סמנו מה לכלול בחוברת, ואז לחצו “הדפס / שמור PDF”. בתיבת ההדפסה בחרו יעד “שמירה כ־PDF” לקובץ, או מדפסת להדפסה.
חוברת לימוד
ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳
קנ״ו
לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ'…
תורת רבי נחמן מברסלב · likuteimoharan.com
סך הכול כ־13 עמודים · מספרי־העמודים משוערים לפי היקף־הטקסט
לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי וְכוּ' (תהילים נ״א:י״ב):
כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים.
וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים כ״ז:ח׳): לְךָ אָמַר לִבִּי, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: לְךָ – בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁלִיחוּתְךָ, אָמַר לִי לִבִּי. שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ.
וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים. וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב. וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל־יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל־יְדֵי־זֶה נִטְהָר הַלֵּב. כִּי נֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעָר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ, נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
*, וְעַל יְדֵי זֶה יִטְהַר לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר ל״א:כ״ג): כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרַת הַלֵּב, אֲזַי זוֹכֶה לְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ.
וְזֶהוּ: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים,
אֲזַי: וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, שֶׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל:
וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, אִם יִזְרֹק חֵץ וְיִתְחַב בְּרֹאשׁוֹ שַׁעֲוָה, אֲזַי יִמַּס הַשַּׁעֲוָה מֵחֲמַת הַחֲמִימוּת הַבָּא עַל יְדֵי הַתְּנוּעָה. וְכֵן כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה, עַל־יְדֵי תְּנוּעָתוֹ הוּא מַזִּיעַ. (וְעִקַּר הַתְּנוּעָה הוּא מֵהַמַּחֲשָׁבָה, כִּי מִתְּחִלָּה הַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, וְאַחַר־כָּךְ מַתְחֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב עַל מְקוֹמוֹ,
הָיָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לֵישֵׁב. וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, מַתְחִיל מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה לַחֲשֹׁב לֵילֵךְ, וְעַל־יְדֵי כֵּן מוֹרִיד חֲמִימוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן צָרִיךְ לְכַסּוֹת עַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נוֹחָה וּשְׁקֵטָה, אֵין לוֹ חֲמִימוּת). וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְנוֹעֵעַ מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה, עַל־יְדֵי הַתְּנוּעָה מוֹרִיד חֲמִימוּת, וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
וְכֵן עִקַּר חֲמִימוּת יְסוֹד הָאֵשׁ, הוּא מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מִתְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים. כִּי יְסוֹד הָאֵשׁ הוּא לְמַעְלָה מִיסוֹד הָאֲוִיר וְסָמוּךְ לַגַּלְגַּלִּים, וְכֵן כָּל גַּלְגַּל מְקַבֵּל מִגַּלְגַּל שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ.
עַל־כֵּן עַל־יְדֵי שֶׁמַּצְדִּיק הָרַבִּים, הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁמְּקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹ עַל־יְדֵי שֶׁדָּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, שֶׁגַּם זֶה נִקְרָא מַצְדִּיק הָרַבִּים, עַל־יְדֵי־זֶה מוֹרִיד גַּם־כֵּן חֲמִימוּת וְהִתְלַהֲבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דניאל י״ב:ג׳): וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים;
וְהוּא מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמַּה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְיוּכַל לְהוֹרִיד חֲמִימוּת לְאַחֵר גַּם־כֵּן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁמְּקַבְּלִים מִלְּמַעְלָה, וּמוֹרִידִים לְמַטָּה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר, וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה:
[מִן "וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת" עַד כָּאן, לֹא נִכְתַּב יָפֶה כְּסֵדֶר. כִּי לֹא שָׁמַעְתִּי זֶה הָעִנְיָן מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ, רַק מִפִּי אַחֵר בִּשְׁמוֹ. וְעִקַּר הָעִנְיָן עַיֵּן לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה "עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים" בְּסִימָן כ"א, שָׁם מְבֹאָרִים הַקְדָּמוֹת אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת. וְהַכְּלָל – שֶׁתְּנוּעַת הַשֵּׂכֶל מוֹלִיד חֹם בַּלֵּב, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָּׂגַת הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, עַל־יְדֵי קְדֻשַּׁת הַשִּׁבְעַת נֵרוֹת וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם, עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכֶה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, עַיֵּן שָׁם.
וְעַל־יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב זוֹכֶה לְגָרֵשׁ הָרוּחַ הַטֻּמְאָה רוּחַ שְׁטוּת כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה מְטַהֵר לִבּוֹ כַּנַּ"ל. וְאָז זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, כַּנַּ"ל]:
אמרו רז"ל כי עיקר נבואה ורוח הקודה הוא בארץ ישראל וע"כ שם בנקל יותר לזכות לדבר דיבורים חדשים לפני השי"ת ברחמים ותחנונים עד שיהיו בבחי' רוה"ק. גם א"י ובפרט ירושלים הם בחי' לב. ושם עיקר אור ההתלהבות דקדושה כמו שכתוב נאום ד' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים. ושם עיקר טהרת הלב כמו שכתוב והביאך ד' אלקיך אל הארץ וגו' ומל ד' אלקיך את לבבך וגו'. גם מחמ שאוירא דא"י מחכים וזוכין להשיג שכליות חדשים בכל פעם וע"י תנועות השכל נולד התלהבות בלב ובוער לבו להשי"ת ועי"ז זוכים לטהרת הלב. גם א"י היא בבחי' מצדיקי הרבים כי כל היושבים בה נקראים צדיקים כנ"ל. וכתבי העם היושב בה נשוא עון ומצדיקי הרבים ככוכבים. ועי"ז מקבלין מלמעלה חמימות והתלהבות דקדושה כמובאר בפנים:
בשבת קדש יורד אש של גבוה בלב כל אחד מישראל שזה בחינת מה שמבואר בתיקונא שתיתאה מהתיקונים אחרונים אש דחול לא צריך לאתחזאה בשבת קדש אש דקדש וכו' ובגין דא מני המבדיל בין קדש לחול ומאש הזה נמשך חמימות והתלהבות דקדושה בלב כל אחד שבוער אל השם יתברך בהתלהבות וחמימות גדול דקדושה בבחינת רשפיה רשפי אש שלהבת יה שנאמר גם כן לענין שבת כמבואר בכתבים והאש הזה הוא מגרש את הרוח הטומאה שבלב. שזה בחינת מה שמכוה את ראשי הקליפות טמאות וכו' כמבואר בכתבים ועל ידי זה זוכה כל אחד לטהר לבו שזה בחינת וטהר לבינו וכו' והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך. ועל כן נעשה אז כל אחד בריה חדשה ממש בבחינת לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. וזה בחינת המתנה טובה של שבת בחינת לב מתנה (קהלת ז) וזה גם כן בחינת ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם וכו'. וזה בחינת הרוח הקדש שזוכין ישראל לקבל בשבת קדש כמבואר בזוהר הקדוש כי כשהלב טהור אזי כל מה שהלב אומר הם דברי השם יתברך ממש. והוא בחינת רוח הקדש כמבואר בפנים במאמר זה וכן לעיל בפנים סימן קל"ח. גם קדושת שבת הוא בבחינת ומצדיקי הרבים ככוכבים המבואר בפנים. כי כמו שעיקר חמימות יסוד האש הוא מה שמקבל מתנועת הכוכבים כמו כן המצדיק את הרבים ומקרב אותם לעבודת ה' ומוריד חמימות והתלהבות דקדושה בלבם וכן על ידי שדן את כל אדם לכף זכות שגם זה נקרא מצדיק הרבים מוריד גם כן חמימות והתלהבות להשם יתברך כמבואר בפנים וכל זה כלול בקדושת שבת שהוא בחינת מצדיק את הרבים. כי אז מגיע הרהורי תשובה לכל אחד ואפילו עם הארץ ירא לשקר בשבת. וגם אמרו רז"ל כל המשמר את השבת אפילו עבד עבודה זרה וכו' מוחלין לו. וגם אז נידון כל אחד לכף זכות כי כל דינין אתכפיין ולא מתערין כלל וכמבואר בזוהר הקדוש נמצא שקדושת שבת הוא בחינת מצדיק את הרבים ועל ידי זה מוריד חמימות והתלהבות דקדושה בלבם של ישראל. ושבת קדש בעצמו מקבל כביכול בחינת החמימות ממה שלמעלה ממנו היינו מבחינת השבת העליון שזה בחינת השתי שבתות שאמרו רז"ל וגם בפשטיות נאמר ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וכו'. ועל ידי החמימות והתלהבות דקדושה שזוכין לקבל בשבת קדש הוא בוער תמיד ואינו נכבה לעולם בבחינת מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. ועל כן אז עיקר הזמן של המצדיקי הרבים להקהיל קהלות ולדרוש בדברי תורה ומוסר ויראת שמים כמו שאמרו רז"ל על ויקהל משה וכו' כי אז המצדיקי הרבים מקבלין כח וחמימות דקדושה מהאש הקודש של שבת ועל ידי זה יכולין להמשיך ולהוריד חמימות דקדושה בלבם של השומעים באופן שיהיה להחמימות הזה קיום בלבם תמיד ולא יכבה נרם לעולם ועד. וזה שבפרשת ויקהל צוה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת היינו שלא לעורר אז שום אש דחול מחמת שאז עיקר זמן המשכת והורדת האש והחמימות דקדושה שהוא בחינת אש דקודש כנ"ל. וזה אם תשיב משבת רגלך היינו שתקשר עצמך בשלימות אל קדושת שבת כנ"ל אז תתענג על ה' היינו שתזכה לקבל חמימות והתלהבות דקדושה להשם יתברך (שזה עיקר הענג בחינת אהבה בתענוגים) ממדריגה עליונה ונפלאה מאד שהוא בחינת עתיקא קדישא שזה בחינת על ה' דייקא. והרכבתיך על במותי ארץ ודרשו רז"ל שניצול משיעבוד מלכיות היינו שזוכה לגרש ולבער בשלימות את הרוח הטומאה שבלב שזה בחינת שיעבוד מלכיות ותזכה לטהרת הלב שזה בחינת תיקון ועליית המלכות דקדושה כמובא בכוונות על וטהר לבינו וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך היינו שתזכה להשראת השכינה ורוח הקדש כמו שפירש רש"י על ונחלתנו זה הוא בקשת ונפלינו אני ועמך שלא תשרה שכינתך על עכו"ם. וזה שדרשו רז"ל שזוכה לנחלה בלי מצרים כי לבו מלא מאלקותו יתברך כמבואר בסימן קל"ח הנ"ל וזה בוודאי נחלה בלי מצרים בחינת אני חלקך ונחלתך.
וגם כי על ידי הרוח הקדש הוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ואין כל דבר נעלם ממנו שזה בחינת נחלה בלי מצרים. וגם כי זוכה על ידי זה לדבר דיבורים חדשים לפני השם יתברך בכל פעם דיבורים שהם בחינת רוח הקודש וזה גם כן בחינת נחלה בלי מצרים מאחר שזוכה בכל פעם לבחינת ורוח נכון חדש בקרבי כמבואר בפנים. וזה כי פי ה' דבר שזוכה שכל מה שלבו אומר לו הם דברי השם יתברך ממש בחינת לך אמר לבי ואז דיבוריו הם גם כן בבחינת כי פי ה' דבר. וגם כי זוכה על ידי זה לקרב הכל להשם יתברך ולהצדיק את הרבים ולהוריד חמימות בלבם שזה גם כן בחינת נחלה בלי מצרים וזה מחמת שדיבוריו הם דברי ה' כביכול שנאמר עליהם הלא כה דברי כאש נמצא שדיבוריו הם מבחינת האש ה' שלמעלה. ועל כן יכול לקרב גם אחרים ולהוריד להם חמימות דקדושה באופן שיהיה קיים אצלם לנצח כנ"ל. מאחר שהוא מקבל החמימות ממה שלמעלה היינו כנ"ל:
!!a!!!סימן קנט !!!0!!! שבת הוא בחינת השכינה בחינת מלכות דאצילות ועל ידה עולין כל לימודי התורה הקדושה ונמשך מזה שפע רוחניות ושפע גשמיית. כי כל ההשפעות נמשכין על ידי קדושת שבת כידוע. ועל כן אמרו רז"ל שקולה שבת ככל התורה וילפי לה מקראי מתורה נביאים וכתובים וכן בזוהר יתרו צ"ב ואלין אינון כללא ורזא דכל אורייתא תורה נביאים וכתובים. ועל כן אז עיקר שלימות עליית לימוד התורה הקדושה. ואפילו מי שאינו זוכה גם אז שיעלה לימודו להשכינה עצמה כביכול נעשה על כל פנים מלימודו טל תורה ולא ל"ט מלאכות. כי כל הל"ט מלאכות בטלין בשבת. וזה בחינת מה שאמרו רז"ל בירושלמי ובפסיקתא חד אמר לא ניתנו שבתות אלא לתענוג וחד אמר לא ניתנו אלא לדברי תורה ולא פליגי מאן דאמר לא ניתנו אלא לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הן באים ומענגים. ומאן דאמר אלא לתלמוד תורה אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתם כל ימות השבת ובשבת הן באים ומתעסקים בתורה (הובא בב"י ובהגהת שלחן ערוך אורח חיים סימן רצ"ו) והיינו כנ"ל כי התלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה תמיד ונעשה אצלם מכל בחינת הלימודים טל תורה שהוא בחינת שפע רוחניות. על כן בשבת צריכין להתענג בכדי להמשיך שפע גשמיית גם כן כמובן בזוהר הקדוש. אבל הפועלים שעוסקים במלאכתם כל ימות השבת נמצא שנעשה אצלם בחינת ל"ט מלאכות.
על כן בשבת שהל"ט מלאכות בטלין צריכין לדבק עצמן אז על כל פנים בטל תורה. וזה ויקהל משה את כל עדת ישראל וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש וכו' כי בזה כלולים כל עדת ישראל כי אפילו העוסקים בל"ט מלאכות בששת ימי החול אבל בשבת בטלין כל הל"ט מלאכות וצריכין לדבק עצמן רק בטל תורה. רק שבאמת גם בחול צריכין לדבק עצמן רק בתורה ואז המלאכה נעשית מאליה בבחינת תעשה מלאכה וכמו שאמרו רז"ל ואז בוודאי גם העונג שבת שהוא בחינת לכם על דרך שאמרו רז"ל חציו לכם יהיה גם כן קודש (וכמובא פירוש זה) וזה לא תבערו אש בכל מושבותיכם. כי אסור לעורר אז אש דחול כי אנן עוסקין אז רק בטל תורה שנמשך מבחינת ימין של תורה שהוא בחינת שפע רוחניות שנמשך מכח האש שיש בהתורה כמבואר בפנים. וזה שמסיימין בסוף קבלת שבת ה' לאורך ימים היינו בחינת השפע רוחניות שהוא בחינת אורך ימים בימינה ועל כן צריכין להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום שנים מקרא הוא כנגד בחינת הלימוד שעולה להשכינה שמנמשך מזה שני השפעות שפע רוחניות ושפע גשמיית ושניהם קדש כנ"ל ואחד תרגום הוא כנגד הלימוד שאינו יכול לעלות שזה בחינת תרגום שאין מלאכי השרת מכירין בלשון תרגום (שבת יב:) אף על פי כן יהיה נעשה גם מלימוד זה טל תורה על כל פנים ששרשו משפע רוחניות בחינת אורך ימים ועל כן זוכין על ידי זה לאריכת ימים כמו שאמרו רז"ל. ועל כן אמרו רז"ל שאין לאכול סעודת שחרית של שבת עד שישלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום היינו כנ"ל כי על ידי זה גם הענג שבת הוא קדש כנ"ל וזה אם תשיב משבת רגלך וכו' אז תתענג על ה' שלימודו יעלה להשכינה כביכול וזה דרשו רז"ל שנותנין לו כל משאלות לבו כי על ידי זה נמשכין כל מיני השפעות רוחניות וגשמיות ובזוהר הקדוש דרשו על ה' דא עתיקא קדישא ששם כולא ימינא כמבואר במקום אחר. והרכבתיך על במותי ארץ ודרשו רז"ל שניצול משיעבוד מלכיות היינו מעול הל"ט מלאכות שהם בחינת עול מלכות ועול דרץ ארץ כמו שכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו' וכמו שדרשו רז"ל נתנני ה' בידי לא אוכל קום זה עול הפרנסה וכו'.
והאכלתיך נחלת יעקב אביך זה בחינת טל תורה שהוא נחלת יעקב כמו שכתוב מורשה קהלת יעקב. גם כי יעקב נתברך בטל הקדוש הזה כמו שכתוב ויתן לך אלקים מטל השמים וכו' וכמבואר בזוהר הקדוש תולדות קמג:. וזה שאמרו רז"ל שזוכה לנחלה בלי מצרים בחינת טל לא מיעצר שאמרו רז"ל (תענית ג:):
17 סימן קעה-עיקר מעלת הבכיה עיין בהגהת שולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח וכן מי שיש לו ענג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו מותר לבכות בשבת והט"ז כתב דווקא מחמת רוב דביקות בהשם יתברך מותר לבכות וכו' והדבר מבואר לענינינו כי שבת הוא בחינת בינה לבא כנ"ל כמה פעמים ומשם התעוררות הבכיה כי בכיה גימטריא המילוי שם שם ס"ג שהוא בבינה ושם גם כן מקור השמחה בחינת נתת שמחה בלבי. ועל כן על ידי זה נמתק הבכיה כשהוא מתוך שמחה ועל כן סברת הרמ"א שאם יש לו ענג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו היינו אף אם בוכה מחמת צערו לבד רק שיודע שזהו ענג לו כי על ידי זה יקל לו לסבול צערו וילך הצער מלבו אז גם כן שרי כי גם על ידי זה נמתק הבכיה על ידי הארה מבחינת בינה לבא מאחר שכוונתו שילך הצער מלבו וגם זה ענג הוא לו והט"ז סבירא ליה דלא שרי אלא אם כן הוא בוכה מחמת רוב דביקות בהשם יתברך שזה בחינת בכיה מחמת שמחה ממש ואז נמתק הבכיה בשלימות עד שבכיה כזו מותר לבכות אפילו בשבת מאחר שהתעוררות הבכיה הוא מחמת שמחה שמקורה בבינה לבא ששם עיקר ענג שבת כנ"ל כמה פעמים. ועיין שם עוד בבאר היטב ובמשבצות זהב מה שהביאו בזה בשם "אליהו רבא":
תהילים נ״א:י״ב: לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּֽי׃
תהילים כ״ז:ח׳: לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת־פָּנֶיךָ יְהֹוָה אֲבַקֵּֽשׁ׃
במדבר ל״א:כ״ג: כׇּל־דָּבָר אֲשֶׁר־יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹֽא־יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּֽיִם׃
דניאל י״ב:ג׳: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָֽרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶֽד׃