית ועיין זוהר פנחס דף רל"ט כתיב עין לא ראתה וכו' ובאידרא זוטא ר"צ:

אות יב

אמר המחבר, המאמר זה הנ"ל עמוק מאוד ועניניו דקים ורוחניים מאוד כמובן לכל מעיין, אך אף על פי כן לא מנעתי את עצמי לבאר בו קצת הנראה לעניות דעתי כפי פשוטן של דברים, לבד מהנסתרות שיש בו שהוא בחינת עין לא ראתה וכו':

ביאורים נוספים על תורה זו

ירח האיתנים · סי' יח ר' יונתן משתעי

ד"ה ראש השנה

ראש השנה הוא יום ראשון לבריאת האדם, והבריאה היתה בשביל השגת התכלית שהוא שעשוע עוה"ב, אך מחמת שהתכלית הזה הוא רחוק מאד ממחשבות בני אדם ועי"ז האדם אינו חושב על תכליתו ובא עי"ז למה שבא ר"ל, ור"ה הוא יומא דדינא של כל השנה ואז נתעוררין הקיטרוגים ומארי דדינין לקטרג הרבה על העולם על שרחוקים הרבה מהתכלית הזה שבשביל זה היתה כל הבריאה, ועל כן החיוב גדול ביותר לנסוע לצדיקים על ר"ה, כי הצדיקים אמיתיים הם יכולים לתפוס במחשבתם זה התכלית של שעשוע עוה"ב וכ"א כפי קירובו אל הצדיק וכפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו ג"כ זה התכלית כמבפ"נ, ומחמת שעיקר השגת הצדייקם בהתכלית הזה הוא ע"י שאוחזים בשלימות האותיות שבמלכות ע"כ בר"ה שאז עוסקין בענין זה לבנות קומת המלכות אז הזמן מסוגל לזה ביותר להשיג את התכלית ע"י הצדיקי אמת מנהיגי הדור האמיתיים שאוחזין במדת המלכות ובשלימות האותיות שבה, ומחמת ששלימות האותיות הוא ע"י שנתפשטין דיבורי אמונה בעולם בבחי' כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לגרוא כולם בשם ה', ע"כ מתפללין ע"ז הרבה בתפלת ר"ה שתתפשט האמונה בעולם ושידעו הכל את ה' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו' וכל בני בשר יקראו בשמך וכו' שזה בעצמו בחי' שלימות האותיות שבמלכות שעי"ז זוכין הצדיקים להשגת התכלית, וע"כ מתפלליןאז הרבה על המתקת הדינין ושיכבשו רחמיו ית' את כעסו מעלינו כי עי"ז הצדיקים מתרצים לקבל המלכות וההנהגה כמבפ"נ ומשיגים את התכלית, ועי"ז שאנו מתפללין ע"ז עי"ז יש לנו ג"כ חלק ושורש בההנהגה והמלכות שלהם ועי"ז יכולים אחנחנו ג"כ לקבל מהם זה התכלית וכמובן בפנים. ומחמת שה מלכות שרשה בחכמה כמבפ"נ ע"כ אומרין המלך הקדוש כי קדוש הוא בחי' חכמה כידוע וכן המלך המשפט בחי' מלך במשפט יעמיד ארץ המבפ"נ, וזה שמתפללין זכרנו לחיים וכו' למענך אלהים חיים שהוא בחי' אימא עילאה בחי' בינה עלמא דאתי שהוא התכלית, וע"כ תוקעין אז בשופר שמרמז ג"כ על בחי' עוה"ב הנ"ל, וזה בחי' עורו ישינים מתרדימתכם וכו' היינו לעורר בני אדם משינתם ולהזיכרם את התכלית גם ע"י תקיעת שופר נמתקין הדינים והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כשארז"ל ועי"ז גם הצדיקים נתעטרין בעטרה של רחמנות ומקבלין המלכות והמנהיגות ועי"ז אנחנו ג"כ זוכין להשגת התכלית כנ"ל, וזה אשרי העם יודעי תרועה יודעי דייקא שזוכין ע"י התרועה להשיג את התכלית שזה עיקר הדעת בחי' בכל דרכיך דעהו המבפ"נ, וע"כ דרז"ל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה את בוראם דייקא כי זה עיקר רצונו ית' בהבריאה בשביל התכלית כנ"ל, גם קול השופר הוא בחי' הבת קול שמכריזין מן השמים שלא יגע שום זר בהמלכות דקדושה בבחי' מה אית לכו בהדי קרטילתא וכו' כי בהמלכות דקדושה מאיר בה אור התכלית של עוה"ב שהוא בחי' שלימות האותיות שבמלכות שהוא בחי' יו"ד בחי' עוה"ב שאז כל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעבור ממשלת זדון מן הארץ, וזה בחי' יום תרועה יהיה לכם כי תרועה מרמז על בחי' מלכות כמובא וזה בחי' ותרועת מלך בו וע"י שלימות האותיות שבמלכות זוכין להשיג את התכלית בחי' שעשוע עוה"ב שזה בחי' יעקב שנטל לחלקו העוה"ב כשארז"ל, וזה שמובא בזוה"ק שתרועה מרמז על יעקב, ומחמת שאין להמון עם תפיסה בהתכלית הזה כי אם ע"י הצדיק המנהיג הדור כנ"ל וע"כ כל תרועה פשוטה לפניה ולארחיה, כי תקיעה פשוטה מורה על ההתועדות והאסיפה אל הצדיק כ"ש ונועדו אליך כל העדה, גם תקיעה לפניה ולאחריה מרמז על בחי' סוף מעשה במחשבה תחלה מחשבה תחלה זה בחי' מה שעלה במחשבה לברוא את העולם בשביל התכלית וסוף מעשה הוא בחי' השגת התכלית אחר חיי העוה"ז שהוא שעשוע עוה"ב בעצמו, ותרועה מרמזת על השגת התכלית של שעשוע עוה"ב גם בעוד האדם בזההעולם וע"כ ארז"ל תקיעת שופר חכמה כי זה עיקר החכמה בבחי' איזהו חכם הרואה את הנולד וכמבפ"נ, וע"כ תרועה אותיות תורה עיין כי כשמדבק מחשבתו גם בעוה"זאל התכלית אז בוודאי לא יעשה שום דבר רק בשביל התכלית ויקיים בכל דרכיך דעהו ואז יתן עיניו בכל דבר אל התורה הק' אם נכון לעשות הדבר אם לאו, כי עירק הדרך לידע בזה העולם מה טוב לעשות כפי התכלית האמת של שעשוע עוה"ב ומה שאינו טוב כפי התכלית זה אי אפשר לנו לידע רק עפ"י התורה הקדושה] וע"כ צריכין לתקועשברים ותרועה והוא ע"ד שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא היינו כפי שהתכלית (שבשביל זהלבד נברא האדם) הוא רחוק מאד ממחשבות בני אדם בוודאי נוח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו היינו על העבר אולי עשה איזה דבר שלא כהוגן, ואמרי לה ימשמש במעשיו היינו לכתחילה קודם שעושה כל דבר ימשמש היטב אם נכון לעשות הדבר כפי התכלית אם לא וכנגד זה צריכין לתקוע שברים שהוא גנוחי גנח היינו האנחות שצריכין להתאנח הרבה קודם שעושה איזה דבר עד שיכווין לעשות רצונו ית' כפי התכלית האמיתיי, ואפילו כשעושין מצוה ודבר טוב צריכין ג"כ להתאנח הרבה קודם שזוכין לעשותו בשלימות הראוי וכמובן בליקות"נ במאמר וביום הביכורים סימן ד' ותרועה שהוא יילולי ייליל מרמז על בחי' יפשפש במעשיטו ואם מצא בהם איזה דבר שאינו הגון ע"פ התכלית אז ייליל ויצעק בקולות קצרות ותכופות הרבה (מגודל התשובה והחרטה והבושה שיתבייש מזה) ממש כמו שבא עליו איזה צער גדול מאד פתאום שצועק בבהלה גדולה ומייליל ייללות תכופות הרבה בגודל צערו שהכביד עליו כ"כ, ומחת שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ תקנו לתקוע שניה םביחד ג"כ שברים ורתועה, ומחמת שבוודאי טוב יותר כשאדם ימשמש במעשיו קודם שעושה בכדי שלא יצטרך להתחרט אח"כ ע"כ תיקנו שברים קודם לתרועה, וזה בחי' מלכיות זכרונות ושופרות, אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כי ע"י שלימות האותיות שבמלכות זוכין הצדיקים להשיג את התכלית כנ"ל, הגם כי הם משיגין זאת ע"י המלכות והמנהיגות שלהם באמת גם המנהיגות שלהם הוא מבחי' מלכות שמים כי הכל בשביל לקרב את ישראל לאביהם שבשמים ושיקבלו עליהם עול מלכותו ית' בשלימות, גם מה שממליכין עליהם את השי"ת הוא בעצמו בחי' ההתקשרות אל התכלית כי מקבלין עליהם עול מלכות שמים לעשות רק מה שהוא רצונו ית' שזה בחי' בכל דרכיך דעהו הנ"ל, אמרו לפני זכרונות כדי שיבוא זכרוניכם לפני לטובה היינו שיתמתקו כל הדינים ברחמנות כמו שמתפללין בברכת זכרונות זכרנו וכו' ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים ויכבשו רחמיך את כעסך מעלינו שעי"ז נשתלשל גם למטה רחמנות אצל הצדיקם עד שמקבלין המלכות והמנהיגות ועי"ז זוכין ישראל להשיג התכלית בהשגה גמורה במחשבתם ממש שזה בחי' מה שברכת זכרונות הוא בחב"ד ששם מקום הזכרון כמובא בכוונות, וזה שסיימו ובמה בשופר כי בושפר ממשיכין כל הנ"ל. וע,F מזיכירן בברכת שופרות פסוקי שופר של מתן תורה כי התורה ניתנה בשביל להביא את כל ישראל אל התכלית הטוב שזה בחי' כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, גם מזכירין פסוקי שופר של מלכות בחי' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', וכן פסוקי שופר של לעתיד שעי"ז יגיעו הכל אל התכלית הטוב, וע"כ מתלין תקע בשופר גדול לחירותינו וכו' כי אז תתבטל המלכות דסט"א לגמרי והמלכות דקדושה תתעלה בשלימות ועי"ז נזכה כולנו להשיגאת התכלית בשלימות שהוא בחי' שעשוע עוה"ב שמשם עיקר החירות כידוע:

ד"ה ואחר ראש

ואחר ראש השנה עוסקין ג"כ בתשובה וכל אחד מפשפש במעשיו עד שזוכין לקדושת יו"כ שהוא מבחי' עוה"ב ממש שאין בו לא אכילה ולא שתיה והמלכות ניזונית כביכול ממזון דק ורוחני שהם בחי' קולות הפנימיים הנמשכים ממקום עליון וגבוה מאד ועי"ז נמשך עלינו הדרי מטה ג"כ הארה נפלאה מהתכלית האמת שהוא שעשוע עוה"ב שהוא ענין דק ורוחני מאד ונאמר עליו עין לא ראתה וכו', ואז נמתקין כל הדינים ברחמים רבים עד שזוכין לסליחת עוונות ונתבטלו כל בחי' המסכים המבדילים בינינו לבין השגת התכלית, וע"כ דרז"ל ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יו"כ כי עיקר היצירה של הימים היה בשביל להשיג על ידם התכלית הטוב אך עיקר השגת התכלית הוא ע"י קדושת יו"כ כנ"ל:

ד"ה ואח"כ נכנסין

ואח"כ נכנסין כל ישראל לסוכה שמרמזת ג"כ על אימא דמסככת בחי' בינה בחי' עוה"ב כ"ש וסוכה תהיה לצל יומם וכו' שזה ג"כ מעניני עוה"ב כמובן מדרז"ל, גם מרמזת על סוכת דוד בחי' מלכות שעל ידה משיגין התכלית האדם שאין לו דירת קבע בזה העולם רק דירת עראי ועיקר קביעות דירתו ומחשבתו יהיה בהתכלית של שעשוע עוה"ב וע"כ כל שבעת הימים (שמרמזין על כל ימי חייו של האדם כמובא) אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע ומכניס בה כל כליו הנאים וכלי תשמישו ואוכל ושותה וישן ומטייל בסוכה לרמז שצריך לקיים בכל דרכיך דעהו וכל עיניו ומעשיו יהיו רק בשביל התכלית שהוא בחי' סוכה כנ"ל, וע"כ סוכה אותיות כ"ו ה"ס בחי' יחוד השני שמות הק' הוי"ה אדנ"י שהם בח'י מחשבה ומעשה בחי' סוף מעשה במחשבה תחלה כמובן במאמר ויהי נא פ שנים ברוחך אלי סימן ס"ו, וזה בחי' השמחה של סוכות כי זה עירק השמחה. כמובן במאמר ויאמר בועז סימן ס"ה ובליקות"נ סימן ל"ג ל"ד ויחד יתרו, וזה בחי' שמחת בית השואבה על שם ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה שכל זה יהיה בשלימות לעתיד לבוא, וע"כ צריך שיהיה הסכך מדבר שאינו מקבל טומאה וצומח מןם הארץ ותלוש כי שם בהתכלית לא יהיו שום בחי' טומאה ח"ו כ"ש ואת רוח הטומאה עאביר מן הארץ, אך אעפי"כ עיקר שעשוע עוה"ב שהוא בחי' התכלית יזכו אותם שהיו בעוה"ז על הארץ הגשמי הזאת ועשו רצון קונם וע"כ צריך שיהיה בתלוש שהוא דבר המיטלטל ולא יהיה מחובר בארץ היינו שאעפ"י שהוא בארץ הזאת לא יעשה לו קביעות בתוכה ולא יהי המחור ומקושר בעניני הארץ רק יהיה מחובר ומקושר בענין השגת התכלית, ובעניני הררץ והעוה"ז יהיה רק בדרך עראי ודבר המיטלטל כנ"ל, וע"כ צריך שיהיו הכוכבים נראין מתוך הסכך שזה בחי' יעקב שנמשל לכוכבים כשארז"ל על פסוק לא עתה יבוש יעקב וכו' ויעקב נטל לחלקו עוה"ב בחי' התכלית כנ"ל, וגם לרמז שעיקר השגת התכלית זוכין ישראל ע"י שמקבלין הצדיקים המלכות והמנהיגות להשגיח על ישראל ולהדריכם בדרך ישרה שע"ז נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים, וע"כ צריך שתיהיה הסוכה ז' טפחים על ז' טפחים שזה בחי' מ"ט אורות שהם בחי' התכלית כמובן במאמר ראיתי מנורת זהב סימן ח', וע"כ סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה דלא שלטא בה עינא היינו שהוא בבחי' עין לא ראתה וכו' ואין לנו השגה בזה כלל, ועיקר ענין הסוכה הוא לרמז שיש לנו ג"כ איזה תפיסה והשגה בענין התכלית והתכלית קרוב אל מחשבותינו בבחי' סוף מעשה במחשבה תחלה, ושהיא פחותה מעשרה טפחים פסולה כי נקראת דירה סרוחה כי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה כ"ש והארץ נתן לבני אדם כשארז"ל נמצא שעיקר אחיזת גשמיות הארץ שמרחק את האדם מהשגת התכלית היא למטה מעשרה ודירה כזו היא דירה סרוחה ודבר נבאש ומסריח ונמאס שאין בו חיות כלל מאחר שמשוקע בגשמיות הארץ ורחוק מהתכלית וע"כ היא פסולה לסוכה כי עיקר הסוכה הוא לרמז לישראל שעיקר קביעות דירתם ומחשבתם והיה בהתכלית (שהוא בחי' למעלה מעשרה) כנ"ל:

ד"ה וזה בחי'

וזה בחי' הד' מניים שנוטלים אז ודרז"ל שכולם מרמזין על הקב"ה כביכול ובזוה"ק מבואר שכשנוטלין את הד' מינים בידו כאילו אוחז את הקב"ה כביכול בידו שכ"ז מרמז על ההתקרבות ישראל לאביהם שבשמים כל כך עד שנחשב כאיל ויש לנו איזה השגה ואחיזה ותפיסה בו ית' שזה עיקר התכלית של שעשוע עוה"ב שיהיה לנו השגה בידיעת אלהותו ית' כמבואר במ"א, וזה שארז"ל אתרוג דומה ללב זה בחי' נודע בשערים בעלה כלחד כפום מה דמשער בליביה וכמבואר בפנים בסימן קצ"א שעיקר הרגשת תענוגי ושעשועי עוה"ב הוא בלב, לולב דומה לשדרה שהיא עיקר קיום בנין הגוף זה בחי' הצדיק המנהיג הדור האמיתי שהוא עיקר קיום הבנין של כלל ישראל כשארז"ל והוא המזכה את ישראל להשגת התכלית, הדס דומה לעינים זה בחי' השגת התכלית שנאמר עליו עין לא ראתה אעפי"כ יכולין ישראל לזכות להשגת התכלית כאלו רואין אותו עין בעין כמו שלעתיד באמת עתידין הצדיקים להראות באצבעם על הקב"ה זה ה' קוינו לו כשארז"ל היינו שגם בעוה"ז בעת התגברות ההסתרה אעפי"כ זכינו להשיג אותו בעיני שכלינו בבחי' הזאת שאנו רואין אותו עכשיו וזה ה' קוינו לו זה זהממש הוא בעצמו בכבודו כביכול וכמבואר במ"א, ערבה דומה לפה זה בחי' מלכות פה כי כ"ז זוכין הצדיקים להשיג ע"י שלימות האותיות הדיבור שבמלכות שזה בחי' מלכות פה וכמבפ"נ, ורז"ל דרשו פרי עץ הדר זהאברהם וכו' שהוא היה ראש למאמינים והכניס אמונה בעולם שעי"ז נשלמין האותיות שבלכות, גם האמונה מחזקת תמיד במלכות וכמובא בפנים, גם הוא הראשון שהודיע ופירסם את התכלית בעולם. כפות תמרים זה יצחק שנעקד וכפות על המזבח שעי"ז נמתקו כל הדינים בשרשם ונמשך רחמנות וכמו שאנו מתפללין עד היום כמו שכבש אברהם אבינו וכו' כן יכבשו רחמיך את כעסך וכו' ותתנהג עמנו במדת הרחמים וכו', וענף עץ עבות זה יעק שנטל לחלקו העוה"ב והיתה מטתו שלימה ויצאו ממנו ישראל שכולם יש להם חלק לעוה"ב שכל הבריאה שהיתה בשביל התכלית היתה רק בשביל ישראל כשארז"ל וע"כ ארז"ל באמת שאומר הקב"ה עלמי מי בוראך יעקב בוראך, וערבי נחל זה יוסף שזכה להיות מנהיג ומושל כ"ש ויוסף הוא השליט ועי"ז משיגין הצדיקים את התכלית כנ"ל וע"כ נקרא יוסף צפנת פענח ותרגומו דמיטמרין מיגליין ליה כי זכה להשיג אור הגנוז שעשוע עוה"ב אשר ע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך:

ד"ה ואח"כ זוכין

ואח"כ זוכין לשמיני עצרת ואז זיווגא דמטרוניתא פנים בפנים ונתייד כביכול המעשה עם המחשבה בבחי' סוף מעשה במחשבה תחלה ומאיר אור השגת התכלית בעלם כי שמיני עצרת מרמז על עוה"ב כמובא גם מרמז על מדת מלכות מלשון זה יעצור בעצי כמובא היינ ובחי' המלכות וההנהגה של הצדיק אמת שעי"ז משיגין התכלית, וע"כ אז השמחה גדולה מאד ויעקב הוא אז רישא לחדוותא וכל ישראל עולין אז לתורה כי עיקר השגת התכלית הוא ע"י התורה כנ"ל, גם ע"י התורה הק' עי"ז יש לכל ישראל חלק לעוה"ב, ומסיימין ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא זכה להאיר עיני ישראל ולהכניס בהם השגת התכלית האמיתי ע"י האותות והמופתים והמוראים גדולים אשר עשה לעיניהם וזה בחי' ולכל המורא הגדול דייקא על דרך שדרשו רז"ל ובמורא גדול זו וילוי שכינה וכו' היינ והתגלות השגת אלהותו ית' שזה עיקר התכלית כנ"ל, ואפשר לכוין לה גם פירוש רש"י שפירש על שבירת הלוחות שהאותיות פרחו מהם ע"י שעשו ישראל את העגל ופגמו בהאמונה הק' אשר עי"ז נשלמין האותיות כנ"ל ואין רצוני להאריך בזה:

ד"ה ואח"כ מתחילין

ואח"כ מתחילין התורה בראשית ברא א' וכו' היינו בשביל התכלית שהיה בראשית המחשבה בבחי' סוף מעשה במחשבה תחלה בשביל זה היתה כל הבריאה, והארץ היתה תהו ובהו וכו' היינו בחי' התגברות המלכות דסט"א שמרחיקין מהשגת התכלית היפך המלכות דקדושה שזוכין על ידהלהשגת התכלית, והתיקון הוא ע"י ורוח אלהים דא רוחו של משיח שהוא יהיה המנהיג ישראל האמיתי והוא יכניס בישראל השגת התכלית בשלימות וזה מרחפת על פני המים זו התשובה והתורה שעי"ז זוכין לביאת המשיח ולהשגת התכלית, ויאמר א' יהי אור שהיאר התכלית בעולם שהוא עיקר בחי' הואר בחי' אור הגנוז כנ"ל, ורז"ל אמרו יהי אור זהאברהם שהאיר אור התכלית בעולם ויקרא א' לאור יםו זה יעקב שנטל לחלקו העוה"ב בחי' התכלית ולחשך קרא לילה זה עוש שנטל לחלקו העוה"ז וכפר בתחיית המתים ובעוה"ב וכשארז"ל, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שנאמר יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה ופירש"י על ימות המשיח שיהיה ממוצעים בין העוה"ז ובין העוה"ב שהוא התכלית ואז יהיה שלימות בחי' התחברות העוה"ז עם העוה"ב שזה בחי' התכלית בחי'תכלת בחי' חיבור שחור ולבן המובפ"נ היינו שגם בעוה"ז שהוא בחי' שחור בחי' ערב ולילה מחובר בו התכלית של עוה"ב שהוא בחי' לבנונית בחי' אור יום ודייקא ע"י שעושין רצונו ית' בעוה"ז זוכין להתכלית בחי' שעשוע עוה"ב שזה בחי' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כנ"ל:

ד"ה וזה שארז"ל

וזה שארז"ל בזכות ולקחתם לכם וכו' אני נגלה לכם ראשון זה בחי' התגלות אלהותו ית' שזה עיקר התכלית, ופורע לכן מן הראשון זה עשו שהוא ההיפחך ממש מהתכלית דקדושה כנ"ל, ובונה לכם ראשון זה ביהמק"ד ששם מאיר אור התכלית של עוה"ב גם בזה העולם שמפני זה מזכירין בו השם הוי"ה הק' בכתיבתו כשארז"ל שזה בחי' התכלית כ"ש ביום ההוא יהיה ה' ושמו אחד ודרז"ל שיהיו קורין אותו ככתיבתו כי שם הוי"ה ית' הוא בי' המחשבה כביכול ששם מאיר אור התכלית כי סוף מעשה במחשבה תחלה כנ"ל רק בעוה"ז מחמת שזה התכלית רחוק ממחשבות בני אדם ע"כ א"א לקרות את השם ככתיבתו רק בביהמק"ד ששם מאיר אור השגת התכלית, וזה ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח שהוא יאיר בעולם אור השגת התכלית בשלימות כנ"ל, וע"כ נקראו כל הדברים הללו ראשון כי התכלית הוא בחי' ראשית המחשבה כנ"ל אך מחמת שבמעש ובזמן העוה"ז קודם לעוה,ב בבחי' היום לעשותם ולחמר לקבל שכרם ע"כ יש כח להיכלי התמורות להחליף הדברים ולעשות עיקר מהעוה"ז ח"ו שזה בחי' מה שעשו נקרא ג"כ ראשון, אבל באמת תולדות יעקב ועשו היה ג"כ באופן זה כי יעקב היה הטיפה ראשונה בעבור שיהא בחי' כח בחי' מחשבה, וההולדה בחי' מעשה ופועל יצא עשו ראשונה, וע"כ לקח יעקב הבכורה אצל עשו כי באמת לו משפט הבכורה וכפירוש רש"י ז"ל, כי הוא בחי' התכלית והראשית בחי' סוף מעשה במחשבה תחלה כנ"ל, ואפשר שזה בעצמו בחי' השני השמות הק' שיש ליעקב אבינו ע"ה יעקב וישראל כנגד שני בחינות הנ"ל:

זמרת הארץ · סימן י"ח-קרטליתא

עיקר השגת התכלית של הבריאה שהוא שעשוע עולם הבא הוא בא"י. כמובא בזוהר הק' כל מאן דזכי בארעא קדישא אית ליה חולקא בעלמא דאתי וכנ"ל בסי' ה'. וכמאמרם ז"ל בגמרא המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ושם עיקר כבישת הכעס בחי' אריכת אפים. כמבואר בסי' קנ"ה. ושם עיקר שלימות האמונה שעי"ז הצדיקים נתעטרים בעטרה של רחמנות ומקבלין המלכות והמנהיגות. ושם עיקר שלימות האותיות שהיא בחי' עולם הבא. וכמובן בזוהר (ח"ב קנ"ב) וארעא קדישא יהיב חיין וכפרה לישראל בההוא עלמא וכו' (היינו בעולם הבא) וסיים שם באתר דבי מקדשא תליין כל אתוון דאלפא ביתא ברזין גליפין וכו'. ושלימות האותיות הוא היו"ד שהיא בחי' עוה"ב. וזה שכתוב בתיקונים (תיקון כ"ב) אוירא דא"י דאיהו מחכים מ סטרא דחכמה דאיהו יו"ד וכו'. ואותיות הם במלכות ומנהיגות בחי' מלכות פה. שזה בעצמו גם כן בחי' א"י כידוע שהוא בחי' מלכות ושרשה בחכמה. בחי' ד' בחכמה יסד ארץ וכידוע. ונאמר א' אלקים ד' דיבר ויקרא ארץ וזה שאמרו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. כי ירושת הארץ הוא בחי' השגת עוה"ב כנ"ל:

יקרא דשבתא · סימן יח-ר' יונתן משתעי

שבת הוא בחינת התכלית של כל הבריאה בחינת תכלית שמים וארץ. והוא בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה כמו שאומרים בפזמון לקראת שבת לכו ונלכה כי שבת הוא בחינת מעין עולם הבא שהוא בחינת התכלית שהוא שיעשוע עולם הבא, גם שבת הוא בחינת הפרת הכעס ברחמנות ועל כן צריכין בשבת קדש ליזהר ביותר מן הכעס שזה בחינת לא תבערו אש בכל מושבותיכם כמבואר בזוהר הקדוש ובשאר ספרים קדושים ואז נמתק כל מיני חרון אף רחמנא ליצלן, וזה בחינת ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך בחינת ברוגז רחם תזכור בחינת רחמים גדלים שנתעוררים בשבת כמבואר בזוהר הקדוש כי שבת הוא מקור האמונה הקדושה וביטול כל העבודה זרה ואמונות כוזביות שעל ידם בא חרון אף ורוגז וכעס רחמנא ליצלן. ועל ידי הפרת הכעס ברחמנות על ידי זה הענוים העושין עצמן כשיריים מתעטרין גם כן בעטרה של רחמנות ומקבלים הכבוד והשררה בעל כרחם, וזה גם כן כלול בקדושת שבת כי שבת בעצמו הוא בחינת ענוה ומשים עצמו כשיריים כנ"ל כמה פעמים ואף על פי כן הוא בחינת מלכות ובו עיקר הכבוד והשררה שזה בחינת כבוד שבת, ואז בטל בחינת הסתרת פנים רק אדרבא אז נמשך בחינת הארת פנים בחינת ואנפהא נהירין בנהירו עילאה ואתעטרת לתתא וכו' בחינת העטרה הנ"ל.

גם שבת הוא בחינת חכמה שהוא שרש המלכות שזה בחינת אבא יסד ברתא בחינת ה' בחכמה יסד ארץ כידוע וזה ושמרתם את השבת כי קדש הוא קדש הוא בחינת חכמה בחינת מוחין דאבא כידוע ומבואר בכתבי האריז"ל, והוא בחינת אהבת החכמים בחינת מנוחת אהבה ונדבה בחינת אהבה בתענוגים בחינת ענג שבת באהבה ובשמחה וזה כי א'ות ה'יא ב'יני ו'ביניכם וכו' ראשי תיבות אהב"ו כמובא, וזה בחינת מה שמבואר בתיקונים (תיקון ל"ו) כי בשבת קדש אז העבודה העיקר בבחינת אהבה ועל כן עיקר התקרבות להצדיקים הוא שבאין אליהם על שבת כי שבת הוא בחינת אהבת החכמים כנ"ל גם כי שבת מסוגל ביותר שיקבלו את העטרה של המנהיגות כנ"ל, ועל כן המענג את השבת ניצול משיעבוד מלכיות כי שבת שהוא בחינת האמונה הקדושה מחזקת במלכות דקדושה שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה ומכנעת בחינת המלכות דסטרא אחרא ועל כן עכו"ם ששבת חייב מיתה כי אסור להם ליגע כלל בבחינת המלכות דקדושה שהוא בחינת שבת, גם קדושת שבת הוא בחינת שלימות האותיות של דיבורי אמונה שהוא בחינת אשת ר' חנינא בן דוסא שמדתו אמונה בחינת וחנינא בני די לו בקב חרובין כמבואר בפנים וזה בקב חרובין מערב שבת לערב שבת דייקא כי שלימות האמונה נמשך על ידי קדושת שבת, וזה אש"ת ראשי תיבות א'בנים ש'לימות ת'בנה בחינת שלימות האותיות כמבואר בפנים גם אש"ת ראשי תיבות א'ת ש'בתותי ת'שמרו כמובא כי עיקר שלימות האותיות שעל ידי אמונה הוא בשבת קדש שזה בחינת ודבר דבר הנאמר בשבת ושלימות האותיות הוא בחינת יו"ד שהוא בחינת עולם הבא שזהו התכלית של כל הנבראים כמבואר בפנים.

וזה בחינת קדושת שבת שהיא בחינת התכלית בחינת עולם הבא כנ"ל והוא בחינת אות יו"ד כמובא בתיקונים תיקון כ"א אינון דנטרין אות יו"ד דאיהו שבת בתחומיה וכו' וכן בשאר מקומות, ועל כן נסמך פרשת ציצית ותכלת לענין שבת שבפרשת מקושש כי שבת הוא בחינת התכלית שהוא בחינת תכלת כמבואר בפנים ותכלת הוא בחינת חיבור שחור ולבן, היינו שמחבר כל ענין עולם הזה שהוא בחינת ששת ימי המעשה שהם בחינת שחור בחינת שחורה אני בימות החול כמו שאמרו רז"ל לקדושת שבת שהוא בחינת עולם הבא בחינת לובן העליון (שזה בחינת מה שבשבת צריכין ללבוש בגדים לבנים). ואדרבא הוא מהפך הדבר מראשו לסופו בחינת איזהו חכם הרואה את הנולד בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה שזה בחינת קדושת שבת שהוא סוף ימי השבוע וצריכין לזכור אותו מאחד בשבת ולהכין עצמו בכל ימי השבוע לקבל קדושת שבת בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

וזה אם תשוב משבת רגלך וכו' וכבדתו מעשות דרכיך היינו אם יזכה לשמירת שבת בשלימות שמרמז שצריכין לקשר המחשבה רק להתכלית וכל הלוכיו ועינוגיו וכל ענייניו הכל צריכין לקשר אל התכלית וימנע עצמו מכל דבר שהוא ח"ו היפוך רצונו יתברך שזה היפוך התכלית, וזה וכבדתו מעשות דרכיך שלא ילך בדרכי עצמו רק יקיים בכל דרכיך דעהו כמבואר בפנים וזה ממצוא חפציך ודבר דבר שבכל חפציו ועניניו יסתכל רק על שלימות אותיות הדיבור שיש בכל דבר שזה בחינת התכלית ועל ידי זה יקשר את עצמו בכל עניניו רק אל התכלית בבחינת בכל דרכיך דעהו כמבואר בפנים והכל מרומז בענין שמירת שבת בפשיטות במעשה ובדיבור כמו שאמרו רז"ל. אז תתענג על ה' היינו שיזכה להשיג במחשבתו את התכלית שהוא בחינת שיעשוע עולם הבא בחינת עדן בחינת עין לא ראתה וכו' שזה עיקר בחינת הענג על ה' כידוע והרכבתיך על במותי ארץ היינו שיזכה לבחינת מלכות דקדושה שעל ידי שלימות האותיות שבמלכות משיגין הצדיקים את התכלית כמבואר בפנים.

וזה והאכלתיך נחלת יעקב אביך היינו שעל ידי בחינת המלכות ישיג בחינת עולם הבא שהוא נחלת יעקב שנטל לחלקו העולם הבא כמו שאמרו רז"ל, וגם כל עניני העולם הזה שלו מחמת שהם מקושרים ומדובקים אל התכלית על כן הם גם כן בחינת עולם הבא, ועל כן הם בחינת נחלה בלי מצרים כי כל עניני עולם הזה הם בבחינת מצרים וגבולים אבל ענין התכלית הוא למעלה מהגבול ומצרים לגמרי. ומחמת זה בעצמו קשה כל כך לקרב ענין זה התכלית שהוא בלתי גבול למחשבות בני אדם שהם בבחינת גבול ועל כן נאמר עליו עין לא ראתה וכו' אבל הצדיקים שהם בחינת יעקב זוכין להשגת התכלית הנ"ל שהוא בחינת נחלת יעקב.

ועל כן יעקב זכה לזה על ידי שמירת שבת כמו שדרשו רז"ל ויחן פני העיר שקבע תחומין וכו' היינו דנטר אות יו"ד דאיהו שבת בתחומין דיליה היינו שקישר מחשבתו בכל דבר רק אל התכלית שהוא בחינת יו"ד בחינת תחום שבת, וזה גם כן בחינת אם תשוב משבת רגלך כמו שדרשו רז"ל בפרקי דרבי אליעזר שאפילו רגל אחד שיצא חוץ לתחום ישוב אותו לתוך התחום, היינו שישגיח על מחשבתו בשמירה טובה ומעולה שתהיה מקושרת רק אל התכלית שהוא בחינת תחום שבת בבחינת בכל דרכיך דעהו הנ"ל, וזה כי פי ה' דיבר היינו שיזכה להשגת זה התכלית על ידי שלימות האותיות שבמלכות שזה בחינת מלכות פה בחינת כי פי ה' דיבר, גם יעקב הוא בחינת מדת הרחמים כידוע שזה בחינת מה שנתעטרין הצדיקים בעטרה של רחמנות שעל ידי זה מקבלין על עצמן המלכות וההנהגה ועל ידי זה משיגין את התכלית.

וזה בחינת וקראת לשבת ענג ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן כמבואר בזוהר הקדוש עדן הוא בחינת התכלית שעליה נאמר עין לא ראתה וכו' כמו שאמרו רז"ל נהר הוא בחינת מדתו של יעקב כידוע שזה בחינת העטרה של רחמנות, גן הוא בחינת המלכות כידוע וזה מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר בחינת גן ונהר הנ"ל כאהלים נטע פירש רש"י בגן עדן בחינת גן ועדן הנ"ל, כארזים עלי מים עיין זוהר ויקרא דף ט"ז כארז בלבנון ישגא מהו ארז דא קוב"ה דיתיב על כורסייא דיעקב שלימא בלבנון ישגא בלבנון ודאי ודא הוא עדן עילאה דעליה כתיב עין לא ראתה וכו' והאי ארז בההוא אתר עילאה ישגא וכו' וארז לא סליק אלא בעידנא דמיא כמו דאת אמר כארזים עלי מים כך ארז בלבנון ישגא דמתמן נפיק מבועא ונהרא דמיא לאשקאה וכו':

ענפי התורה — ליקוטי הלכות

חיוב הכתובה — התכלית הקשור במחשבה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה

אבן העזר · הלכות כתובות

עִנְיַן כְּתֻבָּה, עַל-פִּי מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר "קַרְטָלִיתָא" בַּסֵּפֶר "לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" הָרִאשׁוֹן (סִימָן יח), עַיֵּן שָׁם כָּל הַמַּאֲמָר: כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית וְכוּ', וְהַתַּכְלִית הוּא מְקֻשָּׁר לְהַמַּחֲשָׁבָה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה יוֹתֵר מִזֶּה הַדָּבָר שֶׁהַתַּכְלִית בָּא מִמֶּנּוּ בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְכוּ', וְעִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁל הַבְּרִיאָה הוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא וְזֶה הַתַּכְלִית אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג כִּי אִם הַצַּדִּיקִים מַשִּיגִים זֶה הַתַּכְלִית, וְכָּל אֶחָד כְּפִי שָׁרְשׁוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן זֹאת הַתַּכְלִית כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת וְכוּ'. וְהַכְּלָל, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים מְקַבְּלִים אֶת בְּחִינַת הַמַּלְכוּת וְהַמַּנְהִיגוּת, עַל-יְדֵי-זֶה הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֶת הַתַּכְלִית, כִּי עַל-יְדֵי אֲחִיזָתָם בִּבְחִינַת מַלְכוּת, עַל-יְדֵי-זֶה הֵם אוֹחֲזִים בִּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּמַּלְכוּת, וְעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁאוֹחֲזִים בָּאוֹתִיּוֹת הַשְּׁלֵמִים, עַל-יְדֵי-זֶה הֵם אוֹחֲזִים בַּתַּכְלִית, שֶׁהִיא שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּד, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא וְכוּ', עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. וְזֶה בְּחִינַת בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהַשִּיג הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר, כִּי כָּל דָּבָר נִבְרָא בְּאוֹתִיּוֹת וְכוּ' וְהַתַּכְלִית נִקְרָא תְּכֵלֶת, כִּי הַתְּכֵלֶת מְעֹרָב שָׁחוֹר וְלָבָן כְּמוֹ הַכְּתָב שֶׁהוּא שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי לָבָן בְּוַדַּאי תַּחְתִּיּוֹת הָאוֹת וְכוּ' וְכוּ', כִּי כֵן הַדָּבָר שֶׁהַתַּכְלִית, שֶׁהוּא סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, הוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה כַּנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב הֵיטֵב, כִּי הֵם דְּבָרִים עֲמֻקִּים מְאֹד: וְזֶה בְּחִינַת כְּתֻבָּה שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב לְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּה וּבְלֹא כְּתֻבָּה אָסוּר לָדוּר עִמָּהּ, כִּי בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית וְזֶה בְּחִינַת בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר הוּא הַתַּכְלִית וְעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְקַשֵּׁר וְיֻכְלַל סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁזֶּה עִקַּר כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה, וְזֶה עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ. וְזֶה יָדוּעַ שֶׁעִקַּר הַשָּגַת הַתַּכְלִית תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם שׁוֹמְרֵי הַבְּרִית זוֹכִין לִבְחִינַת מַלְכוּת, מַשִּיגִים הַתַּכְלִית עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַלְכוּת דַּיְקָא, כִּי מַלְכוּת הוּא בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה כַּיָּדוּעַ וְהוּא בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, בִּבְחִינַת כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּחִינַת מַלְכוּת בָּרֹאשׁ וּמַלְכוּת בַּסּוֹף, בְּחִינַת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ, כֶּתֶר מַלְכוּת עָלֵיהּ אִתְּמַר, "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וְכוּ'". כִּי עִקַּר הַבְּרִיאָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ. נִמְצָא, שֶׁמַּלְכוּת הִוא בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, כִּי הִתְגַּלּוּת הַמַּלְכוּת אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם אַחַר הַבְּרִיאָה, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם. נִמְצָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּלּוֹת מַלְכוּת, כִּי אִם בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנִּשְׁלָם הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, אֲבָל הוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, כִּי תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ לֹא הָיְתָה רַק בִּשְׁבִיל זֶה, כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ, וְזֶה עִקַּר הַתַּכְלִית כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיַּחֲזֹר סוֹף הַמַּעֲשֶׂה וְיֻכְלַל בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, הַיְנוּ שֶׁבְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהִוא בְּחִינַת כְּלַל הַבְּרִיאָה, בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה, יַחֲזֹר וְיֻכְלַל בְּשָׁרְשׁוֹ בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁזֶּה עִקַּר הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל וְהָבֵן. וְכָל זֶה תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית דַּוְקָא שֶׁהוּא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי לְקַשֵּׁר וּלְחַבֵּר סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי אִשָּׁה יִרְאַת ה' זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה, וְעַל-יְדֵי זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי מִתְחַבֵּר וְנִכְלָל סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִקְרָאִים בְּשֵׁם צַדִּיק עַל-יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית וְזוֹכִים לְהַשָּגַת הַתַּכְלִית וְכַנַּ"ל, וּלְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, מִי שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ בִּקְדֻשָּׁה חַס וְשָׁלוֹם, וּפוֹגֵם בַּבְּרִית חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בִּבְחִינַת וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף (מִשְׁלֵי ט), כִּי עוֹשֶׂה פֵּרוּד, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין סוֹף הַמַּעֲשֶׂה לִתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה. וְעַל-כֵּן פְּגַם הַבְּרִית נִקְרָא זְנוּת לְשׁוֹן הֶפְסֵק וְיוֹצֵא לַחוּץ, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק, "עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶיהָ" עַתָּה יֵצְאוּ תַּזְנוּתֶיהָ מִמֶּנָּה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם (יְחֶזְקֵאל כג), הַיְנוּ כִּי זְנוּת, פְּגַם הַבְּרִית, חַס וְשָׁלוֹם, זֶה בְּחִינַת פֵּרוּד וְהֶפְסֵק וְיוֹצֵא לַחוּץ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר וְכוֹלֵל סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה רַק, אַדְּרַבָּא, הוּא מַפְרִיד, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין סוֹף הַמַּעֲשֶׂה לִתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה: וְזֶה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִתֵּן כְּתֻבָּה לְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם הִתְקַשְּׁרוּת גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, כִּי עַל-יְדֵי הַכְּתֻבָּה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּת בֵּין אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה וּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה כַּיָּדוּעַ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשְּׁרִים וְנִכְלָלִים יַחַד בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַתַּכְלִית שֶׁעִקַּר זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה תָּלוּי בָּזֶה כַּנַּ"ל. כִּי הַכְּתָב הוּא בִּבְחִינַת הַתַּכְלִית, בִּבְחִינַת הִתְחַבְּרוּת שָׁחוֹר וְלָבָן, בְּחִינַת תְּכֵלֶת, כַּמְבֹאָר שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַכְּתָב, דְּהַיְנוּ הַכְּתֻבָּה, עַל-יְדֵי-זֶה דַּיְקָא נִתְחַבְּרִים בִּבְחִינַת זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הַתַּכְלִית, בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּתָב כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּה עַל סְכוּם מָעוֹת שֶׁחַיָּב לִתֵּן לָהּ, כִּי הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת הוּא בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה, כִּי הַמָּמוֹן הוּא עִקַּר בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, וְכַמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן יז) שֶׁמָּמוֹן הִיא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, וְשֹׁרֶשׁ הַמָּמוֹן הוּא בִּבְחִינַת מַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, בִּבְחִינַת מִסִּטְרָא דִּימִינָא מֹחָא חִוְּרָא כְּכַסְפָּא. נִמְצָא, שֶׁהַמָּמוֹן הוּא בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַמָּמוֹן שֶׁמִּתְחַיֵּב לָהּ בַּכְּתֻבָּה, עַל-יְדֵי-זֶה מִתְקַשְּׁרִים בִּבְחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַתַּכְלִית שֶׁעִקַּר זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה תָּלוּי בָּזֶה כַּנַּ"ל. כִּי עִקַּר הַתַּכְלִית מַשִּיגִין הַצַּדִּיקִים עַל-יְדֵי בְּחִינַת קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא דַּעֲתִידָא לְמִישְׁדֵי בֵּיהּ תְּכֵלְתָּא וְכוּ', עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, הַיְנוּ אִשָּׁה יִרְאַת ה' וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן מִתְחַיֵּב לָהּ מָמוֹן וַעֲשִׁירוּת בִּכְתֻבָּתָהּ, כִּי כְּשֶׁמִּתְקַשֵּׁר וְנִכְלָל סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל, אֲזַי נִמְשָׁךְ חַיִּים וְרֹב שֶׁפַע מִתְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה לְסוֹף הַמַּעֲשֶׂה כַּיָּדוּעַ. וְזֶה בְּחִינַת הָעֲשִׁירוּת שֶׁמִּתְחַיֵּב לָהּ בַּכְּתֻבָּה בְּחִינַת שֶׁפַע עֲשִׁירוּת שֶׁנִּמְשָׁךְ לְסוֹף הַמַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי שֶׁנִּכְלָל בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, וְעַל-כֵּן אָסוּר לָדוּר עִם אִשְׁתּוֹ בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַזִּוּוּג, חַס וְשָׁלוֹם, בִּבְחִינַת פֵּרוּד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת זְנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין נִכְלָל, חַס וְשָׁלוֹם, סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה שֶׁזֶּה בְּחִינַת כְּתָב, וְאָז אֵין נִמְשָׁךְ עֲשִׁירוּת לְסוֹף הַמַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן חַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְקַשְּׁרוּת בִּבְחִינַת כְּתָב, בִּבְחִינַת הַתַּכְלִית, בִּבְחִינַת הִתְקַשְּׁרוּת כְּלָלִיּוּת סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁאֲזַי נִמְשָׁךְ שֶׁפַע וַעֲשִׁירוּת לְסוֹף הַמַּעֲשֶׂה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מָאתַיִם זוּז שֶׁמִּתְחַיֵּב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. כִּי מָאתַיִם זוּז הוּא בְּחִינַת עֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פֵּאָה פֶּרֶק ח מִשְׁנָה ח), מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז לֹא יִטֹּל מִן הַצְּדָקָה. נִמְצָא, שֶׁמָּאתַיִם זוּז הֵם בְּחִינַת עֲשִׁירוּת, כִּי נִמְשָׁךְ עֲשִׁירוּת לְסוֹף הַמַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי שֶׁנִּכְלָל בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת כְּתָב, בְּחִינַת כְּתֻבָּה כַּנַּ"ל: בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: הֲלָכָה ג בְּהִלְכוֹת קִדּוּשִׁין הֲלָכָה ג אוֹת יא: הֲלָכָה ד בְּהִלְכוֹת אִשּׁוּת הֲלָכָה ד אוֹת יוּד: הֲלָכָה ה בְּהִלְכוֹת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הֲלָכָה ה אוֹת יח:

פסוקים ומאמרי חז״ל

פסוקים

ישעיהו סד: בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹֽלּוּ׃ וּמֵעוֹלָם לֹא־שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹֽא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ׃ פָּגַעְתָּ אֶת־שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן־אַתָּה קָצַפְתָּ וַֽנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵֽׁעַ׃

חבקוק ג: תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנֽוֹת׃ יְהֹוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יְהֹוָה פׇּֽעׇלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּֽוֹר׃ אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר־פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָֽרֶץ׃

שמות ג: וְעַתָּה לְכָה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם׃ וַיֹּאמֶר כִּֽי־אֶֽהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּֽעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּֽה׃

ישעיהו מט: לֵאמֹר לַֽאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל־דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכׇל־שְׁפָיִים מַרְעִיתָֽם׃ לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא־יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּֽי־מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל־מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵֽם׃ וְשַׂמְתִּי כׇל־הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמֽוּן׃

דברים לג: תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹֽב׃ וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל׃ יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּֽר׃

משלי כט: אִישׁ־אֹהֵב חׇכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד־הֽוֹן׃ מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶֽנָּה׃ גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל־רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל־פְּעָמָֽיו׃

ויקרא כו: וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל־הַמִּצְוֺת הָאֵֽלֶּה׃ וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ אַף־אֲנִי אֶֽעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּֽהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃

ישעיהו לג: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אֽוֹכֵלָה מִֽי־יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָֽם׃ הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָֽע׃ הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִֽים׃

ישעיהו י״ט:י״ב-י״ג: אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה־יָּעַץ יְהֹוָה צְבָאוֹת עַל־מִצְרָֽיִם׃ נֽוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף הִתְעוּ אֶת־מִצְרַיִם פִּנַּת שְׁבָטֶֽיהָ׃

דברים כ״ז:ו׳: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת־מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ׃

צפניה ג׳:ט׳: כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהֹוָה לְעׇבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָֽד׃

משלי ג׳:ו׳: בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ׃

מאמרי חז״ל ומדרש

בבא בתרא עד: …קַרְטָלִיתָא דִּדְבִיתְהוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָה לְשָׁדְיָא תְּכֶלְתָּא בַּהּ לְצַדִּיקֵי לְעָלְמָא דְאָתֵי… (המאמר בהקשרו — במקור)

מגילה טו:: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי [וְגוֹ׳]״. מַאי ״לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה״ — לָעוֹשִׂין צִבְיוֹנוֹ וְלַמְצַפִּין תִּפְאַרְתּוֹ. יָכוֹל לַכֹּל — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִשְׁאָר עַמּוֹ״, לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. ״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט״ — זֶה הַדָּן אֶת יִצְרוֹ. ״וְלַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט״ — זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.

מגילה י:: ״וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם וְגוֹ׳ וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה׳״. ״שֵׁם״ — זֶה הַכְּתָב, ״שְׁאָר״ — זֶה לְשׁוֹן, ״נִין״ — זֶה מַלְכוּת, ״וָנֶכֶד״ — זוֹ וַשְׁתִּי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פָּתַח לַהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרַשְׁתָּא מֵהָכָא: ״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס״. ״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ״ — תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלוֹלִים״. ״יַעֲלֶה בְּרוֹשׁ״ — זֶה מָרְדֳּכַי שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לְכׇל הַבְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר:

סוטה מט:: אָזְלָא (וְדַלְדַּלָהּ) [וְנָוְולָה], וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חוּצְפָּא יִסְגֵּא וְיוֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר, וּמַלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת וְאֵין תּוֹכַחַת. בֵּית וַועַד יִהְיֶה לִזְנוּת וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנְנוּ, וְחַכְמוֹת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים — בֵּן מְנַוֵּול אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו, וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (גְּמָ׳) אָמַר רַב:

מכות כד: ״וְדֹבֵר מֵישָׁרִים״ – זֶה שֶׁאֵינוֹ מַקְנִיט פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. ״מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת״ – כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע. ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ – כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. ״אֹטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים״ – דְּלָא שָׁמַע בְּזִילוּתָא דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְשָׁתֵיק, כְּגוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. ״וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע״ – כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: זֶה שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. וּכְתִיב:

ברכות יז:: כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וּפְלִיגָא דְּרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה מַאן ״אַבִּירֵי לֵב״ — גּוֹבָאֵי טַפְשָׁאֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף:

תמיד דף לב: …אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד… (המאמר בהקשרו — במקור)

מקורות נוספים: ספרי פ' ראה

דף לרשימות וחידושים