תורה י״ח — קרטליתא

סיפור התגלות המאמר

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. לכל דבר תכלית — סוף מעשה במחשבה תחלה

רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינַן הַהוּא קַרְטָלִיתָא, דַּהֲווֹ מִקְבְּעֵי בַּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא. נָחִית בַּר אָמוֹרַאי לַאֲתוּיֵי, וּרְגַשׁ, וּבְעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמֵהּ, וּזְרַק זִיקָא דְּחַלָּא וּנְחַת. נְפַק בְּרַת־קָלָא וְאָמַר: מַאי אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דִּדְבִיתְהוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָה לְשָׁדְיָא תְּכֶלְתָּא בַּהּ לְצַדִּיקֵי לְעָלְמָא דְאָתֵי (בבא בתרא עד):

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הָוֵי קָאַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינָא הַאי קַרְטָלִיתָא וְכוּ'.

א דַּע, כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית, וְלַתַּכְלִית יֵשׁ עוֹד תַּכְלִית אַחֵר, גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ. לְמָשָׁל: תַּכְלִית בִּנְיַן הַבַּיִת – כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָאָדָם מָקוֹם לָנוּחַ, וְתַכְלִית הַמְּנוּחָה – כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בַּכֹּחַ הַזֶּה לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, וְתַכְלִית הָעֲבוֹדָה וְכוּ'.

וְתַכְלִית שֶׁל כָּל דָּבָר הוּא מְחֻבָּר לְהַמַּחֲשָׁבָה וְהַשֵּׂכֶל, יוֹתֵר מֵהַדָּבָר שֶׁזֶּה הַתַּכְלִית בָּא מִמֶּנּוּ, וְקָרוֹב הַתַּכְלִית לְהַמַּחֲשָׁבָה בְּקֵרוּב יוֹתֵר מֵהַדָּבָר, כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה – בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה. נִמְצָא, שֶׁהַסּוֹף וְהַתַּכְלִית הוּא תְּחִלָּה בַּמַּחֲשָׁבָה וְקָרוֹב לָהּ, וּמֵהַתַּכְלִית נִשְׁתַּלְשֵׁל הַמַּעֲשֶׂה.

לְמָשָׁל: כְּשֶׁעוֹלֶה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְנוֹת לוֹ בַּיִת, בְּוַדַּאי הַבַּיִת אֵינוֹ נִבְנֶה בְּבַת־אַחַת, אֶלָּא צָרִיךְ לְהָכִין עֵצִים, וּלְסַתֵּת וְלִבְנוֹת כָּל עֵץ וָעֵץ לְפִי צָרְכּוֹ, וְאַחַר־כָּךְ נִבְנֶה וְנִשְׁלָם הַבַּיִת. נִמְצָא שְׁלֵמוּת הַבַּיִת, שֶׁהִיא תַּכְלִית הַבִּנְיָן וְסוֹפוֹ, הָיָה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה. נִמְצָא שֶׁהַתַּכְלִית הוּא קָרוֹב לַמַּחֲשָׁבָה בְּיוֹתֵר מֵהַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה:

ב. תכלית הבריאה שעשוע עולם הבא — הפרת הכעס ברחמנות כעטרה למנהיג

ב וְדַע, שֶׁהַתַּכְלִית שֶׁל הַבְּרִיאָה הוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא. וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב זֹאת הַתַּכְלִית לְמַחְשְׁבוֹת בְּנֵי־אָדָם, כִּי זֹאת הַתַּכְלִית עָלָיו נֶאֱמַר (ישעיהו סד): עַיִן לֹא רָאָתָה וְכוּ'.

אֲבָל הַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת, גַּם הֵם יְכוֹלִים לִתְפֹּס בְּמַחֲשַׁבְתָּם תַּכְלִית עוֹלָם הַבָּא. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שָׁרְשׁוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק, כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן זֹאת הַתַּכְלִית, כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת,

הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא אָדָם לִכְלַל כַּעַס, לֹא יִפְעֹל בְּכַעְסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת, וְאַדְּרַבָּא, יַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת, בִּבְחִינַת: בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר (חבקוק ג); וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה עֲטָרָה לָעֲנָוִים, הַבּוֹרְחִים מִכָּבוֹד וּשְׂרָרָה וְעוֹשִׂין עַצְמָן כְּשִׁירַיִם, וּכְשֶׁנִּתְעַטְּרִין בַּעֲטָרָה שֶׁל רַחֲמָנוּת, בִּבְחִינוֹת (תהלים קג): הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים, אֲזַי מְקַבְּלִין אֶת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה בְּעַל כָּרְחָם. וְזֶה בְּחִינוֹת (ישעיהו כח): עֲטֶרֶת צְבִי לִשְׁאָר עַמּוֹ – לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם (מגילה טו:).

כִּי זֶה שֶׁהַצַּדִּיק בּוֹרֵחַ מֵהַשְּׂרָרָה וְהַכָּבוֹד, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, זֹאת הַמַּחֲשָׁבָה בָּא לָהֶם מִבְּחִינַת הַסְתָּרַת פְּנֵי ה', עַל־יְדֵי מִעוּט אֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי לְפִי רֹב הַכְּפִירָה, חַס וְשָׁלוֹם, כֵּן הַסְתָּרַת פְּנֵי ה', וְאֵין רוֹצֶה לְהַנְהִיג אוֹתָם.

וְהַהַסְתָּרָה הַזֹּאת הִיא בְּחִינוֹת כַּעְסוֹ וַחֲרוֹן־אַפּוֹ, הַבָּא עַל־יְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר: כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן־אַף בָּעוֹלָם (ספרי פ' ראה). וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁהָאֱמוּנָה אֵין כָּל כָּךְ בִּשְׁלֵמוּת, אָז גַּם כֵּן הַחֲרוֹן־אַף וְהַסְתָּרָתוֹ לְפִי הִתְמַעֲטוּת הָאֱמוּנָה.

וּמֵחֲמַת שֶׁחֲרוֹן אַפּוֹ כְּרֶגַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ל): כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה אֵין נִרְגָּשׁ, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, אֲבָל בְּלֹא עֲבוֹדַת אֱלִילִים, אֶלָּא בְּחִסָּרוֹן מִשְּׁלֵמוּת אֱמוּנָה, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִרְגָּשׁ מְעַט הַחֲרוֹן־אַף שֶׁבְּחֵלֶק הָרֶגַע, וְאֵין נִכָּר הַסְתָּרַת פְּנֵי ה',

אֲבָל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁל הַחֲרוֹן־אַף כְּשֶׁבָּא לְהַצַּדִּיקִים, אֲזַי מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם מֵהָעוֹלָם וְאֵינָם רוֹצִים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם. וּמֵחֲמַת שֶׁהַחֲרוֹן־אַף הוּא מְעַט מִן הַמְעַט מֵחֵלֶק הָרֶגַע, עַל־יְדֵי־זֶה אֵינָם תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּרֹגֶז, אֶלָּא תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּקַטְנוּתָם, וְעוֹשִׂים עַצְמָן כְּשִׁירַיִם, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לְהַנְהִיג הָעוֹלָם. וּבֶאֱמֶת גַּם הֵם אֵינָם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים אֶת הַחֲרוֹן־אַף, כִּי הוּא מְעַט מִן הַמְעַט.

וְזֶהוּ כְּשֶׁהִקְטִין משֶׁה אֶת עַצְמוֹ מִלֵּילֵךְ לְמִצְרַיִם וְלִהְיוֹת מַנְהִיג, אָמַר (שמות ג): מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וּשְׁאָר דְּבָרָיו – כָּתוּב (שם ד): וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה. פֵּרוּשׁ, זֹאת הַהַקְטָנָה שֶׁלֹּא רָצָה לִהְיוֹת מַנְהִיג, זֶה מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בּוֹ חֲרוֹן־אַף ה' כַּנַּ"ל.

אֲבָל עַל־יְדֵי שֶׁנִּמְתָּק הָרֹגֶז וְהַחֲרוֹן־אַף עַל־יְדֵי רַחֲמָנוּת כַּנַּ"ל, אָז נִמְתָּק הַחֲרוֹן־אַף שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַצַּדִּיקִים עַל־יְדֵי הָרַחֲמָנוּת, וְאָז הָרַחֲמָנוּת גּוֹבֵר עֲלֵיהֶם, וּמְרַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנִתְרַצִּים בְּהַנְהָגָתוֹ, וּמְקַבְּלִים עַל עַצְמָן הַשְּׂרָרָה שֶׁל הַהַנְהָגָה, וּבְזֹאת הָרַחֲמָנוּת הֵם מַנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת (ישעיהו מט): כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם. נִמְצָא שֶׁזֹּאת הָרַחֲמָנוּת הִיא עֲטַרְתָּם, שֶׁמְּעַטֵּר אוֹתָם בְּמִדַּת מַלְכוּת וּמַנְהִיג:

וְזֶה בְּחִינוֹת:

קַרְטָלִיתָא דְּמִקְבְּעֵי בַהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת. קַרְטָלִיתָא – פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: אַרְגָּז. אַרְגָּז זֶה בְּחִינוֹת רֹגֶז הַנַּ"ל, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת זֶה בְּחִינוֹת עֲטָרָה הַנַּ"ל, בְּחִינוֹת רַחֲמָנוּת הַנַּ"ל.

וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא – זֶה בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, כְּמַאֲמַר (מגילה י:): תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ – זֶה מָרְדֳּכַי; וְנִקְרָא יְהוּדִי, עַל שֵׁם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר (שם יג): כָּל הַכּוֹפֵר בְּעַכּוּ"ם נִקְרָא יְהוּדִי:

ג. אזהרה למנהיג — אין רחמנות בשלמות בלא אמונה שלמה

ג וְלִפְעָמִים חוֹשֵׁב אָדָם בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם, וְרוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ, וּבֶאֱמֶת זֶהוּ הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בְּרַחֲמָנוּת, וּבֶאֱמֶת הוּא רָחוֹק מֵרַחֲמָנוּת הַזֶּה. כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאָדָם אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמְּלוּכָה וְהַהַנְהָגָה.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמֹרִי(*), אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת, כִּי הַמַּנְהִיגוּת עִקָּרָהּ בִּבְחִינַת רַחֲמִים, וְעִקַּר הָרַחֲמִים בַּהֲסָרַת עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ שֶׁמֶץ עַכּוּ"ם, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר צְבִי הִפְסִיקוֹ(**), אֵין לוֹ רַחֲמָנוּת בִּשְׁלֵמוּת. בְּכֵן אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת

אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ אֱמוּנוֹת שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַאֲמִין, כְּגוֹן דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי הַנַּ"ל, וְשֶׁיִּהְיֶה תָּמִים עִם ה' אֱלֹקָיו, אָז הָרַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת וְלוֹ רָאוּי לְהַנְהִיג.

אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, וְנִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם וְרוֹצֶה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם – זֶה בְּחִינַת (סוטה מט:): וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת; כִּי מְעַט הַמִּינוּת פּוֹגֵם בַּמַּלְכוּת, בִּבְחִינַת הַהַנְהָגָה, וּמְהַפְּכָהּ לְמִינוּת, כְּמוֹ שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הַמַּלְכוּת לְעַצְמוֹ, שֶׁהוּא מִין מְעַט:

ד. האמונה השומרת המלכות — מפלת הזר לשנאת חכמים

ד וְדַע, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא מַחֲזֶקֶת תָּמִיד בַּמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה, שֶׁלֹּא יִקַּח אוֹתָהּ זָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ. וְדַע, שֶׁעִקַּר הַמַּלְכוּת שָׁרְשָׁהּ בַּחָכְמָה, בִּשְׁבִיל כְּדֵי לֵידַע אֵיךְ לְהַנְהִיג וְלִמְלֹךְ. לָכֵן יֵשׁ לְכָל מֶלֶךְ חֲכָמִים וְיוֹעֲצִים, כִּי בָּזֶה תִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ וְיִתְקַיֵּם מְדִינָתוֹ.

וְזֶה בְּחִינוֹת (דברים לג): וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, הַיְנוּ, עַל־יְדֵי רָאשֵׁי עָם, שֶׁהֵם הַמֹּחִין וְהַחָכְמָה, עַל־יָדָם תִּכּוֹן בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, וְעַל־יְדֵי אַהֲבַת הַחֲכָמִים תִּכּוֹן הַמַּלְכוּת:

וּכְשֶׁבָּא לְמֶלֶךְ אֵיזֶהוּ שִׂנְאָה עַל הַחֲכָמִים, יָדוּעַ לֶהֱוֵי לֵהּ, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יוֹרִידוּהוּ מִמַּלְכוּתוֹ, כִּי אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם בְּלֹא הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת (משלי כט): מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, וְהַמִּשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת חֲכָמִים, בִּבְחִינַת (ויקרא כו): וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם; וְדָרְשׁוּ: זֶה הַשּׂוֹנֵא אֶת הַחֲכָמִים.

נִמְצָא זֶה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת מֵחֲמַת דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי, כְּשֶׁבָּא לִקַּח לְעַצְמוֹ הַמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה, וְהוּא אֵין רָאוּי לָהּ, אֲזַי הָאֱמוּנָה שֶׁסְּבִיב הַהַנְהָגָה, הַמַּחֲזִיק בְּהַהַנְהָגָה שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ זָר, הוּא מַפִּיל לְאִישׁ זֶה לְשִׂנְאַת חֲכָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ הַמַּלְכוּת וְהַמַּנְהִיגוּת, וּבְוַדַּאי לֹא יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, כִּי עִקַּר הַמַּלְכוּת תָּלוּי בְּמִשְׁפָּט כַּנַּ"ל,

אֶלָּא אִם כֵּן זֶה הַמַּחֲזִיק בַּמַּלְכוּת מִתְגַּבֵּר בְּאֶפִּיקוֹרְסוּת וּמִינוּת, עַד שֶׁמַּפְרִיד אֶת הָאֱמוּנָה מֵהַנְהָגָה, מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת, מִלְּהַחֲזִיק בַּמַּלְכוּת – אֲזַי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּתְקַיֵּם הַמַּלְכוּת בְּיָדוֹ, כִּי אֵין מִי שֶׁיַּפִּיל אוֹתוֹ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים, כִּי הָאֱמוּנָה נִפְרְדָה מֵהַמַּלְכוּת:

וְזֶה: וּנְחֵת בַּר אָמוֹרַאי לַאֲתוּיֵי, וּבָעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמֵהּ.

בַּר אָמוֹרַאי – זֶה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

אַטְמֵהּ – זֶה בְּחִינַת (ישעיהו לג): אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים – דְּלָא שָׁמַע בְּזִלּוּתָא דְּצוֹרְבָא מִדְּרַבָּנָן (מכות כד). הַיְנוּ בִּירְשָׁא הַנַּ"ל רָצָה לְהַפִּיל אוֹתוֹ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים.

וּזְרַק זִיקָא דְּחָלָּא וּנְחַת. חָלָּא – בְּחִינַת הִתְגַּבְּרוּת הַמִּינוּת, בְּחִינַת (תהלים עג): כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי, עַל־יְדֵי־זֶה וּנְחַת אֶת הַבִּירְשָׁא הַנַּ"ל:

ה. מלכות העכו"ם אינה נוגעת במלכות ישראל — אמונתנו מפילה חכמתם

ה וּבֶאֱמֶת מַלְכֵי הָעַכּוּ"ם, אַף־עַל־פִּי שֶׁמּוֹלְכִים עָלֵינוּ, אֵין בְּמַלְכוּתָם מִבְּחִינַת מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נָגְעוּ בָּהּ, כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לִגַּע בָּהּ, זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיֵּם בְּיָדָם, הַיְנוּ אֲפִלּוּ מַלְכוּתָם עַל הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִטְּלָה מֵהֶם, כִּי הָאֱמוּנָה שֶׁסְּבִיב מַלְכוּתֵנוּ מַפִּיל אֶת חָכְמָתָם, שֶׁמַּלְכוּתָם תָּלוּי בָּהֶם כַּנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמַפֶּלֶת מִצְרַיִם (ישעיהו י״ט:י״ב-י״ג): נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן – עַל־יְדֵי אִוֶּלֶת, הַיְנוּ נְפִילַת חָכְמָתָם, נָפְלָה מַלְכוּתָם.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר: אַתָּה מֶלֶךְ עָלֵינוּ לְכַרְגָא, אֲבָל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ בַּעֲבוֹדוֹת וּבֶאֱמוּנוֹת – אַתְּ וְכַלְבָּא שָׁוֶה (ויקרא רבה פ' לג, במדב"ר פ' טו, ומדרש שיר השירים); הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא נָגַע בְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּךְ לֶאֱמוּנָתֵנוּ, כִּי אֱמוּנָתֵנוּ סוֹבֶבֶת אֶת הַמַּלְכוּת וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתָהּ מִלִּגַּע בָּהּ זָר, וּמַפִּיל אֶת רוֹדְפֶיהָ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים, אִם לֹא שֶׁתָּקְפָה יַד הַמִּינוּת עַל הָאֱמוּנָה עַד שֶׁמַּפִּיל אֶת הָאֱמוּנָה, וְאָז יָכוֹל לְקַבֵּל מַלְכוּתֵנוּ, חַס וְשָׁלוֹם, בִּבְחִינַת וּזְרַק חַלָּא וּנְחַת, כַּנַּ"ל:

ו. תכלת שבקרטליתא — שלמות האותיות (יו"ד) כתכלית עולם הבא

ו אֲבָל דַּע, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם אֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ לִקַּח אוֹתָהּ, בִּבְחִינַת: וְנָפְקַת בְּרַת־קָלָא: מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְמִשְׁדֵּי בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי – הַיְנוּ עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא;

כִּי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה, כִּי מִדָּתוֹ אֱמוּנָה, בְּחִינַת (ברכות יז:): וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין; קַב חָרוּבִין – מִדַּת אֱמוּנָה; חָרוּבִין – בְּחִינַת בְּרוֹשִׁים, בְּחִינַת בִּירְשָׁא הַנַּ"ל;

וְ"אֵשֶׁת" – זֶה בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשְּׁלֵמוּתָם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אֲ'בָנִים שְׁ'לֵמוֹת תִּ'בְנֶה (דברים כ״ז:ו׳). וַאֲבָנִים הֵן הָאוֹתִיּוֹת, כְּמַאֲמַר (ספר יצירה): שְׁלשָׁה אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים.

וְאוֹתִיּוֹת נִשְׁלָמִים עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (צפניה ג׳:ט׳): אָז אֶהְפֹּךְ אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה וְכוּ'. הַיְנוּ עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת: לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', עַל־יְדֵי־זֶה אֶהְפֹּךְ שָׂפָה בְרוּרָה, בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר.

וּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת זֶה בְּחִינַת הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַנִּבְרָאִים, כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ עַל־יְדֵי אוֹתִיּוֹת, וּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת הוּא הַיּוּד, שֶׁהוּא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא הַנִּבְרָא בְּיוּד (כשרז"ל מנחות כט:), כִּי הַיּוּד הִיא נְקֻדָּה אַחֲרוֹנָה הַמַּשְׁלִים אֶת תְּמוּנַת כָּל אוֹת, כִּי כְּשֶׁחָסֵר נְקֻדָּה אַחֲרוֹנָה הַמַּשְׁלִים תְּמוּנַת הָאוֹת, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין שְׁלֵמוּת לָאוֹת וְאֵין לָהּ תְּמוּנָה.

וְאוֹתִיּוֹת הֵם בְּמַלְכוּת וּמַנְהִיגוּת הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת מַלְכוּת – פֶּה, כִּי עִקַּר הַהַנְהָגָה עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג וּלְצַוּוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר.

נִמְצָא, עַל־יְדֵי הַשְּׁלֵמוּת אוֹתִיּוֹת אֱמוּנָה שֶׁבַּמַּלְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֶת הַתַּכְלִית שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, כִּי הַצַּדִּיקִים הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם בִּבְחִינַת צַדִּיק מוֹשֵׁל (שמואל־ב כג), הֵם אוֹחֲזִים בְּמִדַּת הַמַּלְכוּת, וְעַל־יְדֵי אֲחִיזָתָם בַּמַּלְכוּת אוֹחֲזִים בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, וְעַל־יְדֵי אֲחִיזָתָם בָּאוֹתִיּוֹת הַשְּׁלֵמִים הֵם אוֹחֲזִים בַּתַּכְלִית, שֶׁהִיא שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּ"ד, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא.

וְזֶה בְּחִינַת תְּכֵלֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת תַּכְלִית, שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּתוֹךְ הַקַּרְטָלִיתָא, בְּתוֹךְ הַמַּנְהִיגוּת וְהַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, עַל־יְדֵי "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה",

לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי – שֶׁהַצַּדִּיקִים מַשִּׂיגִים הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי כַּנַּ"ל.

וְזֶה בְּחִינַת (משלי ג׳:ו׳): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ – שֶׁיּוּכַל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר, כִּי כָל דָּבָר נִבְרָא בְּאוֹתִיּוֹת, וּבְכָל אוֹת יֵשׁ בּוֹ שְׁלֵמוּת, הַיְנוּ הַנְּקֻדָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא יוּ"ד, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא הַתַּכְלִית, הַמַּשְׁלִים תְּמוּנַת הָאוֹת כַּנַּ"ל:

ז. התכלת מערב שחר ולבן — התכלית הקרוב למחשבה כחבור הדיו והניר

ז וְהַתַּכְלִית נִקְרָא תְּכֵלֶת, כִּי הַתְּכֵלֶת מְעֹרָב שָׁחֹר עִם לָבָן, וְהוּא גָּוֶן שֶׁבֵּין שָׁחֹר וְלָבָן, וּכְשֶׁנִּתְחַבֵּר שָׁחֹר וְלָבָן, כְּמוֹ הַכְּתָב שֶׁהוּא בְּחִינַת שָׁחֹר עַל־גַּבֵּי לָבָן, בְּוַדַּאי תַּחְתִּיּוּת הָאוֹת הַדָּבוּק וְקָרוֹב לְהַנְּיָר שֶׁהוּא לָבָן, בִּמְקוֹם הַדִּבּוּק וְהַקֵּרוּב, שָׁם הֵם מְעֹרָבִים שָׁחֹר עִם לָבָן, בִּבְחִינַת תְּכֵלֶת.

וְתַחְתִּיּוּת הָאוֹת הוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית, כִּי כְּשֶׁהַסּוֹפֵר כּוֹתֵב וּמַעֲמִיד הַקָּנֶה וְהָעֵט עִם הַדְּיוֹ עַל הַנְּיָר, בְּוַדַּאי הַדְּיוֹ רָחוֹק מֵהַנְּיָר מְעַט, עַד שֶׁהַסּוֹפֵר מַעֲמִיק הָעֵט עִם הַדְּיוֹ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַנְּיָר, וְאָז נִדְבָּק שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ בְּעֹמֶק בְּקֵרוּב גָּדוֹל.

נִמְצָא שֶׁהַקֵּרוּב הוּא סוֹף וְתַכְלִית, וּבִמְקוֹם הַקֵּרוּב שָׁם הַנְּיָר וְהַדְּיוֹ הֵם מְעֹרָבִים בִּבְחִינַת תְּכֵלֶת כַּנַּ"ל, כִּי כֵן הַדָּבָר, שֶׁהַתַּכְלִית שֶׁהוּא סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, הוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה, כַּנַּ"ל.

[נִרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי לְפָרֵשׁ, כִּי סוֹף הַמַּעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת שַׁחֲרוּת, וּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הוּא בְּחִינַת לֹבֶן הָעֶלְיוֹן כַּיָּדוּעַ; נִמְצָא שֶׁסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהוּא הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה, הוּא בְּחִינַת תְּכֵלֶת, שֶׁהוּא חִבּוּר שָׁחֹר וְלָבָן, וְהָבֵן]:

ח. בת קול מהפכת ראש לסוף — גלוי התכלית, סיום מאמרי המשתעי

ח וְזֶה דַּוְקָא בַּת־קוֹל שֶׁיָּצָא, כִּי בְּחִינַת בַּת־קוֹל, הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים, הַיְנוּ שֶׁמְּהַפֵּךְ כָּל דָּבָר מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, שֶׁהוּא הַתַּכְלִית, בִּבְחִינַת: אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד (תמיד דף לב), שֶׁהוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית.

כִּי בַּת־קוֹל הוּא מַה שֶּׁשּׁוֹמְעִין כְּשֶׁאֶחָד מוֹצִיא קוֹל בַּיַּעַר אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אָז שׁוֹמֵעַ כְּאִלּוּ אַחֵר גַּם כֵּן מוֹצִיא קוֹל כָּזֶה. וְזֶה אָנוּ שׁוֹמְעִין בְּחוּשֵׁינוּ, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא אֵיזֶהוּ דִּבּוּר, אֲזַי שׁוֹמְעִין גַּם כֵּן זֶה הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ.

נִמְצָא שֶׁהַבַּת־קוֹל מְהַפֵּךְ אֶת הַדִּבּוּר מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, וּמְקָרֵב סוֹפוֹ לְעַצְמוֹ. לְמָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא דִּבּוּר שֶׁל "בָּרוּךְ", בְּוַדַּאי יוֹצֵא הָאוֹת בֵּית בָּרִאשׁוֹנָה וְנִתְרַחֵק מֵאָדָם, וְאַחַר־כָּךְ מוֹצִיא הָרֵישׁ שֶׁל בָּרוּךְ, וְאָז הָרֵישׁ קָרוֹב אֶל הַמּוֹצִיא מֵהַבֵּית, וְכֵן הַכָף שֶׁמּוֹצִיא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא קָרוֹב לָאָדָם הַזֶּה יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ;

וְהַבַּת־קוֹל לוֹקַחַת זֹאת הַתֵּבָה "בָּרוּךְ" וּמְהַפֶּכֶת אוֹתָהּ מֵרֹאשָׁהּ לְסוֹפָהּ, וּמְהַפֶּכֶת אֶת הַבֵּית שֶׁתִּהְיֶה קָרוֹב לָאָדָם יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ, וְהָרֵישׁ מֵהַכָף. נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא סוֹף וְתַכְלִית שֶׁל הַתֵּבָה, שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מִתְּחִלָּה מֵהַבַּת־קוֹל בְּתַכְלִית הָרִחוּק, עַכְשָׁו הִיא קְרוֹבָה בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב, כִּי כֵן אָנוּ שׁוֹמְעִין, שֶׁבַּת־קוֹל מוֹצִיא תֵּבַת בָּרוּךְ: בַּתְּחִלָּה בֵּית, וְאַחַר־כָּךְ רֵישׁ, וְאַחַר־כָּךְ כָף,

נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא הַתַּכְלִית, שֶׁהָיְתָה מִתְּחִלָּה בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵהַבַּת־קוֹל, עַכְשָׁו נִתְקָרֵב בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב, כִּי הַבַּת־קוֹל הָפַךְ אֶת הַתֵּבָה.

וְזֶה שֶׁנְּפַק בְּרַת קָלָא – בַּת־קוֹל דַּוְקָא הוֹדִיעַ אֶת זֹאת: מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְשָׁדְיָא בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי: (עַד כָּאן לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל)

[סִיּוּם הַמִּשְׁתָּעֵי, דְּהַיְנוּ: רַב יְהוּדָא הִנְדּוּאָה מִשְׁתָּעֵי, וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים כָּאֵלֶּה, הַמּוּבָאִים שָׁם בְּבָבָא־בַתְרָא אַחַר מַאַמְרֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, שֶׁהֵם: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן וְכוּ', וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – הַכֹּל יָבוֹא עַל נָכוֹן בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תִנְיָנָא בְּסִימָן (ג') וְד' וְה' (וְז'). לֵךְ נָא וּרְאֵה שָׁם, תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ]: עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ לְסַיֵּם מַאַמְרֵי הַמִּשְׁתָּעֵי, אֲשֶׁר הִסְתִּירוּ בָּהֶם גִּנְזַיָּא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוֹ תַּנָּאֵי וְכֻלְּהוֹ אָמוֹרָאֵי. כְּעַן אֲצִיתוּ לְמִלּוֹי דְּנָפְקִין בְּהַדְרָתָא, שְׁפַר עֲלֵהּ לְחַוּוּיֵהּ בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא. בְּחָכְמְתָא יְגַלֶּה לְכוֹן קְצָת לְהוֹדָעוּתָא, גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא גְּנִיזִין עִלָּאִין הַצְּפוּנִים בְּסִפְרָא דִצְנִיעוּתָא. אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמָּנָא אֱלָקָא שְׁמַיָּא לְגַלּוֹת לָנוּ עֲטִין דְּאוֹרַיְתָא, בְּדֶרֶךְ נִפְלָא וְנוֹרָא הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב עַל־יָדָם לְדִי בְרָא כֹּלָּא לְמֶעֱבַד לֵהּ רְעוּתָא. בְּרִיךְ שְׁמֵהּ לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אלְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית וּלְזֶה הַתַּכְלִית יֵשׁ עוֹד תַּכְלִית אַחֵר גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ. וְהָעִקָּר הוּא הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שַׁעֲשׁוּעֵי עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה וְשֶׁל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל אֵין מִי שׁיוּכל לְהַשִׂיג וְלִתְפּוֹס בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַתַּכְלִית הַזֶּה כִּי אִם הַצַּדִּיקִים. וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְפִי שׁרֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ זֶה הַתַּכְלִית כְּפִי מַה שֶּׁמְּשַׁבֵּר הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְהַגִּיעַ וּלְהַשִׂיג הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁזֶּה הָעִקָּר:
2. בצָרִיךְ לְשַׁבֵּר אֶת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא לִכְלַל כַּעַס לא יִפְעוֹל בְּכַעֲסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת רַק אַדְּרַבָּה יִתְגַּבֵּר אָז בְּרַחֲמָנוּת גָּדוֹל עַל זֶה שֶׁרוֹצֶה לִכְעֹס וְיַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה עֲטָרָה לָעֲנָוִים הַבּוֹרְחִים מִכָּבוֹד וּשְׂרָרָה וַאֲזַי מְקַבְּלִים אֶת הַכָּבוֹד וְהַשְׂרָרָה בְּעַל כָּרְחָם:
3. גלְפִי הִתְמַעֲטוּת הָאֱמוּנָה כֵּן הַסְתָּרַת פְּנֵי ה' וַחֲרוֹן אַפּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וַאֲזַי הַצַּדִּיקִים בּוֹרְחִים מִשְׂרָרָה וְכָבוֹד וְאֵין לְהָעוֹלָם מַנְהִיג אֲמִתִּי. וְעַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת עַל-יְדֵי-זֶה נִמְתָּק הַחֲרוֹן אַף. וַאֲזַי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת מְקַבְּלִין הַכָּבוֹד וְהַמַּנְהִיגוּת. וְזוֹכִין לְמַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיְּרַחֵם עַל הָעוֹלָם לְהַנְהִיגָם כָּרָאוּי לְהָבִיא כָּל אֶחָד אֶל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן:
4. דלִפְעָמִים יֵשׁ חִסָּרוֹן בָּעוֹלָם שֶׁהָאֱמוּנָה אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְעַל-יְדֵי-זֶה חֲרוֹן אַפּוֹ חַס וְשָׁלוֹם וְהַסְתָּרַת פְּנֵי ה' אֵינוֹ נִכָּר כָּל כָּךְ. רַק כְּשֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל וּבָא לְהַצַּדִּיקִים אֲזַי מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם מִן הָעוֹלָם וְאֵינָם רוֹצִים לְהַנְהִיגוֹ. וּמֵחֲמַת שֶׁהַחֲרוֹן אַף הוּא מְעַט מִן הַמְּעַט כְּחֵלֶק הָרֶגַע עַל-יְדֵי-זֶה אֵינָם תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּהָרוֹגֶז כִּי אִם בְּקַטְנוּתָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהַנְהִיג הָעוֹלָם. וּבֶאֱמֶת גַּם הֵם אֵינָם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים אֶת הַחֲרוֹן אַף שֶׁהוּא מְעַט מִן הַמְּעַט. אֲבָל עַל-יְדֵי שֶׁנִּמְתָּק הָרֹגֶז וְהַחֲרוֹן אַף עַל-יְדֵי הָרַחֲמָנוּת כַּנַּ''ל אָז נִמְתָּק הַחֲרוֹן אַף שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַצַּדִּיקִים עַל-יְדֵי הָרַחֲמָנוּת. וְאָז הָרַחֲמָנוּת גּוֹבֵר עֲלֵיהֶם וּמְרַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנִתְרַצִּים בְּהַנְהָגָתוֹ וְזוֹכֶה הָעוֹלָם לְמַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיַּנְהִיגֵם בְּרַחֲמִים:
5. העַל-יְדֵי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת כַּנַּ''ל זוֹכִין לֶאֱמוּנָה. וְעַל-יְדֵי-זֶה מַמְתִּיקִין דִּינִים וְכֵן לְהֵפֶךְ עַל-יְדֵי אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת זוֹכִין לְרַחֲמָנוּת וּלְשַׁבֵּר הַכַּעַס:
6. ואֵין לְאָדָם לְקַבֵּל מַנְהִיגוּת וּשְׂרָרָה כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו. כִּי הַמַּנְהִיגוּת עִקָּרָהּ בִּבְחִינַת רַחֲמִים וְעִקַּר הָרַחֲמִים תָּלוּי בַּהֲסָרַת עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲפִלּוּ שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא מַאֲמִין בָּזֶה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר כָּזֶה שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין לוֹ רַחֲמָנוּת בִּשְׁלֵמוּת. בְּכֵן אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת. וְאַף שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם וְעַל כֵּן רוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ בֶּאֱמֶת הוּא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בָּרַחֲמָנוּת. וְעַל-יְדֵי-זֶה יְכוֹלִין לָבוֹא לְמִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת חַס וְשָׁלוֹם אֲבָל מִן הַשָּׁמַיִם מְרַחֲמִין וְאֵין מַנִּיחִין הַמַּנְהִיגוּת בְּיָדוֹ:
7. זעַל-יְדֵי אַהֲבַת חֲכָמִים תִּכּוֹן הַמַּלְכוּת וְהַמַּנְהִיגוּת. וּכְשֶׁבָּא לְמֶלֶךְ אוֹ מַנְהִיג אֵיזֶהוּ שִׂנְאָה עַל הַחֲכָמִים. יָדוּעַ לֶהֱוֵי לֵיהּ שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יוֹרִידוּהוּ מִמַּלְכוּתוֹ כִּי אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם בְּלִי חָכְמָה:
8. חשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת וּשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוא עַל-יְדֵי אֱמוּנָה:

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה י"ח - רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתָּעֵי קַרְטָלִיתָא]רִבּוֹן עָלְמִין, טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל,

אַתָּה בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב כְּפִי מַה שֶּׁעָלָה בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ הַקְּדוּמָה, וְתַכְלִית כַּוָּנָתְךָ הַטּוֹבָה הָיְתָה לְטוֹבָתֵינוּ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הַטּוֹב, תַּכְלִית הָאֲמִתִּי, תַּכְלִית הַטּוֹב שֶׁל כָּל הַתַּכְלִיתִין. וּבִשְׁבִיל זֶה בָּרָאתָ כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּחָכְמָה נִפְלָאָה, מֵרֵאשִׁית הָאֲצִילוּת עַד סוֹף הָעֲשִׂיָּה, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה מִסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, לָבוֹא וּלְהִכָּלֵל בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, טוֹב הַנִּצְחִי:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּעַזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְמַלֹּאת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וְנִזְכֶּה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתְךָ תָּמִיד בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם. וְנִזְכֶּה לָסוּר מֵרָע לְגַמְרֵי בֶּאֱמֶת וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ תָּמִיד, לְמַעַן נִזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי. וּבְכָל עֲשִׂיָּתֵנוּ וַעֲסָקֵנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנַעֲסֹק בְּזֶה הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם יִהְיוּ כַּוָּנָתֵנוּ רַק בִּשְׁבִיל תַּכְלִית הַטּוֹב הָאַחֲרוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל מִזֶּה הַדָּבָר הַשָּׂגַת תַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְלֹא נַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, וְלֹא נַעֲסֹק בְּשׁוּם עֵסֶק, וְלֹא נְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר, שֶׁאֵין בָּהֶם הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, וְנִזְכֶּה לְקַיֵּים מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ, וְכָל מַעֲשֵׂינוּ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ כַּמָּה אֲנִי רָחוֹק מִתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְלֹא דַי שֶׁלֹּא נִזְהַרְתִּי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, אַף גַּם עָשִׂיתִי מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ, וְעָשִׂיתִי מַעֲשִׂים הַגּוֹרְמִים לְהִתְרַחֵק מְאֹד חַס וְשָׁלוֹם מִן הַתַּכְלִית, וּפָגַמְתִּי הַרְבֵּה וְנִתְרַחַקְתִּי מִן הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי בְּתַכְלִית הָרִחוּק. וְעַתָּה, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לָמָּה לִּי חַיִּים כָּאֵלֶּה, חַיֵּי צַעַר כָּאֵלֶּה, חַיִּים מָרִים וּמְרוּרִים כָּאֵלֶּה, הַאִם זֶה נִקְרָא חַיִּים, הֲלֹא אֶלֶף מִיתוֹת טוֹבִים מֵחַיִּים מָרִים כָּאֵלֶּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינִי זוֹכֶה בַּחַיִּים הָאֵלֶּה לְהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָרָא דְעָלְמָא כֹּלָא, מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, חַי הַחַיִּים, תֶּן לִי חַיִּים וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת, תֶּן לִי חַיִּים אֲמִתִּיִּים חַיִּים נִצְחִיִּים חַיִּים טוֹבִים חַיִּים אֲרֻכִּים חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁנִּזְכֶּה עַל יָדָם בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע לְהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה בָּרָאתָ כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאנוּ מֵעוֹלָם הָעֶלְיוֹן מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת לָעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה,

חוּס וַחֲמֹל עָלַי וְתֵן לִי תִקְוָה וְלֹא אוֹבַד, וְחַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי שֶׁאֶזְכֶּה מֵעַתָּה לְרַחֵם עָלַי, לְהִתְרַחֵק וְלָסוּר מֵרָע לְגַמְרֵי, וְלֹא אֶעֱשֶׂה עוֹד שׁוּם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי. חֲמֹל עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְזַכֵּנִי לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, לְהָרִים וּלְהַגְבִּיהַּ וּלְהַכְלִל סוֹף הַמַּעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מָלֵא טוֹב מָלֵא רַחֲמִים מָלֵא רָצוֹן, שֶׁתִּהְיֶה בְּעֶזְרִי וְתִשְׁמְרֵנִי וְתַצִּילֵנִי מִן הַכַּעַס וּמִן הָרֹגֶז וּמִכָּל מִינֵי קְפֵּידוֹת, וְתָגֵן עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ וְתִשְׁמְרֵנִי תָמִיד. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּבוֹא חַס וְשָׁלוֹם לְיָדִי אֵיזֶה כַּעַס, תַּחְמוֹל עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ וְתִשְׁמְרֵנִי וְתַצִּילֵנִי שֶׁלֹּא אֶפְעוֹל בְּכַעֲסִי שׁוּם אַכְזָרִיּוּת כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר וּלְהָפֵר הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת. וְאֶזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרִי לְשַׁבֵּר הַכַּעַס וְלַהֲפֹךְ הַכַּעַס לְרַחֲמָנוּת, לְרַחֵם דַּיְיקָא בְּרַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה לִכְעֹס חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא יִהְיֶה בִּי אֵל זָר וְלֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל הַכּוֹעֵס שֶׁנֶּחְשָׁב כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ כַּמָּה קָשֶׁה לָנוּ לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל מִדָּה רָעָה זוּ שֶׁל כַּעַס וּקְפֵּידוֹת, כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל הַכַּעַס לִבְעֹר בָּנוּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּמְעַט אֵין אָנוּ בְּדַעְתֵּנוּ וְקָשֶׁה עָלֵינוּ לְכַבּוֹת אֵשׁ הַכַּעַס וּלְכוֹבְשׁוֹ, עַל כֵּן רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּעֶזְרֵנוּ וְשָׁמְרֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ תָמִיד בְּרַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, וְעָזְרֵנוּ לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל מִדַּת הַכַּעַס וּקְפֵּידוּת מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל גְּבוּלֵנוּ, וְלֹא נִכְעֹס לְעוֹלָם וְלֹא אֶהְיֶה שׁוּם קַפְּדָּן כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה לִהְיוֹת טוֹב לַכֹּל תָּמִיד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

וְעַל יְדֵי זֶה נִזְכֶּה לְעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים עָלֵינוּ, עַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן כָּמוֹנוּ הַיּוֹם, עַל עַם מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרָט, הַנְּפוֹצִים עַל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה, צֹאן נִדָּח וְאֵין מְקַבֵּץ. וְתָפֵר כַּעַסְךָ מֵעִמָּנוּ, וְתַמְתִּיק וּתְבַטֵּל חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעָלֵינוּ, וְיִגּוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ וְתָשִׁיב פָּנֶיךָ אֵלֵינוּ. וְתַחֲמֹל עָלֵינוּ בְּחֶמְלָתְךָ הַגְּדוֹלָה, וְתִשְׁלַח לָנוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת מַנְהִיגִים אֲמִתִּיִּים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיַּנְהִיגוּ אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים, וְיַכְנִיסוּ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן בְּלִבֵּנוּ וּבְשִׂכְלֵנוּ, עַד שֶׁנִּזְכֶּה עַל יָדָם לִרְדֹּף וְלָרוּץ כָּל יָמֵינוּ לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְנַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה אַחֲרֵי גֵוֵינוּ, וְנָשִׂים כָּל מְגַמּוֹתֵינוּ וְכָל חֶפְצֵנוּ וְכָל תְּשׁוּקָתֵנוּ וְכָל יְגִיעוֹתֵינוּ וְכָל טִרְחוֹתֵינוּ רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי, כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת:

לְז' אֲדָר הִילּוּלָא דְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"הרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ עֹצֶם הָרַחֲמָנוּת שֶׁיֵּשׁ עָלֵינוּ עַכְשָׁיו בַּדּוֹר הַזֶּה, עַל כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת, עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְהַכֹּל תְּאֵבִים וּמִשְׁתּוֹקְקִים וּמְצַפִּים וּמְחַכִּים לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ, מְצַפֶּה וּמְחַכֶּה לְרוֹפֵא נֶאֱמָן, מַנְהִיג אֲמִתִּי, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ וִירַפֵּא תַּחֲלוּאֵי נַפְשׁוֹ וּמַכְאוֹבָיו. וְאֵין מִי שֶׁיַּעֲמֹד בַּעֲדֵנוּ, כִּי לָקַחְתָּ מִמֶּנּוּ מַחְמַד עֵינֵינוּ, כָּל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת וּמַנְהִיגִים אֲמִתִּיִּים. וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ, וְאֵין לָנוּ לֹא מַנְהִיג וְלֹא מְנַהֵל אֲמִתִּי, שֶׁיּוּכַל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ לְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ בֶּאֱמֶת.

מָרֵיהּ דְּעָלְמָא כֹּלָּא, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת מַכְאוֹבֵנוּ, וְאֶת צַעֲקָתֵנוּ שָׁמַעְתָּ מִפְּנֵי נוֹגְשֵׂינוּ. קוּמָה בְּעֶזְרָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה הַזֹּאת, בְּעוּקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּתֹקֶף מְרִירוּת גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, כִּי אֵין לָנוּ שׁוּם שֵׂכֶל וָדַעַת אֵיךְ לְרַצּוֹת וּלְפַיֵּיס אוֹתְךָ, וְאֵיךְ לִקְרֹא אוֹתְךָ שֶׁתָּשִׁיב פָּנֶיךָ אֵלֵינוּ.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חֲמֹל עָלֵינוּ, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ, מוֹשֵׁל בַּכֹּל מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, שְׁלַח לָנוּ מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל אֲמִתִּי דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיּוּכַל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק לְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ בֶּאֱמֶת. תֶּן לָנוּ מַנְהִיג אֲמִתִּי כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כִּי יִשְׂרָאֵל הָיוּ שְׁקוּעִים בְּמִצְרַיִם בְּמ"ט (בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה) שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם כִּי אִם עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְחָמַלְתָּ עֲלֵיהֶם, וְגָזַרְתָּ עַל מֹשֶׁה שֶׁיֵּלֵךְ מֹשֶׁה וְיִגְאָלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִגֹּדֶל עַנְוְתָנוּתוֹ הָיָה מַסְתִּיר פָּנָיו, וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל הַמֶּמְשָׁלָה וְהַמַּנְהִיגוּת. אֲבָל אַתָּה חָמַלְתָּ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגָזַרְתָּ שֶׁיֵּלֵךְ בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהָיִיתָ עִמּוֹ תָמִיד עַד שֶׁזָּכָה לְגָאֳלָם.

וְהִנֵּה עַכְשָׁיו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ אָנוּ שְׁקוּעִים בַּגָּלוּת יוֹתֵר מִגָּלוּת מִצְרַיִם, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲזֹר אוֹתָנוּ, כִּי אִם מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. עַל כֵּן רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וּשְׁבוֹר וְהָפֵר כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וּשְׁלַח רַחֲמָנוּת בְּלֵב הַמַּנְהִיג הָאֱמֶת שֶׁיַּחֲמֹל עָלֵינוּ וְיָשִׁיב פָּנָיו אֵלֵינוּ, וִיקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת וְהַמֶּמְשָׁלָה, וְיַנְהִיג אוֹתָנוּ בְּרַחֲמָיו, וִיקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת:

וְזַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְהַאֲמִין בְּךָ וּבְצַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים, בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, וְתַצִּילֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מֵאֱמוּנוֹת כָּזְבִיּוֹת מֵאֱמוּנוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל, וְלֹא יִהְיֶה לָנוּ שׁוּם אֱמוּנָה כָּזְבִיִּית, וְלֹא נַאֲמִין בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וְלֹא נֵלֵךְ בְּדַרְכֵיהֶם וְחֻקּוֹתֵיהֶם, וְלֹא נַטֶּה לְבָבֵנוּ אַחַר שְׁטוּתֵיהֶם וְשִׁקְרֵיהֶם, רַק נִזְכֶּה לֶאֱמוּנָה דִקְדֻשָּׁה בִּשְׁלֵמוּת, לֶאֱמוּנָה זַכָּה וּנְקִיָּה בְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּבְצַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים, וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, וּבִכְלָלִיּוּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם:

וּבְכֵן רַחֵם עָלֵינוּ וְשָׁמְרֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מִמַּנְהִיגֵי שֶׁקֶר, מִמַּנְהִיגִים אַכְזָרִים, מִפַּרְנָסִים הַמִּתְגָּאִים עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הָרוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד לַהֲנָּאָתָם וְתוֹלִין רְדִיפָתָם בְּרַחֲמָנוּת, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים לְרַחֵם עַל הָעוֹלָם לְהַנְהִיגָם, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם רְחוֹקִים מִזֶּה, וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהַנְהִיג אֶת עַצְמָן מִכָּל שֶׁכֵּן אֲחֵרִים, וְלֹא נִתַּן לָהֶם הַגְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם כְּלָל. רַחֵם עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְהַצִּילֵנוּ מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם, וּתְבַטֵּל וּתְשַׁבֵּר וְתַכְנִיעַ גְּדֻלָּתָם וּמֶמְשַׁלְתָּם מִן הָעוֹלָם:

וְעָזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְהַצֵּל אוֹתִי וְאֶת זַרְעִי וְכָל עַמְּךָ בֵּית־יִשְׂרָאֵל מִתַּאֲוָה רָעָה הַזֹּאת שֶׁל פַּרְנָסוּת וּמַנְהִיגוּת. שָׁמְרֵנִי וְהַצִּילֵנִי וּמַלְּטֵנִי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל לִבִּי שׁוּם תַּאֲוָה וְחֶמְדָּה, וְשׁוּם מַחֲשָׁבָה כְּלָל שֶׁל פַּרְנָסוּת וּמַנְהִיגוּת וְרָאשׁוּת וְהִתְנַשְּׂאוּת, וְלֹא אֶרְדֹּף אַחַר הַכָּבוֹד לְעוֹלָם.

וְעָזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְמַעַנְךָ, וְזַכֵּנִי לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ מְהֵרָה בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם. וְתֵן בְּלִבִּי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ, וְתִתֶּן לִי כֹּחַ וּגְבוּרָה דִקְדֻשָּׁה לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרִי וּלְשַׁבֵּר תַּאֲווֹתַי הָרָעוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ עַצְמִי רַק אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְאֶזְכֶּה לְקַשֵּׁט עַצְמִי וּלְקַשֵּׁט אֲחֵרִים הַרְבֵּה, לְקָרְבָם וּלְהַכְנִיסָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, לְקָרְבָם אֶל הַתּוֹרָה וְאֶל הָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב.

וְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְאַהֲבַת־חֲכָמִים אֲמִתִּיִּים, וְאֶזְכֶּה לְכַבֵּד אוֹתָם בְּכָל מִינֵי כָּבוֹד וּפְאֵר, וְלִמְסוֹר נַפְשִׁי עֲבוּרָם. וְתִתֶּן לִי כֹּחַ לִסְכֹר פִּי כָל דּוֹבְרֵי שָׁקֶר, הַמְבַזִּים וּמְחָרְפִים אוֹתָם, וְתַעַזְרֵנִי לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם לְנַצְּחָם וּלְשַׁבְּרָם וּלְהַשְׁפִּילָם וּלְהַכְנִיעָם עַד עָפָר.

חוּס וַחֲמֹל עָלַי וְזַכֵּנִי לָבוֹא מְהֵרָה לְכָל מַה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי מִלְּפָנֶיךָ, וְאֶזְכֶּה לָבוֹא חִישׁ קַל מְהֵרָה אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, לְתַכְלִית הַטּוֹב הַנִּצְחִי. וּמֵעַתָּה תִהְיֶה בְּעֶזְרִי, שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה עוֹד שׁוּם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וַאֲבַלֶּה כָּל יָמַי וּשְׁנוֹתַי רַק בִּשְׁבִיל הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי. וּתְזַכֵּנִי לְהַשִּׂיגוֹ בֶּאֱמֶת, בַּחַיִּים חַיּוּתִי בְּגוּפִי הַזֶּה, קֹדֶם שֶׁאֶסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. וְתַצִּילֵנִי שֶׁלֹּא אֶצְטָּרֵךְ לְהִתְגַּלְגֵּל חַס וְשָׁלוֹם בְּגוּף אַחֵר בִּשְׁבִיל הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הַזֶּה, רַק אֶזְכֶּה לְהַשִּׂיגוֹ בְּעַצְמִי בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּחַיִּים חַיּוּתִי, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וְלֹא לְמַעֲנִי כְּלָל. וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, בְּלִי שׁוּם צַעַר גֵּהִינָּם וְחִבּוּט הַקֶּבֶר.

וּתְחָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים לְחַיִּים נִצְחִיִּים, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אָרוֹךְ. כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ. תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ביאור הליקוטים

רבי יונתן משתעי-סימן י"ח

אות א

למשל וכו' יוצא האות ב' וכו'. להפך בדבריו הקדושים מסופם לתחלתם, בא תבא בדבר המאמר חז"ל, איזהו חכם הרואה את הנולד, שהוא סוף המעשה והמלכות המוב"פ, ששרשה בהחכמה והמחשבה תחלה המוב"פ. שמתחלה עלה במחשבתו יתברך להוציא אל הפועל את ההשלמה [והתכלית דתכלית וכו'] בנין אבני בית המלכות המוב"פ, שיהיה לעתיד כשיהפך לכל העמים שפה ברורה והדיבור, מסופו לתחילתו, לקרוא כולם בשם ה' בהשלמת האמונה המוב"פ:

כי מעוצם קשרי הבריאה ממעלה למטה וממטה למעלה [כמובן בפנים, שחרון אף, והמתקתו ברחמים אצל האדם, גורמת גם למעלה אצל השם יתברך והצדיקי אמת], גם מי שזוכה כעת לשלימות אבני האמונה הברורה [גם מדרכי האמורי לבל יאמר צבי הפסיקו וכו', שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ, תמים תהיה עם ה' אלוקיך], שבזאת היה ראוי בוודאי לעטרת צבי המוב"פ. אבל הקלקולים שמזולתו, יגרמו ויטילו פגם גם ברחמיו בעצמם כמוב"פ. כי [ב]הסתרת הפנים של שאר הנפשות, כשמסתירים והופכים פניהם מאתו יתברך, בקלקול והתמעטות האמונה. גורמים כמו כן, אצלו יתברך, והצדיקי אמת, הסתרת פניהם מלהנהיג את הנפשות. אף שבאמת כל שרשי הנפשות האלה הוא בנשמת הצדיק כמוב"פ, וכל אשר ירדו ונשתלשלו מהשם יתברך, ואחר כך מהצדיק האמת כמוב"פ, הוא להוציא אל הפועל הסוף מעשה [כי אם לאו היה הכל אחד כמובן במקום אחר]. ומהשתלשלות הזה בעצמו, נמשך מה שמסתירים פניהם, ומתרחקים לגמרי זה מזה, עד שעל ידי זה נתהווה זה לעומת זה בהסטרא אחרא, בחינת מלכות וחכמה וכו' כמוב"פ:

ואף על פי כן, לסוף יהיו נתהפכים כל הקלקולים לתיקונים [וכמובן בפנים, לענין מה שנקרא המלכות, "ארגז" דמקבעי בה אבנים], ובזה דייקא עתידה אשת ר' חנינא [הרומזת על שלימות בנין אבני אותיות הבית האמונה כמוב"פ] לשדיא ביה תכלתא, שהיא החיבור של סוף ותחתיות אותיות הבריאה והמעשה המוב"פ, בתחלת המחשבה כמוב"פ, להיות חכם הרואה וכו' כנ"ל:

כי אף על פי שכעת נתרחקו כל כך בהתרחקות, עד שדייקא זה התכלית מכל התכליתים, אי אפשר בשום אופן לקרבו להמחשבה כמוב"פ, כי עליו נאמר, עין לא ראתה וכו'. ומכל שכן בעקבות משיחא, שבאחרית וסוף ימי המעשה שבעולם הזה, שעל העת הזאת נאמר המאמר חז"ל המוב"פ, שהמלכות תהפך וכו'. אבל בכל זאת, תקוותינו חזקה, שכעת יהיה נבנה הבית על ידי השם יתברך בעצמו מן השמים כמוב"פ, עד שכעת דייקא, יהפך לכל העמים שפה ברורה וכו' כמוב"פ:

פרפראות לחכמה

אות א

מאמר זה נאמר בטירהאוויציע (כמדומה שהיה בשנת תקס"ד), ואיזה זמן קודם שאמר מאמר זה נכנסתי פעם אחד אליו אני וחבירי ובאנו לחדרו והיה שוכב על מטתו, והתחיל לדבר אתנו ואמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם, כי יש כמה מיני חיים והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה ואחר כך התחיל לדבר ולזרוק מפיו הקדוש דיבורים, וגילה קצת ראשי פרקים ממאמר הנורא הזה, ולא גילה לנו אז כל המאמר בפירוש, רק ראשי פרקים בשמחה גדולה וכו' (כל זאת הועתק מספר חיי מוהר"ן ועיי"ש עוד):

אות ב

במאמר זה אות ב', ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו' היינו כי עיקר ביאת האדם לעולם הזה ותכלית כל מעשיו הוא שיעשוע עולם הבא, והתכלית הוא קרוב להמחשבה ביותר כנ"ל אם כן היה צריך זאת להיות במחשבת האדם תמיד ולזכור תמיד רק התכלית הזה אך מחמת שזה התכלית נאמר עליו (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים וכו', היינו שאין לשום בריה שום השגה בנעימות הטוב הגנוז והצפון של זה התכלית רק להשם יתברך לבדו נודע זאת בחינת (שם) אלקים זולתך וכו', על כן אי אפשר לקרב זה התכלית למחשבות בני אדם אבל הצדיקים באמת גם הם יכולין לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא וכו', כי אף על פי ששלימות ענין זה ידוע ונראה רק להשם יתברך, אף על פי כן יש גם להצדיקים איזה תפיסה בזה, וכל אחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית וכו':

אות ג

שם ויחר אף ה' במשה פירוש זאת ההקטנה וכו' זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' וכו' אמר המחבר ובזה מיושב היטב שיטת ריב"ק זבחים דף ק"ב (ונראה שגם שיטת החכמים עמו ערש"י שם), שאמר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם חוץ מזה וקשה למה באמת לא עשה חרון אף הזה רושם במשה חס ושלום, אבל לפי פירוש רבינו זצ"ל בכאן ניחא, כי אדרבה הכתוב מבאר ומיישב ענין של משה שטען כל כך עם השם יתברך ולא רצה לילך בהשליחות, זה היה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה', וזהו בעצמו הרושם שעשה כי על ידי זה לא רצה משה להיות מנהיג:

אות ד

שם, אבל על ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם ומרחמים על העולם ומתרצים בהנהגתו וכו' ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי מתחלה על ידי מיעוט אמונה שיש בישראל חס ושלום נשתלשל בהצדיקים חרון אף ורוגז והסתירו פניהם מן העולם, ולא נתרצו להנהיג את העולם, ועל ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות שזה בחינת ברוגז רחם תזכור כנ"ל, על ידי זה נמתק גם החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות וכו' כנ"ל, היינו שאדרבא נתהפך הרוגז לרחמים, שאמרו בלבם אדרבא וכי כך הוא המדה שבשביל שיש מיעוט אמונה בישראל אנחנו מסתירים פנינו מהם לגמרי, ויוכלו לבוא חס ושלום על ידי זה למה שיבואו, ולא עוד אלא שנדמה לנו שאין אנו ראויים להנהיג העולם, ובאמת אדרבא מאחר שאין מנהיג ומנהל לישראל וגם נתמעט האמונה ביניהם, בוודאי הרחמנות שעל ישראל גדול מאוד, אם כן עלינו נפל חובת היום לקבל העטרה של המלכות והמנהיגות לטובת ישראל, מאחר שאנו חזקים בעזרת השם יתברך באמונתו הקדושה בשלימות, ואין בנו שום צד מינות חס ושלום או שום דרכי אמורי וכיוצא וכמבואר באות ג' על כן מוכרחים אנחנו לקבל עלינו השררה והמנהיגות, בכדי להשלים האמונה גם אצל כלל ישראל ולהביאם גם כן אל התכלית הטוב, וזה גם כן בחינת ויחר אף ה' במשה הנ"ל, כי מתחלה היה קישוי שעבוד לישראל על ידי בחינת החרון אף, ואחר כך כשנתעוררו רחמיו יתברך על ישראל ומשה מיאן בשליחותו והקטין עצמו מחמת החרון אף הנ"ל, אז חרה אף ה' במשה וגזר עליו בהכרח לקבל המנהיגות, מחמת גודל הרחמנות שיש על ישראל כנ"ל וזה שכתב אחר כך שזה בחינת קרטליתא, פירוש ארגז זה בחינת רוגז הנ"ל, דמיקבע בה אבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, בחינת רחמנות הנ"ל, היינו כנ"ל כי הרוגז בעצמו שהיה על ידי מיעוט אמונה נתהפך אחר כך ונמתק לרחמים, שעל ידי זה בעצמו נתעורר אחר כך ברחמים להנהיג את ישראל בכדי להשלים אצלם האמונה כנ"ל ומה שכתב שאבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, רוצה לומר כי עטרה למלך עושים מאבנים טובות וכמבואר גם לעיל בסוף סימן ו', וגם המלכות בעצמה נקראת אבנא טובא כמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות:

אות ה

שם, והדרו לה מיני דכוורי דמיקרי בירשא זה בחינת אמונה וכו' רוצה לומר כי עיקר המלכות הוא על ידי הרחמנות שתלוי רק באמונה כנ"ל באות ב' ובאות ג', וכן הצדיק מקבל המלכות וההנהגה רק בכדי להשלים אמונת ישראל כנ"ל (וכמובן גם בסי' כ"ב במאמר חותם בתוך חותם):

אות ו

שם באות ג', והמלכות תהפך למינות וכו' רוצה לומר תהפך דייקא, כי המינות הוא היפוך ממש מהמלכות שעיקרה בבחינת רחמים, ועיקר הרחמים תלוי באמונה כנ"ל:

אות ז

שם באות ד', אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחינת המלכות וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר דרוצה לומר שמתגבר באפיקורסית ומינות, היינו שמכניס חס ושלום בכלל ישראל הרוצה למשול עליהם ולהנהיג אותם אפיקורסית ומינות חס ושלום, אזי האמונה נפרדת מהמלכות ואזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו (רק שאף על פי כן מן השמים אין מניחים אותו ליקח אותם כמבואר באות ואו), כי כל זמן שישראל מחזיקים באמונה אף על פי שיש בהם מיעוט אמונה חס ושלום, אף על פי כן האמונה מחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה של ישראל, שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה, אם לא שהוא מתגבר להכניס בישראל חס ושלום אפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה כנ"ל, וכן משמע גם באות ה"א:

אות ח

שם ביאור המאמר של המשתעי, וחזינין האי קרטליתא דמיקבע בה אבנים טובות ומרגליות רוצה לומר בחינת הרוגז שנמתק על ידי הרחמנות שעל ידי זה נתעטרו הצדיקים במדת המלכות וההנהגה, והדרי לה מיני דכוורא דמיקרי בירשא, זה בחינת מדת האמונה שמחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה ונחית בר אמוראי לאתויה שרצה אחד שאין אמונתו בשלימות רק יש בו עדיין גם מדרכי האמורי, ועל כן נקרא בר אמוראי ורצה ליקח את הקרטליתא הנ"ל היינו המלכות וההנהגה הנ"ל, ונדמה לו שהוא מחמת רחמנות ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה ובעי דנשמטי לאטמיה היינו שהבירשא הנ"ל שהוא בחי' האמונה הנ"ל, רצה לשמוט ולתלוש ממנו, בחינת (ישעיה ל"ג) אוטם אזנו משמוע דמים, כי רצה להפיל אותו לשנאת החכמים, וזרק זיקא לא היינו הבר האמוראי הנ"ל התגבר עצמו במינות כל כך, עד שהפריד את האמונה שהוא בחינת בירשא מלהחזיק בהמלכות שהוא בחינת הקרטליתא, וזה ונחית היינו הבירשא הנ"ל ואז היה יכול הבר אמוראי ליקח הקרטליתא, היינו עם בחינת המלכות וההנהגה שמתנהג על ידי הדיבור שעיקר שלימות האותיות שלימות הדיבור הוא על ידי אמונה, שזה בחינת דאתתא דרבי חנינא בן דוסא וזה דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי, כי על ידי שלימות אותיות אמונה שבמלכות, שהוא אצל הצדיקים המנהיגים את העולם, על ידי זה הם אוחזים בהתכלית שהוא בחינת עולם הבא, ומשיגים אותו עד שאפילו שאר ישראל כל אחד כפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זה התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות, שזה גם כן בחינת קרטליתא הנ"ל וכמבואר לעיל באות ב'

אות ט

ונראה לעניות דעתי בדרך אפשר, דרוצה לומר כי להמינות ופגם אמונה אין לה אחיזה ושליטה כי אם בעולם הזה, וכל זה על ידי שהתכלית שהוא שיעשוע עולם הבא רחוק לעת עתה ממחשבות בני אדם ואין להם השגה ותפיסה בו, אבל לעת התכלית אזי יתבטל כל המינות ותתפשט ידיעת אמונה הקדושה בעולם כי הלא אפילו קודם לתכלית האחרון באמת רק בימות המשיח לבד תתפשט גם כן האמונה בעולם, כמו שכתוב (צפניה ג) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ועל כן אז יהיה שלימות האותיות והדיבור כשמדברין בהם דיבורים שהם ההיפוך חס ושלום מהאמונה הקדושה וכל העולמות נבראו באותיות, ושלימות האותיות הוא היוד שהיא בחינת עולם הבא, כי תכלית הבריאה הוא שיעשוע עולם הבא ואז יכירו וידעו אותו יתברך שבשביל זה היתה כל הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכמו כן שלימות האותיות הוא בחינת היוד שהיא בחינת עולם הבא, והצדיקים על ידי שמקבלין העטרה והמלכות ושלימות אותיות אמונה שבה זוכין להשיג את התכלית גם בעולם הזה, וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, לכל אחד לפי שורשו שיש לו בנשמת הצדיק כנ"ל, ועל כן אין להמלכות דהסטרא אחרא שום שייכות ואחיזה בבחינת המלכות דקדושה שמאיר בה אור התכלית של עולם הבא כנ"ל:

אות י

שם אות ז', כי התכלת מעורב שחור עם לבן וכו' אפשר דרוצה לומר כי הנשמה השיגה אור גדול מידיעת השם יתברך גם קודם ביאתה לזה העולם המעשה, וכמו כן לענין כלל הבריאה גם כן, רק השם יתברך רצה להטיב מטובו לאחרים ולזכות את נשמות ישראל בהשגה יותר גדולה בעולם הבא, ודייקא על ידי שעמד בנסיון בחירתו בעולם הזה, וזה היה כביכול תחלת המחשבה של הבריאה בכדי לבוא על ידה לתכלית הזה הטוב, שזה בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שעיקר שלימות השגת התכלית הוא על ידי בחינת הבריאה ועולם המעשה, שבו התכלית רחוק ממחשבות בני אדם שזה בחינת שחור ועל ידי בחינת תחלת המחשבה היינו מה שדייקא מזה העולם נמשכין ומדבקין עצמן ומחכים לזה התכלית, בבחינת עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו, שזה בחינת חיבור שחור ולבן כי באמת זהו עיקר השלימות לדבק את עצמו בזה התכלית גם בעולם הזה, כי מה שהעולם רחוקים מהתכלית הוא מחמת שהם לעת עתה בעולם המעשה, והתכלית הוא בחינת סוף המעשה, כי שיעשוע עולם הבא הוא בסוף עולם המעשה, בבחינת (עירובין כ"ב) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואדרבא עיקר השכר יהיה על שזה התכלית רחוק בטבע ממחשבות בני אדם, ועל ידי זה יש בחירה שזה בחינת (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא, ועל ידי שהאדם בעולם הזה שהוא רחוק מהתכלית ואין להאדם שום השגה בו, ואף על פי כן משם מדבק את עצמו אל התכלית זהו עיקר השלימות וזה בחינת תכלת חיבור שחור עם לבן, היינו שגם בעולם הזה יהיה מחשבתו מקושר אל התכלית ויסתכל על הסוף האחרון בבחינת (תמיד ל"ב) איזהו חכם הרואה את הנולד (שזה בחינת הבת קול) שמהפך כל דבר מראשו לסופו היינו שגם בעולם הזה מסתכל בכל עניניו רק על התכלית שהוא הסוף כי באמת זה הסוף הוא בחינת הראש לכל הבריאה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ומי שמפריד חס ושלום בזה העולם מחשבתו לגמרי מזה התכלית בוודאי לא ישיג אותו גם אז, רק אדרבא להיפוך יקבל עונש קשה חס ושלום נמצא כל הלבנונית של התכלית של שיעשוע עולם הבא מחובר עם השחרורית של זה העולם, כי דייקא על ידו זוכין לזה התכלית הטוב כשמטיב את מעשיו ומדבק מחשבתו היטב גם בעולם הזה בתכלית הזה

אות יא

ועיין שם בסוף אות ו' מענין בכל דרכיך דעהו שזה גם כן בחינה זו הנ"ל, כי כשמשים אל לבו כי כל דבר נברא באותיות והאותיות הם עיקר החיות של כל דבר, ושלימות האותיות הוא הנקודה האחרונה שהיא יו"ד בחינת עולם הבא שהוא התכלית וכו', נמצא כי ראשית בריאת כל דבר והוייתו וחיותו ותכליתו הכל הוא התכלית שהוא היו"ד בחינת עולם הבא, רק מחמת שבעולם הזה הכל נעלם ונסתר, כי גם החיות של כל דבר שהוא האותיות גם כן נעלם ונסתר, וכביכול גם אין שלימות להאותיות והדיבור מחמת שלא נתפשט אמונתו יתברך בעולם הזה עדיין בשלימות עד לעתיד אך הצדיקי אמת שזכו לאמונה בשלימות שאין שלימות אחריו כמבואר באות ג', ונתעטרו בהעטרה של המלכות דקדושה שבה עיקר שלימות האותיות שעל ידי האמונה, על ידי זה הם יודעים ומשיגים את התכלית וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, וזה כל ישעם וכל חפצם לקבל את המלכות וההנהגה בכדי להשלים האמונה אצל ישראל ולקרב מחשבתם אל התכלית ועיין זוהר פנחס דף רל"ט כתיב עין לא ראתה וכו' ובאידרא זוטא ר"צ:

אות יב

אמר המחבר, המאמר זה הנ"ל עמוק מאוד ועניניו דקים ורוחניים מאוד כמובן לכל מעיין, אך אף על פי כן לא מנעתי את עצמי לבאר בו קצת הנראה לעניות דעתי כפי פשוטן של דברים, לבד מהנסתרות שיש בו שהוא בחינת עין לא ראתה וכו':

ביאורים נוספים על תורה זו

ענפי התורה — ליקוטי הלכות

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים