תורה קע״ז

סיפור התגלות המאמר

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. ויאמר ה' סלחתי כדברך — היין הנעשה ראש (מוחין) מכפר עוונות

וַ'יֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳) –

רָאשֵׁי־תֵּבוֹת כּוֹסִי. כִּדְבָרֶךָ – דָּבָר רָאשֵׁי תֵּבוֹת: דִּשַׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן רֹאשִׁי.

כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ, כְּשֶׁשׁוֹתִין יַיִּן לִפְעָמִים, לִמְחֹל עֲווֹנוֹת עַל יְדֵי זֶה. כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עו), שֶׁיַּיִן יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בְּחִינוֹת: זָכָה – נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, וּכְשֶׁנַּעֲשֶׂה רֹאשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מֹחִין, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יָכוֹל לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ט״ז:י״ד): וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה,

וְזֶהוּ: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, כִּי "דָּבָר" הוּא רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: דִּ'שַּׁנְתָּ בַּ'שֶּׁמֶן רֹ'אשִׁי כַּנַּ"ל, שֶׁהִיא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַמֹּחִין, (שֶׁהֵם בְּחִינַת (שמות ל׳:כ״ה): שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, בְּחִינַת (תהילים קל״ג:ב׳): כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, כַּיָּדוּעַ).

וְזֶה: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, שֶׁהוּא רָאשֵׁי־תֵּבוֹת כּוֹסִי כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, שֶׁהַסְּלִיחָה כִּדְּ'בָ'רֶ'ךָ דַּיְקָא. כְּפִי בְּחִינַת דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי שֶׁאַתָּה זוֹכֶה, הַיְנוּ כְּפִי הַמֹּחִין שֶׁזּוֹכֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת עַל־יְדֵי שְׁתִיַּת הַיַּיִן, כְּמוֹ כֵן זוֹכֶה לִסְלִיחוֹת עֲווֹנוֹת, כִּי עִקַּר הַסְּלִיחָה – עַל־יְדֵי הַחָכְמָה וְהַמֹּחִין הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּקַבֵּל בִּבְחִינַת: וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה כַּנַּ"ל.

וְזֶהוּ: דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה (תהילים כ״ג:ה׳), בְּחִינַת: בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (שם סו); כִּי כֵן הָיָה אֵצֶל הָעֵגֶל (שמות ל״ב:כ׳): וַיִּשְׂרֹף אֶת הָעֵגֶל וְכוּ' וַיִּזֶּר עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

ב. כוונות הקדיש — וימליך מלכותה על ידי ביטול הרצון לרצון השם

הַאֻמְנָם אֵלֶם (תהילים נ״ח:ב׳) – שֶׁנַּעֲשֶׂה הָאֻמָּנוּת אִלֵּם, שֶׁאֵין לוֹ דִּבּוּר לְהִתְפָּאֵר, כִּי צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת דִּבּוּר לְהָאֻמָּנוּת, שֶׁיּוּכַל לְהִתְפָּאֵר לְמַעְלָה, וְנַעֲשֶׂה אֱלֹקִים. כִּי י"ה הֵם הַמּוֹחִין,

וְזֶה תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית, כִּי שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל – עַל פְּגַם הַבְּרִית, (כַּמּוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י פָּרָשַׁת פִּינְחָס):

ג

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ. מַלְכוּת הוּא בְּחִינַת כָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קמ״ה:י״א): כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמְרוּ; וְהוּא בְּחִינַת רָצוֹן, כִּי רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם זֶהוּ כְּבוֹדוֹ (ירושלמי פאה פ"א).

וּכְשֶׁהָאָדָם מִסְתַּפֵּק וּמִתְרַצֶּה בִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק כְּמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה, אֲזַי מַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, כִּי עִקַּר הַמַּלְכוּת – מֵהָרָצוֹן כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ – כִּי עִקַּר הַמַּלְכוּת הוּא מֵהָרָצוֹן כַּנַּ"ל.

אֲבָל כְּשֶׁרוֹצֶה הָאָדָם אֵיזֶה רָצוֹן אַחֵר חוּץ מֵרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה מַלְכוּת אֲחֵרִים שֶׁל הָעַכּוּ"ם, וּכְפִי הָרָצוֹן הָאַחֵר, כֵּן נַעֲשֶׂה אֵיזֶה מַלְכוּת לְאֵיזֶה עַכּוּ"ם,

כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ לְגַמְרֵי נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן אַחֵר, רַק כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן וּבָנִים, הֵן לָאו חַס וְשָׁלוֹם, וְהֵן כָּל שְׁאָר הָרְצוֹנוֹת, לֹא יִרְצֶה שׁוּם רָצוֹן אַחֵר, רַק כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:

ד

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.

יִתְגַּדַּל – תָּגֵי דַּל, שֶׁהוּא: תָּגֵי, כֶּתֶר. דַּל, בְּחִינַת יַעֲקֹב שֶׁהוּא עָקֵב בְּחִינַת דַּל. וּבְחִינַת יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת תָּגֵי, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְכוּ (בראשית ל״ב:כ״ט).

וְיִתְקַדַּשׁ – ת"ק שַׁדַּי.

רַבָּא – בְּאֵר. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: (כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לֹא נִכְתְּבוּ מֵהֶם כִּי אִם רָאשֵׁי פְּרָקִים, כִּי בִּשְׁעַת אֲמִירַת אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים, לֹא זָכִינוּ שֶׁיְּבָאֲרֵם לָנוּ הֵיטֵב, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד, רַק אֲמָרָם בִּמְהִירוּת בְּדֶרֶךְ רֶמֶז בְּעָלְמָא, וְרָמַז לָנוּ כָּאן כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁל קַדִּישׁ הַמְבֹאָרִים בְּכַוָּנוֹת הָאֲרִ"י זַ"ל וְכַנַּ"ל. וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה בֵּאוּר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה):

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. איֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ כָּזֶה, כְּשֶׁשּׁוֹתִין יַיִן לִפְעָמִים זוֹכִין לְקַבֵּל חָכְמָה וּמֹחִין קְדוֹשִׁים כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁיְּכוֹלִין עַל-יְדֵי-זֶה לְכַפֵּר וְלִמְחֹל עֲווֹנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּבְחִינַת: ''וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה'' (מִשְׁלֵי ט''ז יד):
2. בצָרִיךְ הָאָדָם לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ לְגַמְרֵי נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן אַחֵר רַק כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן וּבָנִים הֵן לָאו חַס וְשָׁלוֹם, וּכְשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ וּמִתְרַצֶּה רַק בִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז מַמְלִיךְ עָלָיו מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ:

פרפראות לחכמה

אות א

ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר י"ד)

זה נאמר בתחלת חורף תקס"ה, בשבת פרשת נח בר"ח חשוון ובשבת זה היה הפארשפיל של בתו מרים ז"ל, ואז נאמר מאמר זה הנ"ל בסעודה שלישית, ואז פסק הר"ר נתן ז"ל לומר קדיש על אמו, וגם זה נכלל במאמר זה הנ"ל, ובענין השבת הזה יש הרבה סיפורים נפלאים ונוראים וקצת מהם מבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן, מקום לידתו סימן י"א):

אות ב

שם במאמר הנ"ל, האומנם אלם וכו' ונעשה אלקים כי י"ה הם בחינת המוחין וכו' רומז למה שכתוב בכוונות קדיש יתגדל ויתקדש שמיה אותיות שם י"ה וכו' ע"ש, ושם מבואר ויתקדש אותיות ת"ק שדי רומז לבחינת יסוד אבא וכו' ואפשר שזה מרומז בדבריו ז"ל שכתב כאן וזה תלוי בשמירת הברית וכו', היינו כי ברית נקרא יסוד ושם עיקר הקדושה כמו שאמרו רז"ל ושם שדי רומז על בחינת יסוד בחינת שמירת הברית, ושם זה במילואו גימטריא יתקדש כמבואר שם בכוונות והיינו כנ"ל:

אות ג

שם, כי צריך האדם לבטל רצונו לגמרי נגד רצון השם יתברך שלא ירצה שום רצון אחר רק כמו שרוצה הש"י הן שיהיה לו בנים או ממון או לאו חס ושלום וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הגם שצריך האדם בוודאי להתפלל על כל צרכיו, אבל לא יכוון בזה כדי שימלא השם יתברך רצונו של האדם עצמו רק לכוון בתפלתו בכדי לעשות מזה עצמו גם כן רצון השם יתברך, כי כבר גילו לנו רבותינו ז"ל שהשם יתברך רוצה מאוד שיתפלל האדם לפניו על כל צרכיו, ויש אומרים שמצות התפלה היא דאורייתא, על כן הוא מחוייב לעשות את שלו להתפלל לפניו על כל צרכיו שחסר לו אפילו על ענינים גשמיים הצריך להם, כי מי יודע אולי רצונו יתברך למלאות חסרונו, ומה שחסר לו הוא בכדי שיתפלל לפניו יתברך ועל דרך שאמרו רז"ל (יבמות ס"ד) מפני מה היו אבותינו עקרים בכדי שיתפללו לפניו יתברך על בנים, כי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים נמצא האדם מחוייב לעשות את שלו ולהתפלל על כל דבר שחסר לו, רק שיכוון העיקר בכדי לעשות בתפלה זו עצמה גם כן רצונו יתברך כנ"ל וכבר ידוע באמת מספרי יראים שעיקר התפלה צריכה להיות בשביל השכינה כביכול, שהיא בעצמה בחינת מלכות בחינת כבוד בחינת רצון המבואר במאמר זה כי רצונו יתברך בוודאי להשפיע כל טוב לכל אחד מישראל, ועל כן כשחסר לו לאדם איזה דבר צריך לידע, שבוודאי זה בא מחמת שיש גם למעלה ברוחניות כביכול איזה בחינת פגם וחסרון כזה, ועל כן צריך להתפלל למלאות החסרון ברוחניות, ואז ממילא יתתקן בגשמיות גם כן, וכמבואר בסי' י"ד במאמר להמשיך שלום וכו':

אות ד

וכן ידוע מה שמבואר בספרי יראים על פסוק (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה וכו', כי היראים באמת אין להם שום רצון לשום דבר גשמי כלל מחמת שדבוקים תמיד באלוקות, אך השם יתברך בעצמו כביכול עושה להם רצון שיהיו רוצים איזה דבר בכדי שיתפללו על זה, ואז ואת שועתם ישמע ויושיעם, ונתגדל שם שמים על ידי זה, ועוד יש בזה כמה פרטים אשר אי אפשר לבאר כל כך נמצא כי היראים באמת שאין להם באמת שום רצון אחר רק רצון השם יתברך, אזי אדרבא כשבא על דעתם איזה רצון לאיזה דבר, אז הוא יודע שבוודאי רצון השם יתברך גם כן כך, והוא יתברך שלח בדעתו רצון זה בכדי שיתפלל אליו יתברך על זה ויעשה רצונו, ויהיו נעשין על ידי זה תיקונים גדולים ונפלאים ברוחניות ובגשמיות כפי חיוב חכמתו ורצונו יתברך כידוע גם על פי פשוט יש לומר גם כן, כי רצונו הפשוט יתברך בוודאי להטיב לכל נבראיו בפרט לעמו ישראל, רק שהעוונות של האדם מכריחין אותו יתברך כביכול לייסר אותו ולמנוע ממנו טובתו שזה היפך רצונו הפשוט, וגם זה לטובת האדם כידוע, ועל כן בוודאי מותר לו להתפלל שימחול לו, ואז ייטיב עמו ממילא כרצונו הפשוט יתברך וכנ"ל:

ביאורים נוספים על תורה זו

נזכר בכתבי ברסלב

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים