תורה קל״ה — כי אקח מועד

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. כי אקח מועד — כיבוד יום טוב (מוחין דאמא, בינה) סגולה לענוה, וחיוב הקבלת פני רבו ברגל

כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט (תהילים ע״ה:ג׳):

סְגֻלָּה לְהִנָּצֵל מִגַּדְלוּת – לְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים, וּלְקַבֵּל יוֹם טוֹב בְּשִׂמְחָה וּבְהַרְחָבַת הַלֵּב כְּפִי יְכָלְתּוֹ.

כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל־יְדֵי שֶׁזָּכָה לְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי בִּינָה, זָכָה לִהְיוֹת עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם (במדבר י״ב:ג׳). וְיוֹם־טוֹב מֹחִין דְּאִמָּא, שֶׁהִיא בִּינָה. וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיּוֹם־טוֹב, שֶׁהִיא בִּינָה, זוֹכֶה לַעֲנָוָה. כִּי יוֹם טוֹב בְּגִימַטְרִיָּא סג עִם הַי' אוֹתִיּוֹת, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁהוּא הֶפֶךְ גַּס רוּחַ (עיין תיקונים מן זו"ח).

כִּי יוֹם־טוֹב מְבַטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת – שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַגַּדְלוּת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקֹרָב לְהַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי עַל־יְדֵי אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי. וְהוּא בְּחִינַת (איוב כ״ט:ח׳): רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ, הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאִים פְּנֵי הַצַּדִּיק נֶחְבָּאִים הַקְּטַנִּים, כִּי הַקַּטְנוּת נִתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת.

וְעִקַּר כֹּחַ קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב הוּא תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ״ג:ל״ז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה כד): אַל תִּקְרֵי אֹתָם אֶלָּא אַתֶּם.

נִמְצָא שֶׁהַיָּמִים טוֹבִים תְּלוּיִים בַּצַּדִּיקִים,

וְעַל־כֵּן כְּשֶׁמְּקַבֵּל וּמְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים, וּמְקַבֵּל אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם־טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת צַדִּיק כַּנַּ"ל, נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת שֶׁלּוֹ, כִּי הַקַּטְנוּת בָּטֵל לְגַבֵּי גַּדְלוּת. וְעַל־כֵּן חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, כִּי עִקַּר כֹּחַ יוֹם־טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים:

ב. קדושת יום טוב תלויה בצדיקים — הקטנות בטל לגבי גדלות, ועיקר ההתקשרות אהבה לצדיק

וּבָזֶה מְיֻשָּׁב שַׁפִּיר מַה שֶּׁהִקְשׁוּ בַּגְּמָרָא (סוכה דף כז:): עַל רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאָמַר: מְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הָעַצְלָנִים בָּרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת וְכוּ' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב.

כִּי אַף שֶׁהוּא בְּרִחוּק מֵאָה פַּרְסָה מֵרַבּוֹ בְּיוֹם־טוֹב, וְלָא אָזֵל וְאָתֵי בְּיוֹמֵהּ, עַל כָּל זֶה הוּא מְחֻיָּב לְהַקְּבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, הַיְנוּ שֶׁיַּכִּיר פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, הַיְנוּ שֶׁיְּכַבֵּד אֶת הַיּוֹם־טוֹב, וִיקַבֵּל אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹם־טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנֵי רַבּוֹ וְכוּ',

כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם־טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיּוֹם־טוֹב הוּא מְקַבֵּל פְּנֵי רַבּוֹ מַמָּשׁ, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְבַּטֵּל הַגַּדְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת – שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי גַּדְלוּת כַּנַּ"ל:

ג. העלאת מלכות דקדושה (דל"ת) מבין הקליפות ביום טוב — ביטול ארבע מלכיות ועמלק, בחינת וישסף (שבועות סוכות פסח)

וְזֶה פֵּרוּשׁ: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד – כְּשֶׁאֲקַבֵּל אֶת הַיָּמִים טוֹבִים.

אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט – הַיְנוּ שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲנָוָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת: מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט,

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין פט): מַאי דִּכְתִיב: הַאֻמְנָם אֵלֶם וְכוּ', מַה יַּעֲשֶׂה וְכוּ', יָכוֹל אַף בְּדִבְרֵי תוֹרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן, יָכוֹל אֲפִלּוּ אִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם.

וְזֶה: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט – עַל־יְדֵי שֶׁאֲקַבֵּל אֶת הַמּוֹעֲדִים, עַל־יְדֵי־זֶה אֶזְכֶּה לַעֲנָוָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט כַּנַּ"ל:

וְזֶהוּ גַּם־כֵּן עִנְיָן הַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (לעיל בסימן קכט) כִּי הַקַּטְנוּת בָּטֵל לְגַבֵּי גַּדְלוּת, וְנֶאֱכָל וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק:

ד. ארבע מצוות בכל יום טוב כנגד המלכות — תלמידי חכמים (מאן מלכי רבנן) מעלים אותה, ופתיחת רחם המקשה לילד

עוֹד שָׁמַעְנוּ בְּעִנְיָן זֶה: אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק יוּכַל לְהַרְגִּישׁ קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב, כִּי הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב כַּנַּ"ל.

וְהַסִּימָן עַל־זֶה אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק, הוּא אִם יֵשׁ לוֹ שִׁפְלוּת, כִּי טֶבַע הַקַּטְנוּת – שֶׁיִּתְבַּטֵּל לִפְנֵי גַּדְלוּת כַּנַּ"ל. וְעִקַּר הַהִתְקַשְּׁרוּת הוּא אַהֲבָה, שֶׁיֹּאהַב אֶת הַצַּדִּיק אַהֲבָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מ״ד:ל׳): וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ: חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל־א יח): וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד.

וְאַהֲבָתוֹ אֶת הַצַּדִּיק יִהְיֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבַת נָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל־ב א): נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. אֲזַי עַל־יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת לְהַצַּדִּיק, יָכוֹל לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר יוֹם־טוֹב תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים.

כִּי עִקַּר בְּחִינַת יוֹם־טוֹב הוּא, לְהַעֲלוֹת בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת, לְבַטֵּל מַלְכוּת אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא. כִּי מַלְכוּת נִקְרֵאת דָּ"לֶת, בְּגִין דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם, וְנִמְצָא דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם.

וְהַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת, נָפְלָה וְנַעֲשָׂה מִמֶּנָּה אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דִּקְלִפָּה. וּבְיוֹם־טוֹב צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מֵהָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְּרָא אָחֳרָא,

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם יא): וַיְּהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים, פֵּרוּשׁ: יוֹם טוֹב נִקְרָא תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כִּי כָּל הַיָּמִים טוֹבִים הֵם יְמֵי דִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ראש השנה טז): בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בְּפֶסַח וְכוּ',

וְצָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. וְעַל־יְדֵי־זֶה יוֹצֵא הַמַּלְכוּת מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת, וְנִתְבַּטֵּל מֶמְשַׁלְתָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו:): גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה, שֶׁנִּגְאָלִין עַל־יְדֵי תְּשׁוּבָה מֵהַמַּלְכוּת דִּקְלִפּוֹת.

וְזֶהוּ: לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים; שֶׁאָז יוֹצֵא מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינַת דָּלֶ"ת, מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת, וְנִתְבַּטֵּל כֹּחַ הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא־אָחֳרָא.

וְעִקָּר – לְבַטֵּל כֹּחַ מַלְכוּת עֲמָלֵק, כִּי הִיא כּוֹלֶלֶת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כ״ד:כ׳): רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק.

וְעַל־כֵּן כְּשֶׁהָרַג שְׁמוּאֵל אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, נֶאֱמַר (שמואל־א טו): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: חֲתָכוֹ לְאַרְבַּע. שֶׁחָתַךְ הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, לְבַל יִהְיֶה לָהֶם כֹּחַ וּמֶמְשָׁלָה מֵהַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת, כִּי הֶעֱלָה הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מֵהֶם. וְזֶה נַעֲשֶׂה בְּיוֹם־טוֹב כַּנַּ"ל.

וְזֶהוּ: וַיְשַׁסֵּף, וָי"ו יוּ"ד הוּא פְּעֻלָּה, וְשֹׁרֶשׁ הַתֵּבָה הוּא שס"ף. וְהוּא רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: שָׁבוּעוֹת סֻכּוֹת פֶּסַח, שֶׁהֵם הַיָּמִים טוֹבִים, שֶׁאָז יוֹצֵא הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, כִּי הַיָּמִים טוֹבִים הֵם יְמֵי דִּין, שֶׁהִיא בְּחִינַת יִרְאָה, בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אבות פ"ג): אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת,

וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּעֲמָלֵק (דברים כ״ה:י״ח): וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים וְכוּ' וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים, כִּי עִקַּר כֹּחוֹ הָיָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ אֶת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם יִרְאַת אֱלֹקִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל.

וְעַל־כֵּן בְּכָל יוֹם־טוֹב יֵשׁ אַרְבַּע מִצְווֹת: בְּפֶסַח – אַרְבַּע כּוֹסוֹת, בְּסֻכּוֹת – אַרְבָּעָה מִינִים, בְּשָׁבוּעוֹת – לִמּוּד הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּאַרְבַּע בְּחִינוֹת: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ, הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ (איוב כ״ח:כ״ז, ועיין ב"ר פ' כד, תשא פ' מ), כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת דָּלֶ"ת, שֶׁיּוֹצֵאת בְּיוֹם־טוֹב מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל.

וְהַתַּלְמִידֵי־חֲכָמִים הֵם בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גיטין סב): מָאן מַלְכֵי – רַבָּנָן, כִּי הֵם מַעֲלִים אֶת הַמַּלְכוּת, עַל־כֵּן עִקַּר קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב נַעֲשֶׂה עַל יָדָם. וּכְשֶׁמְּקַבְּלִים קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב, יֵשׁ לוֹ עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת כַּנַּ"ל.

וְזֶהוּ (משלי כ״ב:ד׳): עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'; כִּי יִרְאָה הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל:

וְאַבְרָהָם אָבִינוּ טָרַח גַּם כֵּן עַל־זֶה, וְרָדַף אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים, לְהַעֲלוֹת מֵהֶם הַמַּלְכוּת, וְיָצָא מִמֶּנּוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו – כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים: אֶחָד חָכָם וְכוּ':

(מִן "עוֹד שָׁמַעְנוּ" עַד כָּאן, כָּל זֶה מְבֹאָר הֵיטֵב לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה "מֵישָׁרָא דְּסַכִּינָא" בְּסִימָן ל, עַיֵּן שָׁם)

ה

וְעַל־יְדֵי־זֶה נִפְתָּח רַחְמָהּ שֶׁל הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, כַּמּוּבָא בְּעֵץ־חַיִּים (שער ל"ה פ"ג): כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ צִירִים וּדְלָתוֹת לַבַּיִת, כָּךְ יֵשׁ צִירִים וּדְלָתוֹת לָאִשָּׁה (בכורות מה), וּמֵהַשְּׁתֵּי דַּלְתִין נַעֲשֶׂה צוּרַת ם סְתוּמָה, שֶׁשָּׁם נוֹצָר הַוָּלָד וְכוּ'. עַיֵּן שָׁם.

וְצָרִיךְ לַחֲתֹךְ הַם לִשְׁנֵי דַּלְתִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד, וְזֶהוּ: וַיְשַׁסֵּף – חֲתָכוֹ לְאַרְבַּע, שֶׁחָתַךְ הַמֵּ"ם לִשְׁנֵי דַּלְתִין, וְהָבֵן: (בֵּאוּר עִנְיָן זֶה שֶׁל הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר)

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אסְגֻלָּה לְהִנָּצֵל מִגַּדְלוּת, לְכַבֵּד אֶת הַיָּמִים טוֹבִים וּלְקַבְּלָם בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה וּבְהַרְחָבַת הַלֵּב, וּלְעַנְּגָם בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּכְסוּת כָּרָאוּי כְּפִי יְכָלְתּוֹ:
2. בהִתְקָרְבוּת לְהַצַּדִּיק מְבַטֵּל גַּם כֵּן הַגַּדְלוּת, עַל כֵּן זֶה סִימָן אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק בֶּאֱמֶת אִם יֵשׁ לוֹ שִׁפְלוּת:
3. געִקַּר הַהִתְקַשְּׁרוּת הוּא אַהֲבָה, שֶׁיּאהַב אֶת הַצַּדִּיק אַהֲבָה שְׁלֵמָה שֶׁיִּהְיֶה נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ, עַד שֶׁעַל-יְדֵי אַהֲבַת הַצַּדִּיק יִתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ אַהֲבַת נָשִׁים בִּבְחִינַת: ''נִפְלְאַתָ אַהֲבָתְךָ לִי'' וְכוּ' (שְׁמוּאֵל-ב א' כו):
4. דכְּשֶׁמְּקַבֵּל יוֹם-טוֹב כָּרָאוּי הוּא בְּחִינַת הַקְבָּלַת פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, אַף אִם הוּא רָחוֹק מֵרַבּוֹ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת, וְכֵן לְהֵפֶךְ אִם הוּא מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק יוּכַל לְהַרְגִּישׁ קְדֻשַּׁת יוֹם-טוֹב, וְעַל-יְדֵי-זֶה הוּא מַעֲלֶה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת וְנוֹפֵל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה וְנִתְבַּטֵּל כֹּחַ מַלְכוּת הָעַכּוּ''ם:
5. הבְּיוֹם-טוֹב צְרִיכִין לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, כִּי בְּכָל הַיָּמִים טוֹבִים הָעוֹלָם נִדּוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים וְכוּ' (ראשׁ-הַשָּׁנָה ט''ז), עַל כֵּן צְרִיכִין אָז לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְעַל-יְדֵי-זֶה יוֹצֵא מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ''ל וּמְקָרֵב אֶת הַגְּאֻלָּה:

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה רי"ב - מְחָאַת כַּף אֶל כַּף]יָחִיד קַדְמוֹן, אֲשֶׁר אַתָּה סָתוּם וְנֶעְלָם מִכָּל הָעוֹלָמוֹת כִּי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָה בָּךְ כְּלָל, אַךְ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, חָמַלְתָּ עָלֵינוּ וְנָתַתָּ לָנוּ רְשׁוּת לְדַמּוֹת וּלְכַנּוֹת אוֹתְךָ עַל־יְדֵי שֵׁמוֹת וְכִנּוּיִים וְתְאָרִים, אֲשֶׁר גִּלּוּ לָנוּ נְבִיאֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים, אֲשֶׁר עַל־יְדֵי־זֶה אָנוּ זוֹכִים לְהַמְשִׁיךְ שְׁכִינַת כְּבוֹדְךָ עָלֵינוּ.

עַל כֵּן רַחֵם עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְעָזְרֵנוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ שֶׁנִּזְכֶּה מֵעַתָּה לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמֶת לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתֵנוּ בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה בֶּאֱמֶת, שֶׁנַטֶּה אָזְנֵינוּ הֵיטֵב לְכָל הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים שֶׁאָנוּ מוֹצִיאִים מִפִּינוּ בְּכָל סֵדֶר הַתְּפִלָּה,

בְּבִרְכּוֹת הַשַּׁחַר, וּבְסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, וּבִפְסוּקֵי דְזִמְרָה, וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּבִתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבְתַחֲנוּנִים שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, וּבִקְדֻשָּׁה דְּסִדְרָא, וְשִׁיר שֶׁל יוֹם, וּבְכָל פְּרָטֵי הַתְּפִלָּה,

אֲשֶׁר כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל הַשְּׁבָחִים וְתְאָרִים שֶׁאָנוּ מְדַמִּין וּמְכַנִּים אוֹתְךָ בָּהֶם, כֻּלָּם הֵם תְּמוּנַת יְהֹוָה,

זַכֵּנוּ לְהִתְפַּלֵּל וּלְסַדֵּר שְׁבָחִים לְפָנֶיךָ בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִמְחִיאַת כַּפַּיִם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל וּבְשִׂמְחָה רַבָּה וּבְחֵשֶׁק נִמְרָץ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁנִּזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְהַבִּיט בִּתְמוּנַת יְהֹוָה. וִיקֻיַּם בָּנוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּתְמוּנַת יְהֹוָה יַבִּיט.

גַּם נִזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה עַל־יְדֵי מְחִיאַת כַּפַּיִם, שֶׁתִּהְיֶה תְפִלָּתֵנוּ בִּבְחִינַת, וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם. גַּם נִזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁתִּהְיֶה נִכְלֶלֶת תְּפִלָּתֵנוּ בְּתוֹךְ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁהֵם יַד כּוֹתֶבֶת וְיַד חוֹתֶמֶת.

רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וְזַכֵּנוּ לִתְפִלָּה בְּכַוָּנַת הַלֵּב בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ יָדֵינוּ לְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהַבִּיט בִּתְמוּנַת יְהֹוָה וּלְהַכִּיר אוֹתְךָ בֶּאֱמֶת, אֲשֶׁר רַק בִּשְׁבִיל זֶה נוֹצָרְנוּ כְּדֵי לָדַעַת וּלְהַכִּיר אוֹתְךָ בֶּאֱמֶת.

עָזְרֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, לְבַל אוֹבַד עוֹד חַס וְשָׁלוֹם טוֹב אֲמִתִּי וְנִצְחִי כָּזֶה אֲשֶׁר בְּיָדִי לִזְכּוֹת בּוֹ בְּכָל־עֵת,

פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה, מַהֵר עֲנֵנִי יְהֹוָה כָּלְתָה רוּחִי, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר. הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ. יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

וְזַכֵּנִי לְהִתְקַשֵּׁר לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים בֶּאֱמֶת, וְעַל־יְדֵי־זֶה אֶזְכֶּה לְכֹחַ הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הַרְבֵּה בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וְיִרְאַת שָׁמַיִם.

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ. אֲבָרְכָה אֶת יְהֹוָה בְּכָל־עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. תְּהִלַּת יְהֹוָה יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

פרפראות לחכמה

אות א

ובזה מיושב שפיר מה שהקשו בגמרא (סוכה כ"ז:) על ר"א וכו' רוצה לומר כי גם לתירוץ הגמרא כאן דאזיל ואתי ביומיה, היינו בזה אמר ר' יצחק שחייב להקביל פני רבו ברגל, ומה שאמר רבי אליעזר משבח אני את העצלנים ברגל, מיירי דלא אתי ביומיה מכל מקום קשיא האמר ר' יצחק סתם חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ולא ביאר דבריו שדווקא דאזיל ואתי ביומיה ומטעם זה סתם הרמב"ם באמת בהלכות תלמוד תורה פ"ה הל"ז שחייב להקביל פני רבו ברגל ולא חילק כלל, ועיין בכמה מקומות שם ולדברי רבינו ז"ל ניחא כי גם מאן דלא אתי ביומיה שאז אינו מחוייב לילך לבית רבו להקביל פניו ממש מטעם שאמר ר' אליעזר ועל כל זאת מחוייב לקיים בביתו הקבלת פני רבו וממילא מובן כי מאן דאזיל ואתי ביומיה בוודאי מחוייב לילך לבית רבו להקביל פניו ממש:

אות ב

ועיין רש"י שם בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה אינך משובתי הרגל הוא ולא עמדת בבית אצל אשתך וכן אחר כך ד"ה האי דאזיל ואתי ביומיה ומשמח שמחת הרגל עם אשתו חייב להקביל פני רבו וכו' נראה לכאורה מדבריו דרוצה לומר כי כשאינו בביתו עם אשתו בבחינת (דברים י"ד) ושמחת אתה וביתך, אז אין גם שמחתו שלימה, ועל כן אמר לו אינך משובתי הרגל ועיין יבמות דס"ב ע"ב שרוי בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך, ועיין חידושי אגדות שם ועתה יש לומר בדרך צחות שכשהוא מקושר באמת להצדיק שעל ידי זה יוכל להרגיש קדושת יו"ט באמת שזה עיקר בחינת הקבלת פני רבו ברגל כנ"ל והתקשרות באמת הוא שיאהב את הצדיק אהבה שלימה בבחי' (שמואל ב א) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כמבואר בפנים, אז אדרבא כששובת הרגל אצל הצדיק אזי שמחתו יותר שלימה משמחתו כאשר הוא בביתו כמובן, אז באמת מחוייב להקביל פני רבו ממש ברגל, מאחר שאדרבא על ידי זה שמחתו יותר שלימה כנ"ל וכן יש לומר להיפוך כי מאחר שהוא מקושר להצדיק בהתקשרות אמת כל כך, אז יכול לקיים בחינת הקבלת פני רבו גם בהיותו בביתו, וכגון דלא אזיל ואתי ביומיה כנ"ל:

אות ג

ואולי יש לומר שזה ענין מה שאמרו רז"ל (מו"ק דף כג והובא בש"ע) מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, ופירשו שם שהוא כדי לשכוח אהבת אשתו הראשונה היינו כנ"ל כי קדושת הרגלים שהוא בחינת התקשרות לצדיקים הוא בבחינת נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וזהו שאמרו רז"ל (מו"ק ח') אין נושאין נשים במועד שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגיך ולא באשתך:

ביאורים נוספים על תורה זו

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים