תורה קנ״ה — עצבות היא מידה רעה מאוד

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. עצבות מחסרון אמונה — אמונה בחינת כח הצומח והגודל (זה סדר זרעים), המביאה לארך אפים שאין מונע מבלבלו

עַצְבוּת הוּא מִדָּה רָעָה מְאֹד. וּמַה שֶּׁהָאָדָם אֵינוֹ נוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וּכְבֵדוּת.

וְכֵן מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, הוּא מֵחֲמַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת. הַיְנוּ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כִּי בְּוַדַּאי אִם הָיָה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְהָיָה מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמֵד עָלָיו, וְשׁוֹמֵעַ כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו, וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלָּתוֹ, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת בִּתְפִלָּתוֹ, וּבְוַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי;

אַךְ עִקַּר בִּלְבּוּל הַתְּפִלָּה, הוּא בָּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. וְעַל־כֵּן נוֹפֵל עָלָיו עַצְלוּת וְעַצְבוּת, וּמְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ. כִּי עִקַּר הָעַצְבוּת וְהָעַצְלוּת, הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה.

כְּמוֹ לְמָשָׁל, כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלֹא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל.

וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ב׳:ז׳): וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה – לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא): אֱמוּנָה – זֶה סֵדֶר זְרָעִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, אֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם וְשׁוּם דָּבָר, וּמִתְפַּלֵּל בְּחִיּוּת כָּרָאוּי, וְנוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, כִּי אֵינוֹ מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מִשּׁוּם עִנְיָן שֶׁבָּעוֹלָם.

אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ חֶסְּרוֹן בָּאֱמוּנָה, אֲזַי אֵין לוֹ כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, וַאֲזַי הוּא נִרְקָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַחִטָּה הַנַּ"ל, וְעַל־כֵּן יֵשׁ לוֹ עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, וְהוּא נִרְקָב מַמָּשׁ.

ב. ארך אפים תלוי בארץ ישראל (שכן ארץ ורעה אמונה) — הפך הכעס והעבודה זרה, וגעגועי משה לארץ ישראל למדת ארך אפים

וְזֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל שׁוּם בִּטּוּל וּבִלְבּוּל בַּעֲבוֹדָתוֹ, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, זֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר יָכוֹל לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ, כִּי לֹא אִכְפַּת לֵהּ שׁוּם דָּבָר, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

כִּי אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא תָּלוּי בִּבְחִינַת אֱמוּנָה, כִּי כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם (ספרי פרשת ראה), אֲבָל עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא הֶפֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה, נִתְבַּטֵּל הַחֲרוֹן אַף, וְזוֹכִין לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁהוּא הֶפֶךְ הַחֲרוֹן אַף,

הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה עַל־יְדֵי אֱמוּנָה לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁיַּאֲרִיךְ אַפּוֹ עַל כָּל דְּבַר בִּלְבּוּל וּמְנִיעָה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁיִּסְבֹּל הַכֹּל, וְלֹא יִתְעַצֵּב וְלֹא יִתְעַצֵּל עַל־יְדֵי־זֶה כְּלָל, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְלֹא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל, וְיַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל הַכֹּל, וְלֹא יָחוּשׁ עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת כְּלָל.

שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁזּוֹכִין עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ. כִּי עַל־יְדֵי־זֶה הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ וּמַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ לְהַפִּילוֹ בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת חַס וְשָׁלוֹם, וּלְמָנְעוֹ עַל־יְדֵי־זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּזְרִיזוּת וְשִׂמְחָה, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים כְּלָל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ כַּנַּ"ל:

ג

וְדַע, שֶׁאֶרֶךְ אַפַּיִם תָּלוּי בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׁם זוֹכִים לִבְחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. כִּי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ז:ג׳): שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה; וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קי:): כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ. נִמְצָא שֶׁאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, וְעַל־יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִין לִבְחִינַת אֲרִיכַת אַפַּיִם כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ וּבִלְבּוּל מֵעֲבוֹדָתוֹ כַּנַּ"ל.

נִמְצָא שֶׁעִקַּר עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, זוֹכִין עַל־יְדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת אֲרִיכַת אַפַּיִם, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב וּמְבַלְבֵּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת כִּי־אִם עַל־יְדֵי־זֶה וְכַנַּ"ל.

וְעִקַּר גֹּדֶל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מִתְלַהֵב לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כָּל־כָּךְ, הָיָה רַק בִּשְׁבִיל מִדָּה זֹאת שֶׁל אֲרִיכַת אַפַּיִם, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁשָּׁם בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל זוֹכִין לִבְחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם כַּנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קיא): וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, מָה רָאָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה. הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁרָאָה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁהוּא תָּלוּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, עַל־כֵּן וַיִּקֹּד אַרְצָה, שֶׁהָיָה לִבּוֹ בּוֹעֵר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶרֶךְ אַפַּיִם כַּנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ שָׁם: וְחַד אָמַר אֱמֶת רָאָה, מַר אָמַר חֲדָא וּמַר אָמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגֵי. כִּי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמֶת, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּמַסִּיק שָׁם בַּגְּמָרָא: שְׁמַע מִנַּהּ אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה, כִּי עִקָּר הוּא בְּחִינַת אֲרִיכַת אַפַּיִם כַּנַּ"ל.

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כִּסּוּפִין וְגַעְגּוּעִים לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה גַּעְגּוּעִים לְכָל הַצַּדִּיקִים לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְהוּא סְגֻלָּה לְהַכַּעַס וְלָעַצְבוּת, כִּי כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַכּוּ"ם (שבת קה), אֲבָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת אֶרֶךְ־אַפַּיִם, הֶפֶךְ הַכַּעַס.

וְזֶה שֶׁקֹּדֶם קְרִיאַת־שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנַת הַיִּחוּד, אָנוּ מְבַקְּשִׁים: וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ, הַיְנוּ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִים לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ קְרִיאַת־שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנָה:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אאֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת כֹּחַ הַגוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ (עַיֵּן פְּנִים) וְהוּא בְּחִינַת אֲרִיכוּת אַפַּיִם, הַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת הוּא גודֵל וְצוֹמֵחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. כִּי לֹא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם בִּלְבּוּל וּמוֹנֵעַ רַק הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לִסְבֹּל כָּל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו, כִּי כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים מֵעֲבוֹדַת ה' מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתְקָרֵב לְיִרְאֵי ה', הַכֹּל הוּא מֵחֲמַת עַצְלוּת וְעַצְבוּת וּכְבֵדוּת שֶׁבָּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כִּי אִם הָיָה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּהָאֱמֶת כָּרָאוּי בְּוַדַּאי הָיָה רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד לְהִתְקָרֵב לָהֶם, וְכֵן מַה שֶּׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי הוּא גַּם כֵּן מֵחֲמַת עַצְלוּת וּכְבֵדוּת שֶׁבָּא מֵחֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כִּי בְּוַדַּאי אִם הָיָה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְהָיָה מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמֵד עָלָיו וְשׁוֹמֵעַ כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלָּתוֹ, בְּוַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי בְּהִתְלַהֲבוּת וְחֵשֶׁק גָּדוֹל, אַךְ עִקַּר בִּלְבּוּל הַתְּפִלָּה הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה. וְכֵן כָּל הַהִתְרַחֲקוּת מִצַּדִּיקִים וִירֵאִים וּמֵעֲבוֹדַת ה' בֶּאֱמֶת, הַכּל מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה בָּא עָלָיו עַצְלוּת וְעַצְבוּת וּכְבֵדוּת הַנַּ''ל, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ שׁוּם דָּבָר רַק מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לִסְבֹּל הַכֹּל, וְגודֵל וְצוֹמֵחַ בַּעֲבוֹדַת ה' אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה:
2. בלִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה וַאֲרִיכוּת אַפַּיִם כַּנַּ''ל הוּא עַל-יְדֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְי' לוֹ כִּסּוּפִים וְגַעְגּוּעִים לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא לְשָׁם, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה גַּעְגּוּעִים לְכָל הַצַּדִּיקִים לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְהוּא סְגֻלָּה לְבַטֵּל כַּעַס וְעַצְבוּת, כִּי אֱמוּנָה וַאֲרִיכוּת אַפַּיִם שֶׁזּוֹכִין בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הֵם הִפּוּךְ הַכַּעַס וְהָעַצְבוּת:

ביאור הליקוטים

אריכות אפים-סימן קנ"ה

[המצורף למאמר מיוחד, מדבר מקדושת וחיבת ארץ ישראל]

אות א'.

על אודות האמונה [שבבחינת ארץ ישראל], שנמצא בה כח הגודל וכח הצומח, להנצל מעצבות ורקבון. ותפס למשל מזריעת חטה בארץ טובה, ולכאורה מובן ומבואר הדבר גם זולת המשל. אבל מרחוק תבין בפניני דבריו הקדושים, לסבב על סוד הכתוב ארץ חטה וכו'. וגם מלשונו הקדוש בביאור הכתוב ויקוד ארצה [מלשון כיקוד אש], ארך אפים ראה, תבין מרחוק בביאוריו [ל]מעשה האונס שמרומזת במזמור למה רגשו וכו', פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו. כי אף על פי שכל הדרכים הנאבדים יהיו ממלאך האף והכעס, הממונה על כל המשחיתים והדינים. אבל דרך האש והתבערה, הוא מהעיקר האף והמדת הדין הנ"ל. וגם ממילא מבואר, שביקוד האש דקדושה, לציון הר קדשו [הנזכר שם], נתבטל הדין והאש הגהינום מעל האדם:

[אמר המעתיק [ר' שמעריל מבארדיטשוב ז"ל] אחר כותבי זאת, שמעתי מהמחבר 'ביאור הליקוטים' דיבורים על המשל מהחטה שתופס רבינו ז"ל בהתורה הנ"ל, ותירץ כמה קשיות וספיקות שיש לאנשים שנוסעים לשם:]

[לשון בעל המחבר ז"ל]:

[אגב אורחא ועסקי בביאורי תורה הנ"ל, נתעוררתי לכתוב לחיבת הארץ שאני עוסק זה כמה שנים, ולהעשיר בזה את דברי, גם ממקומות אחרים שבדבריו הקדושים, ושאר ספרי אמת, ולא כמסלתי הכוללת [בכרך הזה] לבלתי להראות להקורא זולת היתרון שנמצא בדבריו הקדושים להיות גם עניותם שבמקומם נחשב כעושר וכו']:

על אודות האור הפשוט היוצא מפי העליון יתברך, שבעצם אחדותו יתברך, ולמטה תתחלק לכל אחד מהמקבלים כפי איכות הכלים שבו. וכמשל השמש, אשר תאיר מעצמה באחדותה הפשוט, ולהמזורזין ומוחזקין בכלי קבלתם, נשאר להם מרפא וחיזוק בכנפיה, ובכלי השעוה הנחלשים בטבעם, נתהפך להם האור והזריחה הזאת בעצמה להחלישה ולהמיסה לגמרי. ומבואר יותר לפי זה, ענין ההרחקה שכתבתי בספרי כוכבי אור, שנמצא בתעלומות דרכי הבורא יתברך, ומבואר בדברי חז"ל בענין הג' מקראות, שאלמלא זאת נתמוטטו וכו'. וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת יומא אדם מטמא את עצמו מעט מטמאין אותו וכו', ורש"י מפרש בזה, מניחין אותו להטמאות, [ולכאורה שינה בזה לפי זה מפשיטות פירוש המלה, שאור השם יתברך בעצמו כביכול מטמא את האדם], אך במשל השמש הנ"ל, תבין ותתבונן בעומק פירושו, שבאמת אין זה רק הנחה שמניחין את האדם לצייר בעצמו את האור, ואף על פי כן בוודאי נחשב שאור הזה בעצמו תפעול בו את הטומאה וההמסה הנ"ל. ונתפוס לדוגמא ענין המרגלים, שהשם יתברך אמר למשה , חייך שאני נותן להם מקום וכו'. ובאמת אין זה רק מחמת שלא היה בנפשות ישראל האתערותא דלתתא, והאמונה ברוממות קדושת הארץ [שזה מה שאמרו נשלחה אנשים וכו']. ועל כן נהפך להם מוצא פי ה', בדבר המרגלים, לטעות ולטומאה כאילו הוא בעצמו נותן להם כביכול את הרעה ומקום הטעות הזה, ובאמת לא היתה כוונתו יתברך רק לטובה, כמבואר בדברי מורנ"ת ז"ל בהלכות תפילת ערבית הלכה ד', על אודות הנסיעה לארץ ישראל ברצוא ושוב, שהוא התיקון המוכרח לזכות על ידי זה לגמרי לבוא במנוחתה. והשם יתברך גומר תמיד אפילו בעת הקלקול הנ"ל, כי לא ימלט שלא יהיה נשאר בכל פעם נקודה ורשימה לטובה, [כמו בענין המרגלים שנשאר מהם יהושע וכלב]. וכן נמצא מענין הזה באופנים שונים, מקודם הבריאה ועד אחריתה כנ"ל. כי בתחלת הבריאה נתהוו בהכרח גם הכלים בעצמם ממאמרו יתברך, כי האדם אין וכו', ובאמת נתקלקל מה שנתקלקל, ואף על פי כן נשאר גם איזה רשימו. וכן בכל יום ויום שהשם יתברך יוצר ומשפיע את האור, וזה לעומת זה מתגבר הקלקול בחסרון הכלים, ואף על פי כן נצמח בכל יום גם רשימו ועזר שבאורו יתברך, עד שסוף כל סוף יהיו נשלמים הכלים לגמרי. וכענין המרגלים הנ"ל, שאף על פי שגרמו את החורבן והגלות מארץ ישראל, אבל מחמת שבמעט הרשימו מיהושע וכלב הנ"ל באו וישבו בה כמה מאות שנים, נזכה על ידי זה לעתיד לשוב ולבא לגמרי במנוחתה [וכמבואר בנוסח הברכה נודה לך ה' אלקינו על שהנחלתה לאבותינו]:

והנה, בביאור הענין הנ"ל, תבין מרחוק גם בשאר מצותיו ודבריו יתברך אשר יודיע לנו על ידי חכמינו הקדושים, בכמה מיני הנהגות ונדרים, הנחשבים לכלים וכלים לכלים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בחיי עד לנצח. והצדיקים ילכו ויתעלו בהם בכל עת ממדריגה למדריגה, אף על פי שהפושעים נכשלים בהם בעצמם, מהעדר התעוררותם, כי לפום צערא אגרא. ונתפוס לדוגמא מצות השבת, כי הזוכה מקבל את השבת בכלי הכסף והרצון והחיבה, שמחבבו וזוכרו וכוסף אליו בכל יום ויום, ועושה ועובד להכין עבורו ביום השישי [כמובא בדברי חז"ל , וכן גדולי החכמים היו טורחים ומתייגיעין בעצמם להכין לכבוד יום השבת] יקבל אחר כך הארתו בכלי הימים והכסף האלה, עד אשר יתענג בו על ה'.... וכן במנוחת הארץ, כי היינו הך, כי הוא נחלת יעקב בעונג הנ"ל, שסובב בה הכתוב על אודות השבת, כי מנוחה זו ירושלים, [כי ארץ זבת' חלב' ודבש' היא סופי תיבות ש'ב'ת']. כי אף על פי שמלא כל הארץ כבודו, אבל היודע לכוון את הרוחות, יהפוך את פניו בתפלתו למקום הקודש לבד , כי מה נורא המקום הזה, גם בשוממותה וחורבנה [כמובא בדברי חז"ל על הכתוב והשימותי וכו']. וזאת מנוחתי עדי עד, כי התמלאות כבודו יתברך בכל הארץ, הוא כהתמלאות הנשמה בחלקי הגוף, שאינם דומים זה לזה, ועיקר משכנה הוא במוח ולב. וכן במקום הקודש הזה, אשר כביכול לבו ועיניו יהיו שם כל הימים, להיות דורש ה' אותה וכו', וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. ולהיפך תחשב ארץ העמים כעבודה זרה ממש, [כמבואר בדברי חז"ל מלשון הכתוב כי גרשוני וכו' עבוד אלקים אחרים]. וגם נתבאר לפי זה הפלאת דברי הכתוב, והפיצך ה' בכל העמים מקצה השמים ועד קצה השמים ועבדתם שם אלקים אחרים וכו':

ולהרחיב את הדיבור בזה, שוב נשוב להתפלא בנוסח התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובהם כמה נביאים, אשר אנו מתפללים ומבקשים ג' פעמים בנוסח התפלה בכל יום, להתקבץ יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. וכן בתפלת מוסף שבשבת וראש חודש ויום טוב, שאנו מבקשים לעלות ולבא לשם. כי לכאורה בדעת האנושי, אין זה טובה כלל, כפי שכבר נעקרנו ובאנו בנטיעותינו לארצות אחרות, וכל אחד נטוע ומושרש במקומו ופרנסתו, כי בתכלית ההיפוך, למשפט ועונש יחשב ויצא על החייבים והחוטאים, להוציאם מביתם להרחיק נדוד. ואם יהיה רצון בוראינו וגואלינו להיטיב ולהושיע לנו, יגזור עלינו גזירות טובות במלכותו שימלוך על כל הארץ, ויפתח לנו אוצרות עשרו והכסף והזהב אשר לו, ואנחנו נעבוד ונעשה את רצונו כל איש ואיש במקומו וארצו, ולא לצאת ממקומנו ולעלות לארץ ישראל. ובאמת תסובב הפליאה הזאת גם בגאולותינו מגלות מצרים, כי גם הוא במטוב הארץ, והכתוב בעצמו יעיד ויאמר, כגן ה' כארץ מצרים. וכאשר ירה במים מרכבות פרעה וחילו ומבחר שלישיו טבעו ולא נותר אחד מהם, היה לו למשה לילך ולישב על כסאו [של פרעה], ולהוריש לבני ישראל את ארצו, כאשר הוריש מפניהם אחר כך את האמורי והכנעני וכו'. והבורא יתברך היה לו להבטיח על זה לבד לאבותינו, ולבלי לעזוב ולחדול מהארץ אשר כבר כבש והאביד לשריה וחיליה, ולבוא במלחמות חדשות עם מלכי הארץ ועמלק היושב בארץ הנגב, שכאשר הניח משה ידיו וכו' וכו'. וכי לא היה ביכולת לקיים מצות התורה במצרים, ולזכות גם בזה לחיים הנצחיים. ולמה הוציא אותנו משם, למען הביא אותנו ולתת לנו את הארץ, וכי לאכול תאנים וחרובים היינו צריכים. והלא גם במצרים ישבנו על סיר הבשר, והדגה אכלנו חנם. אבל נשימה נא את לבבינו למשל הנטיעות הנ"ל, וראה נראה כי הם משתנים למיניהם בארצותם ומדינותיהם, ולרוב גידולם והצלחתם האמיתית, מוכרחת ומחוייבת כל אחד להיות נטוע ושתול בהארץ והאויר והמים אשר סיגל והכין להם הבורא יתברך בתעלומותיו. ומחיוב הטבע הזאת שנראה לעינינו מדברים הגשמיים, תבין באלפים ורבבות קל וחומר להסגולות וטבע הרוחניות אשר סיגל והטביע הבורא יתברך לכל אומה ולשון, אשר רק בארצותם יצאו ויעשו פרי בזרות עבודתיהם אשר חלק להם, [כי בדרך שאדם רוצה לילך וכו']. ולהיפוך אנחנו העם הנבחר מכל העמים, ידע הבורא יתברך מראש, אשר לא נצליח ונעשה פרי בעבודותינו אותו, רק בארץ הנבחר הזאת, ואין מסוגל ומוטבע לתחייתינו בחיים הנצחיים, ולהתענג בנועם עונג תענוגותיו עד בלי די, זולת הארץ הנבחר לזה מכל הארצות. ומי לנו גדול ויקר בהצלחת השארת הנפש כמו יעקב אבינו, בחיר האבות, ועינינו רואות, שגם הוא השביע את בניו להוליכו על כל פנים אחר מותו לארץ קדושתו, ולהנצל מצער גלגול מחילות [ועיין במסכת כתובות]. ואם אין ביכלתינו להבין ולהשכיל באיכות העונש הזה, אבל בדרך כלל נראה ונודע מדברי שבועתו, שיש לפחוד ולהתיירא מזה:

ולהאריך קצת בכל זה, עוד נבא ונתפלא בפירוש רש"י [והוא מדברי חז"ל] על אודות הכתוב לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, ולא גילה לו מיד, כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור וכו', עד כאן לשונו. ולכאורה יש להתפלא בהכרח הטעם השני, וגם בעצם הטעם שהוא בסיבת השכר שעל כל דיבור ודיבור שהשם יתברך מדבר עמהם, ובאמת אין שייך לשון שכר, רק על אדם הפועל מעצמו בפעולתו של רצון השם יתברך, אבל לא על הפעולה והדיבור, היוצא אליו מהמלך העליון בעצמו יתברך. אבל מרחוק תבין לבאר וליישב כל הפליאות האלה, בכל אשר הקדמתי לעיל, על אודות האור הפשוט יתברך היוצא מפי עליון יתברך, כי הוא הקדמה אמיתיית וכוללת [ונראה מזה גם בדברים הגשמיים כנ"ל], ומוכרחת היא בכלליות התורה, ובכל פרטי הבריאה אשר לעדות יחשבו על מציאותו ודעתו, [עיין בהשיר ידידות שבתחלת הספר לקוטי ^ א', מה שכתוב שם, נביא לבב חכמה וכו', חיוב הבנתו מועילה לידיעת הבורא וכו']. שהמכוון שבהם עם זולתם, נחשבים כשני הפכים בנושא אחד [לכוונתו ודעתו יתברך], ומפני זה מוכרחים הגבורי כח להיות תחלה בעושי דברו, ולהקדים את הנעשה, עד שזוכים אחר כך שישפיע וישמיע להם את קול דברו, [ומבואר כל זה מדבריו הקדושים שבספר חיי מוהר"ן], שבאופן הזה לבד, יורד ונשפע להצדיקים כל השגה וכל דיבור ודיבור. ושמחמת זה, תחשב אורייתא לסתום וגליא, שבתחלה לא יגיע להם קול היראה ואור ההשגה, כי אם באופן שיתעוררו עבורה בחפצם ורצונם וחיבתם לדבריו יתברך, ובאופן שיתהווה להם בזה לבד כלים נפלאים לקבל אחר כך את ההשגה באר היטב, עיין שם. כי מכל זה תבין מרחוק, ברוממות הארץ ובפירוש רש"י הנ"ל, כי אברהם אבינו ע"ה לעוצם הפלגת מעלתו ועבודתו, נתגלה לו השגת קדושת הארץ, והאיר והזריח בו כאור נוגה שהולך ואור בכל שעה יותר, כפי עבודתו והתעוררותו שנתעורר לעבוד בכל עת. ובתחלה נתגלה לו על ידי עבודתו בדרך כלל, שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, להיות שכינתו בנקודת מרכז הארץ שנבחר לו מכל הארצות. עד שנתעורר ונתחבב בעיניו להשיג ולראות את הארץ, מה הוא, והיכן הוא, עד שפעל בחיבתו והתעוררותו בעשיית דבר ה', לשמוע בקול דברו אשר הראה וגילה לו אחר כך את הארץ, לבא ולהגיע לשם, [ועל כן באמת מגיע לו שכר על כל דיבור, מאחר שבחיבתו והתעוררתו בעצמו פעל ועשה לשמוע ולקבל את כל דיבור ודיבור מאתו יתברך כנ"ל]. וגם לפי זה תבין ותתבונן במאמרי חז"ל, שכאשר סיבב השם יתברך שחזר משם מהתגברות הרעב, הוכרח להמתין ולהתעכב שם חמשה שנים, אשר הרבה אז את רצונו וכוספו והתעוררותו הנ"ל לבא לשם בכפל כפלים, [והיה צועק ואומר, טוב ללון במדברות של ארץ ישראל, מלישב בפלטין של חוץ לארץ]. כי כל זה, הוא לרוב ועוצם הכלים, המוכרחים לקדושה עצומה ונוראה כזאת. כי באמת אין סוף ותכלית כלל לחמדת שער החמשים שבבינתה, אשר גם משה רבינו ע"ה לא זכה לזה בכל ימי חייו עד יום עלייתו להר נ'בו [כמובן בכתבי האריז"ל ], ועל ידי ראיית עיניו את הארץ הקדושה לבא לשם, נחלש ונגווע לגמרי על ידי זה, [כמובן בזה מצירופי דבריו הקדושים, ובסמיכות הכתובים שבתורה הקדושה. כי לא לחנם ולריק הפליא הבורא יתברך בעת הסתלקותו להראותו לו]. ועל ידי זה זכה להוציא אל הפועל, ולבוא ולהכלל בקדש קדשים, עדן עין לא ראתה, שבבית ה', ועיר ה', שבארץ הזאת, [וכן שמעתי מדברי מורנ"ת ז"ל בשם האריז"ל, שזה סוד הכתוב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, שהסתלקות והתעלות הנשמות הגדולות, הוא אל בית ה' אלקיך], ומי כמוהו עולה לשמים בעליה נפלאה כזאת, ויורד בכח הזה לתכלית הירידה שבקבורתו מול בית פעור ועבודה זרה שבחוץ לארץ כנ"ל, עד שיוציא ויעלה גם לכל נפשות ישראל להביאם לארצו ומקומו הנחמד והנחשק הנ"ל, [כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק ובחבורתו דאיתחבר עמנא בגלותא נרפא לנו]. כי לא להבל ולריק חס ושלום נשבע ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ הנחמדה הזאת, והרבה להתפאר בהוציאו אותנו ממצרים, עד שלזכר הזה לבד יסובבו כל המצוות, וגם כאשר נגלה לאבותינו במתן תורתו הקדושה, התפאר ואמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכל מקומות מושבותינו אשר נתפזרנו בארבע כנפות הארץ בגלותינו, נקראים בשם גלות מצרים כמבואר מדבריו הקדושים כי הן הן המצרים והגבולים שבכח הטבע, אשר כל רודפינו הכתירו והשיגו אותנו בהם מדור לדור, בתלאות מתלאות שונות, [ורק עבור זה לבד התפאר עצמו השם יתברך על אשר הוציא אותנו משם], לתת לנו את הארץ הטובה אשר לא גושמה כלל בהגשמת הטבע, כי תמיד עיני ה' אלקיך בה. אבל גם כשבאנו אל הארץ חמדה טובה ורחבה הזאת, מאשר שמענו בקול מוצאי דבתה לבכות בכיה של חנם, נקבע לנו בכיה לדורות, בחורבן הבית, שזה זה כלליות כל החטאים והפשעים [כמבואר גם מזה בדבריו הקדושים בליקוטי תנינא סימן ז' כי מרחמם ינהגם], ונתפזרנו בארבע כנפות הארץ, ונתרחקנו מארץ הטובה הקדושה הזאת. ועתה כל תקוותינו, הוא על משה משיח שיקיים בנו ובחבורתו נרפא לנו.... כי גם שני פרשיות התפילין שבעצם האמונה שמע ישראל וכו', הנחשבים ועומדים בשני האותיות וא"ו ה"א שבשמו יתברך, מוכרח לחברם ולייחדם בשני אותיותיו יו"ד ה"א, שזכינו ביציאת מצרים לשני הפרשיות, שבהם נשפע ונתגלה חכמתו ובינתו ודעתו, כאבא ואימא על בניו ותולדותיו, להוציאם ולהעלותם מקטנות דקטנות מוחם ודעתם, שעל זה יסובב הכתוב ועברתי וכו', ונשא וגידל אותם עד שנתגלה ודיבר עמהם אחר כך פנים אל פנים.... [חסר סיום המאמר שנאבד מהכתבים שלי שהעתקתי מהם]:

[הנני להציג לפניך הקורא, גם ראשי פרקים מהמכתב אשר הכנתי בענין זה, לשלוח להמופלג בתורה וביראה וכו']:

על אודות הנסיעה לארץ ישראל שדברנו בהיותי אצלו, אין ביכלתי ועניות דעתי לברר ולקבוע גם ההלכה כמותו, כי מה נעשה בבוא הגאולה הכלליות לנסוע לארץ ישראל, האם נחשב על ידי זה חס ושלום לנפרדים ונרחקים מאדמו"ר ז"ל, על אשר אמר אני רוצה להשאר ביניכם וכו'?!-הס מלהזכיר ולאמר דבר כזה שאין לו שחר!!! כי הלא נודע שדיברה התורה כלשון בני אדם, וכן גם המה דבריו הקדושים האלה. כי כל זה דיבר ואמר, מחמת שמעוצם הסכנה שנסתכנו אז מאד רובם ככולם של הנוסעים לארץ ישראל, ידע ברור כיום, שלא יתעורר גם אחד מעיר לנסוע לשם על קברו הקדוש. כי גם כשנשאר במדינה הזאת, נתפרדו מאד הרבה מאנשיו אחר הסתלקותו הקדושה, כי בהראש השנה בימי חייו הקדושים באו אליו לאומן על ראש השנה האחרון לערך חמש או שש מאות אנשים [ובלשון בני אדם בדרך אומדנא היה מרגלא (ל)[ב]פומייהו לומר, שבאו אליו אז בערך אלף אנשים, כן שמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל]. ואחר כך בראש השנה הראשון שאחר הסתלקותו הקדושה, באו למספר ולא היו רק ערך ששים אנשים ולא יותר. ואלפי אלפים קל וחומר שאם היה נוסע לארץ ישראל להסתלק שם, שבוודאי לא היו נמצאים רק יחידים מיחידים מגדולי אנשיו שהיו נוסעים לשם, וברבות הזמן היה נשכח הדבר לגמרי. אבל בנידון דידן, ובאלה הימים, שכבר זכינו לשמוע קול הקורא במדבר, פנו דרך ה', כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו וכו', ובמים עזים נתן לנו השם יתברך את הדרך ונתיבה בנפלאות שלא היו מעולם, וכל מחיר הנסיעה לבעל הספינה ברצוא ושוב הוא בכ"ה רובל כסף, והדרך כבוש ותמידי, עד שיש ביכולתו לנסוע ולבוא ברצוא ושוב גם משם לאומאן לימי ראש השנה הקדושים. ואיך נכנה ונקרא בשם פירוד והרחקה מאדמו"ר הקדוש ז"ל, להיושב בארץ עיר אלקינו?! ובתכלית ההיפך נכנה ונקרא בשם קירוב ודביקות לאדמו"ר ז"ל, להיושב בארץ העממים?! ויש שגם במקומו ממדינת רוסיה, רחוק וכבד עליו הדבר כמארצינו ממש כנודע.... ...וכמבואר מדבריו הקדושים גם במקום אחר, שבית ה' הוא העדן העליון עין לא ראתה וכו'. ונזכרתי מכל זה במאמר מורנ"ת ז"ל, שבפטירת אדמו"ר ז"ל בלילה האחרונה, חשב כל הלילה, הכתוב ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך וכו', [כפי עמדו אז בחידושיו בהלכות בשר בחלב הלכה ב'], ושאחר כך עלה בדעתו שמבואר בכתבי האריז"ל שזה סוד הסתלקות והתעלות גדולי הנשמות וכו'.... כי מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית ה' ומשיחו [הרשום בשם מ'ש'ה' הנמצא באותיות ש'למ'ה'] בן דוד, שעליו יסובב הכתוב כי בית יעשה לך ה', שמזה מבואר שגם אדמו"ר ז"ל בעצמו הוא בעיקר בית אלהותו וחכמתו יתברך. [ומיושב לפי זה פליאות המאמר חז"ל על אודות הכתוב כי על אפי וחמתי וכו', שבסיבת קלקולו בפרטיות שחטא בבת פרעה נתעורר ויצא הקלקול והחורבן בכלליות לכל נפשות ישראל, יען כי נשמתו וחכמתו [כנבואת משה] שלמעלה מכל האדם, היתה העיקר בבית ובנין הכללי אשר בנה]. כי כל מה אשר תהיה ציון למשכן כבוד הבורא יתברך, וזאת שכינתו ומנוחתו וכסא כבודו (עד) [על] הכל, הוא רק בסיבת רצונו ותאותו כביכול להיות שכינתו בנשמות ישראל שלמטה, הגדלים מעדן בית אלקינו, והעיקר בהמובחר והראש לכולם, שהוא ראש הבית כמבואר כל זה מצירופי דברי אדמו"ר ז"ל. ולאשר גם הצדיק בעצמו מוכרח לחפש ולמצוא בכל עת חלקי רוחו ונשמתו [כמבואר גם זה מדבריו ודברי מהרנ"ת ז"ל שמבאר בהם], הוכרח גם אדמו"ר ז"ל בעצמו למסור את נפשו לנסוע ולבוא ולקבוע שם מקומו לנצח, וכל אשר יצא משם לא היתה זולת על דעת לחזור ולבא לשם עם כל נפשות ישראל המוכרחים לכל זה, ולא להשתקע בחוץ לארץ בתמידות, כמבואר מדבריו הקדושים [ליקוטי הלכות, הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ד' אות ו' ובהלכות דברים הנוהגים בסעודה הלכה ד' אות ו'] ובחיי מהר"ן בסיפור נסיעתו לנאווריטש, שלפי שעה לבד הוא רועה בברסלב ושאר מקומות, אבל מקומו האמיתי והנצחי הוא בארצו ועירו לבד וכו' וכו'. וכן נשמע מפי מורנ"ת ז"ל, שגם כל פטירתו לא היתה זולת בסיבת הדחיה מפני השעה וכו' וכו'. קדש' קדשים' תהיה' סופי תיבת מ'ש'ה', כי נשמת משה משיח נמצא בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ועיקר מקומו, במקום הקודש. ובארץ ישראל אותיות ר'ב'י', ובחוץ לארץ ר'י'ב', אבל העיקר, הוא לבא מאותיות ריב לאותיות רבי:

פרפראות לחכמה

אות א

שם, שעל ידי ארץ ישראל זוכין לאריכת אפים ולבטל הכעס וכו' עיין נדרים כ"ב תמה ר' יוחנן מכדי כתיב (דברים כ"ח) ונתן ה' לך לב רגז וכו' בבבל כתיב ופירש רש"י תמה ר' יוחנן על דהוה ליה לההוא בר חוזאה כעס כל כך וכו' הואיל דהוה בארץ ישראל אמר ליה בההוא שעתא לא עברינן ירדנא, ופירש הר"נ ז"ל ועבר הירדן לא נתקדש וכו' מבואר כדברי רבינו ז"ל, ומבואר גם כן מה שמשה רבינו ע"ה היה בעבר הירדן והשתוקק לבוא לארץ ישראל ממש דייקא ועיין עירובין דל"ב ע"א שהקפיד הקב"ה על יהושע שהיה לו זכותא דארץ ישראל ולא ביקש רחמים לבטל יצרא דעבודה זרה, מבואר גם כן לענינינו:

אות ב

שם במאמר הנ"ל וחד אמר אמת ראה, מא אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכו' לכאורה רוצה לומר דלא פליגי בפירוש הפסוק, ושניהם מפרשים (שמות ל"ד) ויקוד ארצה וכו' שהיה מתלהב לארץ ישראל (מלשון יקוד אש) ועיין בליקוטי הלכות הל' תפילין הל"ה אות מ"א שפירש דלא פליגי כי אמת ואמונה כחדא חשיבי, כי אמונה אתקריאת כד אתחביר בה אמת, וכן עיקר אריכת אפים שהיא בחינת אמונה הוא על ידי אמת וכו' ועיין שם בהלכות תפילין הנ"ל נפלאות רבות על פי מאמר זה ולפי דברי רבינו ז"ל יתבאר היטב סמיכות דברי רבותינו ז"ל בסנהדרין קי"א ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה (שמות ה) אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין באשר שהאבות לא הרהרו על מדותיו וכו' ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת וכו' עתה תראה וכו', במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו מה ראה משה וכו' ארך אפים ראה ורבנן אמרי אמת ראה תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה וכו' כי מחמת שכבר ידע משה שלא יכנס את ישראל לארץ ממה שאמר לו שלא יראה במלחמת ל"א מלכים, ונענש בזה על שפגם כביכול בבחינת האריכות אפים ולא היה יכול לסבול צער ישראל עד שאמר והצל לא הצלת כנ"ל, ועל כן אמר לו הקדוש ברוך הוא אמרתי לאברהם (בראשית י"ג) קום התהלך בארץ ביקש לקבור את שרה ולא מצא וכו' אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת וכו' אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה וכו' ולא הרהר אחר מדותי וכו', היינו שהוכיחו על זה כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה בחינת אריכת אפים, והשם יתברך הבטיח לכל אחד מהאבות ירושת ארץ ישראל, ואם חס ושלום מהרהרין אחר מדותיו חס ושלום ולא היה להם אריכת אפים כל כך בענין זה בעצמו, בזה היו פוגמין חס ושלום בקדושת ירושת הארץ ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת וכו', על כן אי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים ולא יכנס לארץ ישראל ועל כן כששמע שהקדוש ברוך הוא אומר שיש לו יתברך בעצמו גם כן מדת ארך אפים לצדיקים ולרשעים נתעורר בו התלהבות גדול להשתוקק ולכסוף גם הוא לארץ ישראל ששם זוכין למדה זאת, כי אף על פי שפגם כבר במדה זו כביכול שבשביל זה נענש כנ"ל, אף על פי כן הלא יש גם להקדוש ברוך הוא כביכול מדת אריכת אפים ואפשר לו להאריך אפו גם עליו ולהכניסו לארץ ישראל ועל כן גם בעת שפגמו ישראל בקדושת ארץ ישראל על ידי המרגלים התפלל משה לעורר מדה זו ואמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר כמו שדרשו רבותינו ז"ל שם (קי"א:) בענין זה עצמו עיין שם עוד בענין ה' לאורך ימים וכו' והכל סובב על קוטב זה הנ"ל:

אות ג

שם במאמר הנ"ל שיהיה לו כיסופין וגיעגועים לארץ ישראל וכו' רוצה לומר כי אף על פי שאינו זוכה לבוא לארץ ישראל מחמת מניעות רבות וכו', אף על פי כן על ידי הכיסופין שיש לו לזה נמשך עליו גם כן איזה הארה מקדושת ארץ ישראל, בפרט על ידי הגעגועים שיש לכל הצדיקים לארץ ישראל, שעל ידי זה נמשך ביותר קדושת ארץ ישראל גם לכאן, שזה בחינת ויקוד ארצה וישתחו הנאמר במשה, שעל ידי זה פעל אחר כך בתפלתו שיכנסו כל ישראל בארץ ישראל כמובן מדברי רבותינו ז"ל הנ"ל:

ביאורים נוספים על תורה זו

ענפי התורה — ליקוטי הלכות

נזכר בכתבי ברסלב

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים