תורה י״א — אני ה׳ הוא שמי

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. יחודא עלאה ותתאה — הדבור המאיר לתשובה ולתבונות התורה

אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי, וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים: (ישעיהו מ״ב:ח׳)

א כִּי יֵשׁ יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, הַיְנוּ: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", וּ"בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (זוהר בראשית דף יח:), וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה זֹאת עַל־יָדוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ;

כִּי מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, הוּא עֲדַיִן רָחוֹק מִתְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה, רַק עַל־יְדֵי אֶמְצָעוּת הַדִּבּוּר יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ, הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּהַתּוֹרָה בְּדִבּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ד׳:כ״ב): כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם – לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה (כשארז"ל עירובין נד.),

מֵאִיר לוֹ הַדִּבּוּר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות כב.): פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ. וּבְכָל פַּעַם וּפַעַם, עַל־יְדֵי כָּל תְּשׁוּבָה וּתְשׁוּבָה, הוּא הוֹלֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַד שֶׁיּוֹצֵא מִמַּדְרֵגָה פְּחוּתָה וּבָא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ.

וְזֶה שֶׁשָּׁאֲלוּ יוֹחָנִי וּמַמְרֵא לְמשֶׁה (מנחות פה.): תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם, וְהֵשִׁיב לָהֶם: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי, לְמָתָא יַרְקָא, יַרְקָא שְׁקֻל. תֶּבֶן זֶה בְּחִינַת תְּבוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ב): תְּבוּנָה תִנְצְרֶךָּ, שֶׁהֵם הֵבִינוּ שֶׁמֹּשֶׁה רוֹצֶה לְהַכְנִיס תְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן שָׁאֲלוּ, כִּי בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֵם מְשׁוּלִים לְעָפָר, וְאֵיךְ יוּכַל לַהֲבִיאָם לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה, לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה.

וְזֶה: תֶּבֶן – לְשׁוֹן תְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה, אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם – זֶה בְּחִינַת עָפָר, הַיְנוּ מַדְרֵגָה פְּחוּתָה. הֵשִׁיב לָהֶם: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי – הַיְנוּ עַל־יְדֵי הָאֲמִירוֹת, עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, הוּא מֵאִיר לוֹ לְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וְזֶהוּ: לְמָתָא יַרְקָא – לַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. יַרְקָא – הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר פרשה מג): וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָו – אוֹרִיקָן בְּפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים, הַיְנוּ שֶׁזֵּרְזָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כִּי פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים נֶאֱמַר עַל תְּשׁוּבָה: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ (כשארז"ל סוטה מג).

וְזֶהוּ: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי: לְמָתָא יַרְקָא – הַיְנוּ עַל־יְדֵי הָאֲמִירוֹת וְהַדִּבּוּר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, לְמָתָא יַרְקָא, לַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, יָאִיר לוֹ הַדִּבּוּר, שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וְזֶה: יַרְקָא שְׁקֻל – בְּחִינַת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל, שֶׁהַדִּבּוּר יָאִיר לוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל מַמָּשׁ:

ב. אין דבור מאיר אלא עלידי כבוד — ענוה וקטנות

ב אַךְ לַדִּבּוּר שֶׁיָּאִיר לוֹ, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל־יְדֵי כָּבוֹד, הַיְנוּ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹדוֹ לְאַיִן נֶגֶד כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ עַל־יְדֵי עֲנָוָה וְקַטְנוּת. כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַדִּבּוּר הוּא מִכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים כ״ד:י׳): מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד – הַיְנוּ מַלְכוּת פֶּה.

כִּי כְּשֶׁהַתּוֹרָה בָּאָה לְתוֹךְ דִּבּוּרִים פְּגוּמִים, לְפֶה פָּגוּם, לֹא דַּי שֶׁאֵין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה מְאִירִים לוֹ כִּי אִם גַּם הַתּוֹרָה עַצְמָהּ נִתְגַּשֵּׁם וְנִתְחַשֵּׁךְ שָׁם מִפִּיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יהושע א׳:ח׳): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, בְּחִינַת וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ (שמות י׳:כ״א), הַיְנוּ שֶׁלֹּא יִתְגַּשְּׁמוּ וְיִתְחַשְּׁכוּ מִפִּיךָ, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת, הַיְנוּ עַל־יְדֵי גַּדְלוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אֵין יְכוֹלִין לִפְתֹּחַ פֶּה, בִּבְחִינַת (תהילים י״ז:י׳): סָגְרוּ פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת; כְּמַעֲשֶׂה דְּלֵוִי בַּר סִיסָא, שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַבִּימָה, וְטָפַת רוּחוֹ עָלָיו, וְלֹא אֲנִיבוּן (ירושלמי יבמות פי"ב).

כִּי עַל־יְדֵי הַגֵּאוּת, הוּא בְּחִינַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וּבַעֲבוֹדַת אֱלִילִים כְּתִיב: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז׳:כ״ה), וְכָל הָעוֹמֵד לִשְׂרֹף כְּשָׂרוּף דָּמֵי, וְכִתוּתֵי מִכְתָּת שִׁעוּרֵהּ, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (ר"ה כח.) לְעִנְיַן שׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים; וְכֵיוָן שֶׁמִּכְתָּת כָּתִית שִׁעוּרֵהּ, אֵין לוֹ כְּלֵי הַדִּבּוּר לְדַבֵּר עִמָּהֶם.

אַךְ כְּשֶׁהוּא נִזְהָר וְשׁוֹמֵר כְּבוֹד ה' שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהוּא נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס, עַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, בִּבְחִינַת (יחזקאל מ״ג:ב׳): וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ, וְהֵם מְאִירִים לוֹ לִתְשׁוּבָה, וְיָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ כַּנַּ"ל:

ג. כבוד בשלמות עלידי וא"ו — שמירת הברית כנגד גאות

ג וְכָבוֹד בִּשְׁלֵמוּת אֵינוֹ כִּי אִם עַל־יְדֵי וָא"ו שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְתוֹכָהּ, כִּי בְּלֹא וָא"ו נִשְׁאָר כְּבַד פֶּה, וְעַל־יְדֵי וָא"ו הוּא בִּבְחִינַת (תהילים ל׳:י״ג): כָּבוֹד וְלֹא יִדֹּם.

כִּי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וָא"ו, הוּא מוֹסִיף (פסחים ה.), הַיְנוּ בְּחִינַת תּוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה, הַיְנוּ שְׁמִירַת הַבְּרִית, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה, אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה (מ"ר קדושים פ' כ"ה, הובא ברש"י), כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, גֵּאוּת וְנִאוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ד:) עַל פָּסוּק (משלי ו׳:כ״ו): וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָּצוּד.

וְעַל כֵּן בְּרִית מְכֻנָּה בְּשֵׁם שַׁדַּ"י, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל״ה:י״א): אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה; כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹקוּתִי לְכָל בְּרִיָּה (כמובא בפרש"י לך לך יז), וּכְשֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר הַבְּרִית, הַיְנוּ עַל־יְדֵי גֵּאוּת, הוּא עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים, הוּא מַרְאֶה שֶׁאֵין דַּי לוֹ בֶּאֱלֹקוּתוֹ, עַד שֶׁצָּרִיךְ עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעַל כֵּן פּוֹגֵם בְּשַׁדַּי, שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹקוּתוֹ לְכָל בְּרִיָּה; וּכְשֶׁשּׁוֹמֵר הַבְּרִית, הוּא זוֹכֶה לָאוֹר הַמֵּאִיר לוֹ לִתְשׁוּבָה כַּנַּ"ל:

ד. טל אורות מול ל"ט מלקות — משכן בבנינו ובחרבנו

ד וְאוֹר הַזֶּה הוּא בְּחִינַת טַל אוֹרוֹת הַכְּלוּלִים בַּוָּא"ו שֶׁל כָּבוֹד, בִּבְחִינַת (איוב ל״ג:כ״ט): הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ הֵם בְּחִינַת טַל אוֹרוֹת שֶׁל מִלּוּי שָׁלשׁ אוֹתִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת (פֵּרוּשׁ, כִּי שָׁלשׁ אוֹתִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל שֵׁם הֲוַיָה בְּמִלּוּי אַלְפִין הֵם בְּגִימַטְרִיָּא טַל, וְהֵם בְּחִינַת טַל אוֹרוֹת, וְהֵם כְּלוּלִים בְּהַוָּא"ו שֶׁל הַשֵּׁם). עִם גָּבֶר – שֶׁהֵם כְּלוּלִים בַּבְּרִית, כִּי כָּאִישׁ גְּבוּרָתוֹ, וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא בְּרִית: בּוֹעַז (תיקון לא) – בּוֹ עַז, בּוֹ תֻּקְפָּא.

אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר הַבְּרִית, הוּא מְקַלְקֵל הַ"טַּל" אוֹרוֹת וּמַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ עֹל הַפַּרְנָסָה, הַיְנוּ "טַל" מְלָאכוֹת, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (פנחס דף רמד.): מָאן דְּזָרֵק פֵּרוּרִין דְּנַהֲמָא, עֲנִיּוּת רָדֵף אַבַּתְרֵהּ, כָּל־שֶׁכֵּן מָאן דְּזָרֵק פֵּרוּרִין דְּמֹחָא.

וְזֶה: בּוֹ עַז, בּוֹ כָּלוּל שְׁנֵי הַבְּחִינוֹת, הַיְנוּ ל"ט אוֹרוֹת – מִי שֶׁשּׁוֹמֵר הַבְּרִית, וְל"ט מְלָאכוֹת – מִי שֶׁפּוֹגֵם בּוֹ, כִּי עַז עִם הַכּוֹלֵל שְׁתֵּי פְּעָמִים טַל.

וְזֶה: מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְּעָמִים, שְׁנֵי פְּעָמִים ל"ט, כִּי ל"ט מְלָאכוֹת גָּמְרִינַן מִמִּשְׁכָּן (כשארז"ל שבת מט:). וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַל"ט מְלָאכוֹת, הֵם בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, הַיְנוּ מִשְׁכָּן בְּבִנְיָנֵהּ, בְּחִינַת ל"ט אוֹרוֹת; אַךְ מִי שֶׁפּוֹגֵם בַּבְּרִית, הַמְּלָאכוֹת שֶׁלּוֹ הֵם בִּבְחִינַת מִשְׁכָּן בְּחֻרְבָּנֵהּ, בִּבְחִינַת ל"ט מַלְקוֹת (בהקדמת התיקונים ובתיקון מח), בְּחִינַת (דברים כ״ה:ג׳): אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וְלֹא יוֹסִיף, הַיְנוּ בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹסָפוֹת כַּנַּ"ל:

ה. שני בחינות שמירת הברית — זווג שבת וזווג חל

ה וּשְׁמִירַת הַבְּרִית יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי בְּחִינוֹת: יֵשׁ מִי שֶׁזִּוּוּגוֹ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא שׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ עַל־פִּי הַתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִדִּינֵי הַתּוֹרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר הַבְּרִית, שֶׁזִּוּוּגוֹ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת,

וְהוּא בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה. וְזֶה בְּחִינַת שַׁדַּי שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי (ב"ר פרשה מו, חגיגה יב), שֶׁצִּמְצֵם אֶת עַצְמוֹ מִכָּל הַמְּלָאכוֹת, וְזֶה בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה.

וְיֵשׁ בְּחִינַת שַׁדַּי שֶׁל חֹל, שֶׁגַּם בְּחֹל יֵשׁ צִמְצוּמִים מִמְּלָאכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, וְזֶה בְּחִינַת מט"ט, שֶׁשֻּׁלְטְנוּתֵהּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, בְּחִינַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִּתְבֵי הָאַרִיזַ"ל) שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ג:כ״א): כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (כמובא בפירש"י שם); וְזֶה בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה, הַיְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמט"ט בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, וּמַנְהִיג הָעוֹלָם עַל־יָדוֹ:

ו. הלכה וקבלה — יחודא עלאה ותתאה בהשתחויה ותרועה

ו וְזֶה בְּחִינַת הֲלָכָה וְקַבָּלָה: קַבָּלָה הִיא בְּחִינַת (תהילים כ״ט:ב׳): הִ'שְׁתַּחֲווּ לַ'ה' בְּ'הַדְרַת קֹ'דֶשׁ – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת קַבָּלָה; וַהֲלָכָה הִיא בְּחִינַת (שם ק): הָ'רִיעוּ לַ'ה' כָּ'ל הָ'אָרֶץ – רָאשֵׁי־ תֵבוֹת הֲלָכָה, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת.

הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, זֶה בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה, הַיְנוּ זִוּוּג שֶׁל שַׁבָּת, וְזֶה בְּחִינַת בְּרִית עִלָּאָה, שֶׁשָּׁם עִקַּר הַהִשְׁתַּחֲוָיָה, בִּבְחִינַת (בראשית מ״ב:ו׳): וַיָּבֹאוּ אַחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וְהוּא בְּחִינַת הַדְרַת קֹדֶשׁ, בִּבְחִינַת (דברים ל״ג:י״ז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ.

הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ – זֶה בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה, הַיְנוּ זִוּוּג שֶׁל חֹל, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מט"ט, שֶׁשֻּׁלְטְנוּתֵהּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. וְזֶה: הָרִיעוּ (לְשׁוֹן תְּרוּעָה וְזִמְרָה), בִּבְחִינַת (ישעיהו כ״ד:ט״ז): מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ, כִּי מט"ט הוּא בִּבְחִינַת כָּנָף, לְשׁוֹן: וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (שם ל), כִּי בּוֹ מִתְלַבֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, כַּיָּדוּעַ:

ז. אילנות ודשאים, רזין ורזין דרזין — דרוש צפרתא דרבה בר בר חנה

ז וְזֶה בְּחִינַת רָזִין, וְרָזִין דְּרָזִין: רָזִין הוּא בְּחִינַת הֲלָכָה, רָזִין דְּרָזִין הוּא בְּחִינַת קַבָּלָה. הִתְלַבְּשׁוּת הַקַּבָּלָה בַּהֲלָכָה הוּא בְּחִינַת הַנְהָגַת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, שֶׁהוּא בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה.

וְזֶה בְּחִינַת: צְבִי לַצַּדִּיק רָזִי־לִי רָזִי־לִי (סיום הפסוק מכנף הארץ הנ"ל). צְבִי לַצַּדִּיק, הַיְנוּ בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג, יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי רָזִין, הַיְנוּ יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת הֲלָכָה וְקַבָּלָה, בְּחִינַת רָזִין וְרָזִין דְּרָזִין.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין ס.): 'יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם' שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָאִילָנוֹת: לְמִינֵהוּ, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָן: מָה אִילָנוֹת, שֶׁהֵם גְּבוֹהִים וְאֵינָם תְּכוּפִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא "לְמִינֵהוּ", כָּל שֶׁכֵּן אֲנַן, שֶׁאָנוּ קְטַנִּים וּתְכוּפִים, שֶׁצְּרִיכִים לָצֵאת לְמִינֵהוּ. פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם.

כִּי בֶּאֱמֶת גַּם הַגְּדוֹלִים, שֶׁזִּוּוּגָן אֵינָם תְּכוּפִים, רַק מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, גַּם לָהֶם הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל שְׁמִירַת הַבְּרִית, שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל״א:ט״ז): וְשָׁמְרוּ בְ'נֵי יִ'שְׂרָאֵל אֶ'ת הַ'שַּׁבָּת – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת בִּיאָה, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת. הַיְנוּ אַף־עַל־פִּי שֶׁזִּוּוּגוֹ הוּא רַק מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ שְׁמִירָה גְּדוֹלָה, בְּחִינַת: וְשָׁמְרוּ וְכוּ';

כָּל שֶׁכֵּן הַקְּטַנִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת דְּשָׁאִין, שֶׁזִּוּוּגָם תְּכוּפִים, גַּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁצְּרִיכִים שְׁמִירָה גְּדוֹלָה לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתָם, שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת עַצְמָם עַל־פִּי הַתּוֹרָה, בִּבְחִינַת: לְמִינֵיהֶם.

מִיָּד כְּשֶׁשָּׁמַע שַׂר הָעוֹלָם, שֶׁהוּא מט"ט, שֶׁשֻּׁלְטְנוּתֵהּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, בְּחִינַת דְּשָׁאִים, בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה, פָּתַח וְאָמַר: יְהִי כְבוֹד ה' – כְּבוֹד דַּיְקָא, כִּי עַל־יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּשְׁנֵי הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, הַכָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

נִמְצָא, שֶׁעַל־יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּשְׁנֵי הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, הַיְנוּ מֵאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים, גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זִוּוּג שֶׁל שַׁבָּת וְזִוּוּג שֶׁל חֹל, בְּחִינַת הֲלָכָה וְקַבָּלָה, רָזִין וְרָזִין דְּרָזִין, אֲזַי הַכָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי הַכָּבוֹד זוֹכֶה לְדִבּוּר הַמֵּאִיר, וְעַל־יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ כַּנַּ"ל:

ח

וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר־חָנָה: זִמְנָא חֲדָא הֲוֵי אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזָאִי לְהַאי צִפָּרְתָּא, דַּהֲוֵי קָאֵי עַד קַרְסֻלֵּהּ בְּמַיָּא, וְרֵישֵׁהּ בָּרָקִיעַ. וְאָמְרִינַן לֵית מַיָּא, וּבָעֵינַן לְמֵיחַת לַאֲקוּרֵי נַפְשִׁין. נְפַק בְּרַת־קָלָא וְאָמַר לָן: לָא תְּחוּתוּ לְהָכָא, דִּנְפַלָא לֵהּ חֲצִינָא לְבַר־נַגָּרָא הָכָא הָא שְׁבַע שְׁנִין, וְלָא מָטֵי לְאַרְעָא. וְלָא מִשּׁוּם דִּנְפִישָׁא מַיָּא, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּרְדִיפָא מַיָּא. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי זִיז שָׂדַי הוּא, דִּכְתִיב: וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:

צִפָּרְתָּא זֶה בְּחִינַת הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא אֶמְצָעִי בֵּין הָאָדָם, שֶׁהוּא נִתְהַוֶּה מִמַּיִּין דּוּכְרִין וְנוּקְבִין, וּבֵין הַשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה, כַּמּוּבָא (במ"ר ויקרא טז, ובערכין טז:) עַל מְצֹרָע שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא שְׁנֵי צִפֳּרִים, יָבוֹא פַּטָּטַיָּא וִיכַפֵּר עַל פַּטָּטַיָּא. וְזֶהוּ:

דְּקָאֵי עַד קַרְסֻלֵּהּ בְּמַיָּא – כִּי מֵאַחַר שֶׁהַדִּבּוּר צָרִיךְ לְהָאִיר לוֹ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת שָׁם תְּשׁוּבָה, הוּא לִפְעָמִים בִּבְחִינַת (רות ג׳:ז׳): וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב – שֶׁהַדִּבּוּר צָרִיךְ לְהָאִיר בָּאָדָם, שֶׁהוּא לְמַטָּה בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, וְעַל כֵּן נִקְרָא הַדִּבּוּר צִפַּרְתָּא דְּקָאֵי עַד קַרְסֻלֵּהּ בְּמַיָּא.

מַיָּא הוּא בְּחִינַת הָאָדָם, שֶׁנִּתְהַוֶּה מִמַּיִּין דּוּכְרִין וּמַיִּין נוּקְבִין כַּיָּדוּעַ, וְהַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת צִפַּרְתָּא, קָאֵי עַד קַרְסֻלֵּהּ, אֵצֶל הָאָדָם שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, כְּדֵי לְהָאִיר לוֹ, בִּבְחִינַת וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: דְּקָאֵי עַד קַרְסֻלֵּהּ בְּמַיָּא כַּנַּ"ל.

וְאָמְרִינַן לֵית מַיָּא – הַיְנוּ שֶׁהֵבִינוּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְדִבּוּר אֶלָּא עַל־יְדֵי כָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בְּעֵינָיו אֶפֶס וָאַיִן. וְזֶהוּ: לֵית מַיָּא – שֶׁהָאָדָם יַחֲזִיק עַצְמוֹ לְאַיִן.

וּבָעֵינַן לִנְחוּתֵי – לְשׁוֹן שִׁפְלוּת, הַיְנוּ לִהְיוֹת שָׁפָל וְעָנָו. אַךְ שֶׁהָיָה לְאַקוּרֵי נַפְשִׁין – לְשׁוֹן (ישעיהו י״ג:י״ב): אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז, הַיְנוּ שֶׁהָיָה הָעֲנָוָה בִּשְׁבִיל גַּדְלוּת, כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר, כִּי מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִין גֹּדֶל בִּזּוּי הַגַּדְלוּת, עַל כֵּן הֵם עֲנָוִים, בִּשְׁבִיל לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר עַל־יְדֵי הָעֲנָוָה, וְזֶהוּ בְּחִינַת עֲנִיווּת שֶׁהוּא תַּכְלִית הַגַּדְלוּת.

וְזֶהוּ: וּבָעֵינַן לִנְחוּתֵי – לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים, לְאוֹקוּרֵי נַפְשִׁין – כְּדֵי שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִהְיֶה יְקָרִים וַחֲשׁוּבִים, כִּי הַגַּאֲוָה מְבֻזָּה מְאֹד.

נְפַק בְּרַת־קָלָא וְאָמַר, לָא תְּחוּתוּ לְהָכָא – לָא תְּחוּתוּ לִהְיוֹת שְׁפָלִים בִּשְׁבִיל זֶה, בִּשְׁבִיל לְאוֹקוּרֵי נַפְשִׁין – שֶׁהִזְהִירָם הַבַּת־קוֹל שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲנָוִים בִּשְׁבִיל לְהִתְיַקֵּר וּלְהִתְכַּבֵּד, כִּי זֶה עֲנִיווּת הִיא תַּכְלִית הַגַּדְלוּת.

דִּנְפַלָּה חֲצִינָא לְבַר־נַגָּרָא הָא שְׁבַע שְׁנִין, וְלָא מָטְיָא לְאַרְעָא – שֶׁהַבַּת־קוֹל הוֹדִיעָה לָהֶם שֹׁרֶשׁ הַגַּדְלוּת, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַחֲקוּ עַד קָצֶה אַחֲרוֹן, וְלָא יְחוּתוּ לְהָכָא – שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲנָוִים בִּשְׁבִיל גַּדְלוּת, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ד): מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל־רוּחַ; הַיְנוּ שֶׁהוֹדִיעָה לָהֶם, שֶׁהַגַּדְלוּת הוּא מִנְּפִילוֹת הַהִתְפָּאֲרוּת וְהַגַּאֲוָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְבוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צ״ג:א׳): ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ.

וְזֶה: דִּנְפַלָא חֲצִינָא – בְּחִינַת לְבוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם קכט): וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר.

בַּר נַגָּרָא – זֶה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם קד): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, וּכְמַאֲמַר (חולין ס.): אֱלֹקֵיכֶם נַגָּר הוּא. מִנְּפִילַת הַלְּבוּשׁ הַזֶּה נִתְהַוָּה הַגַּדְלוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁבַע בָּתֵּי עַכּוּ"ם, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה גָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גיטין פח.): לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָבְדוּ בָּהּ שֶׁבַע בָּתֵּי עַכּוּ"ם; וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָא עַכּוּ"ם בִּלְשׁוֹן תִּפְאֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מ״ד:י״ג): כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת; כִּי הָעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהוּא הַגַּדְלוּת, הוּא מִנְּפִילַת הִתְפָּאֲרוּתוֹ.

וְזֶהוּ: הָא שְׁבַע שְׁנִין – זֶה בְּחִינַת הַגַּדְלוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁבַע בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כַּנַּ"ל.

וְזֶהוּ: וְלָא מְטֵי לְאַרְעָא – הַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי הֶעָווֹן הַזֶּה עֲדַיִן לֹא חָזַרְנוּ לְאַרְצֵנוּ, כִּי עַל־יְדֵי הֶעָווֹן הַזֶּה, שֶׁהוּא הַגַּדְלוּת, שֶׁהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, בְּחִינַת שֶׁבַע בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, עַל־יְדֵי־זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה עֲדַיִן לֹא חָזַרְנוּ לְאַרְצֵנוּ – הַכֹּל עַל־יְדֵי הֶעָווֹן הַזֶּה שֶׁל הַגַּדְלוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה כַּנַּ"ל.

וְזֶהוּ: וְלָא מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי מַיָּא – הַיְנוּ, לֹא תֹּאמַר שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה לָא מְטֵי לְאַרְעָא, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ וְלָשׁוּב לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי מַיָּא, מֵחֲמַת שֶׁהָעַכּוּ"ם הֵם רַבִּים, בְּחִינַת רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה (דברים ז׳:י״ז), שֶׁהֵם בְּחִינַת מַיִם רַבִּים.

אֶלָּא מִשּׁוּם דִּרְדִיפֵי מַיָּא – שֶׁהֵם רוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַיִם, בְּחִינַת אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים (תהילים כ״ט:ג׳); עַל־יְדֵי־זֶה אֵין יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ וְלַחֲזֹר לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ עַל־יְדֵי רְדִיפַת הַכָּבוֹד וְהַגַּדְלוּת, כִּי עִקַּר אֲרִיכַת הַגָּלוּת שֶׁאֵין יְכוֹלִין לָשׁוּב לְאַרְצֵנוּ, הוּא רַק מֵחֲמַת עֲווֹן הַגַּדְלוּת וּרְדִיפַת הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל.

כָּל זֶה הוֹדִיעָה לָהֶם הַבַּת־קוֹל, גֹּדֶל בִּזּוּי הַגַּדְלוּת, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַחֲקוּ מֵהַגַּדְלוּת עַד קָצֶה אַחֲרוֹן כַּנַּ"ל, וְאָז כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל, וְאָז זוֹכִין לַדִּבּוּר הַמֵּאִיר, שֶׁהוּא בְּחִינַת צִפַּרְתָּא הַנַּ"ל, כַּנַּ"ל. אֲבָל אֵיךְ זוֹכִין לָזֶה, לְשַׁבֵּר הַגַּדְלוּת וְהַכָּבוֹד שֶׁל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי, וְשֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת – הוּא עַל־יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַב אָשֵׁי:

הַאי זִיז שָׂדַי הוּא – הַיְנוּ בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, שֶׁעַל־יְדֵי יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה הַכָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת, וְעַל־יְדֵי כָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת זוֹכִין לְצִפַּרְתָּא, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא אֶמְצָעִי בֵּין מַיָּא לָרָקִיעַ כַּנַּ"ל, כִּי זִיז הוּא בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה, בְּחִינַת מט"ט, בְּחִינַת: מִכְּנַף הָאָרֶץ כַּנַּ"ל. כִּי אִיתָא בְּמִדְרָשׁ־רַבָּה (ב"ר פרשה יט, ויק"ר פרשה כב): עוֹף אֶחָד יֵשׁ, בְּשָׁעָה שֶׁמַּפְרִישׂ אֶת כְּנָפָיו הוּא מַחֲשִׁיךְ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, וְזִיז שְׁמוֹ; וְזֶה בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה, בְּחִינַת מט"ט, בְּחִינַת מִכְּנַף הָאָרֶץ, שֶׁבּוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּרִית עִלָּאָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדַי – זֶה בְּחִינַת יִחוּדָא עִלָּאָה כַּנַּ"ל:

ט

וְזֶה:

אֲנִי ה' – יִחוּדָא עִלָּאָה,

הוּא שְׁמִי – יִחוּדָא תַּתָּאָה;

וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן – זֶה בְּחִינַת כָּבוֹד בִּשְׁלֵמוּת,

וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים – זֶה בְּחִינַת הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי – הַכֹּל כַּנַּ"ל:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אעַל-יְדֵי שֶׁמְּדַבֵּר בְּהַתּוֹרָה בְּדִבּוּרִים מֵאִיר לוֹ הַדִּבּוּר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל מַמָּשׁ. וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם עַל-יְדֵי כָּל תְּשׁוּבָה וּתְשׁוּבָה הוּא הוֹלֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַד שֶׁיּוֹצֵא מִמַּדְרֵגָה פְּחוּתָה וּבָא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה:
2. בעַל-יְדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר וְנִשְׁמָר שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת שֶׁיהיה נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וּכְבוֹדוֹ לְאַיִן נֶגֶד כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. עַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לְדִבּוּרִים הַמְּאִירִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵם מְאִירִים לוֹ לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעומְקָהּ:
3. גאַךְ אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְדִבּוּר הַמֵּאִיר כָּזֶה כִּי אִם כְּשֶׁמְּשַׁבְּרִין הַגֵּאוּת וְהַגַּדְלוּת. שֶׁלּא יִהְיֶה לִמּוּדוֹ בִּשְׁבִיל כָּבוֹד לְהִתְיַהֵר וּלְקַנְטֵר חַס וְשָׁלוֹם אוֹ לְקַבֵּל רַבָּנוּת וְהִתְנַשְׂאוּת. וְזֶה תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית קוֹדֶשׁ:
4. דגֵּאוּת הִיא בְּחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל-יְדֵי-זֶה אֵין לוֹ כְּלֵי הַדִּבּוּר לְדַבֵּר עִמָּהֶם דִּבּוּרִים הַמְּאִירִים וְאֵין יְכוֹלִין לִפְתֹּחַ פֶּה. וּכְשֶׁהַתּוֹרָה בָּאָה לְתוֹךְ פִּיו לֹא דַּי שֶׁאֵין דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מְאִירִין לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב אֶלָּא שֶׁגַּם הַתּוֹרָה עַצְמָהּ נִתְגַּשֵּׁם וְנִתְחַשֵּׁךְ שָׁם מִפִּיו רַחֲמָנָא לִצְלַן:
5. הגֵּאוּת וְנִאוּף תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. וּכְשֶׁשּׁוֹמֵר הַבְּרִית נִצּוֹל מִגֵּאוּת וְזוֹכֶה לָאוֹר הַמֵּאִיר לוֹ לִתְשׁוּבָה עַד שֶׁזּוֹכֶה לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעומְקָהּ:
6. ועִקַּר מְרִירוּת טִרְדוֹת הַפַּרְנָסָה וִיגִיעָתוֹ הִיא עַל-יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית. כִּי מִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה ל''ט מְלָאכוֹת וּמַשָׂא וּמַתָּן, הֵם בְּחִינַת מַלְאֲכוֹת הַמִּשְׁכָּן וְהֵם בְּחִינַת ''טַ''ל אוֹרוֹת'' (יְשַׁעְיָה כ''ו יט). אֲבָל הַפּוֹגֵם בִּבְרִיתוֹ עֲנִיּוּת רוֹדֶף אַחֲרָיו וּמַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ עוֹל הַפַּרְנָסָה בִּיגִיעָה וּבִמְרִירוּת גָּדוֹל בִּבְחִינַת ל''ט מַלְקוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן:
7. זשְׁמִירַת הַבְּרִית יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת יֵשׁ מִי שֶׁזִּוּוּגוֹ בִּימֵי הַחוֹל וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא שׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ עַל פִּי הַתּוֹרָה שֶׁזִּוּוּגוֹ בְּהֶיתֵּר וְגַם זֶה נִקְרָא שְׁמִירַת הַבְּרִית, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵעֲבֵרָה רַחֲמָנָא לִצְלָן. וּצְרִיכִים שְׁמִירָה גְּדוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת בְּרִיתָם וְזֶה בְּחִינַת יִחוּדָא תַּתָּאָה וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לְהַשִׂיג הֲלָכָה שֶׁבַּתּוֹרָה רָזִין. אֲבָל יֵשׁ מִי שֶׁזִּוּוּגוֹ רַק מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת וְהוּא בְּחִינַת יִחוּדָא עלאה וְעַל-יְדֵי-זֶה מַשִׂיג גַּם קַבָּלָה ורָזִין דְּרָזִין. אֲבָל גַּם מִי שֶׁזִּוּוּגוֹ רַק מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת גַּם הוּא צָרִיךְ שְׁמִירָה גְּדוֹלָה שֶׁיִּהְיֶה זִוּוּגוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְיִהְיֶה נִכְלָל בִּכְלַל שׁוֹמְרֵי הַבְּרִית. מִכָּל-שֶׁכֵּן הַקְּטַנִּים שֶׁזִּוּוּגָם גַּם בִּימֵי הַחוֹל שֶׁבְּוַדַּאי הֵם צְרִיכִים שְׁמִירָה יְתֵרָה בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִפְגְּמוּ בִּבְרִיתָם חַס וְשָׁלוֹם וְעַל כָּל פָּנִים שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עַל הַתּוֹרָה חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל-יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת אֵלּוּ עַל יְדֵי זֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁלֵמוּת וְזוֹכִין לְכָל הַבְּחִינוֹת הַנַּ''ל עַד שֶׁזּוֹכִין לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעומְקָהּ:
8. חיֵשׁ עֲנָוָה שֶׁהִיא תַּכְלִית הַגַּדְלוּת דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עָנָו מֵחֲמַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַגַּדְלוּת מְבֻזָּה מְאֹד, עַל כֵּן הוּא עָנָו כְּדֵי לְהִתְיַקֵּר וּלְהִתְכַּבֵּד, נִמְצָא שֶׁהוּא עָנָו בִּשְׁבִיל גַּדְלוּת וְכָבוֹד. עַל כֵּן צְרִיכִין לְהַשְׂכִּיל עַל דְּרָכָיו וּלְהִתְרַחֵק מִגַּדְלוּת בְּתַכְלִית עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ'. כִּי הַגַּדְלוּת הוּא בְּחִינַת שֶׁבַע בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה גָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם. וְעַל-יְדֵי-זֶה עֲדַיִן לֹא חָזַרְנוּ לְאַרְצֵנוּ מֵחֲמַת שֶׁרוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד עַל-יְדֵי הַגַּדְלוּת רַחֲמָנָא לִצְלָן:

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה י"א - אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי]אָנָּא הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד,

אֲשֶׁר בָּרָאתָ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כֹּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.

וּבְכֵן תַּעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁיִּתְגַּדֵּל וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה כְּבוֹדְךָ עַל יָדִי. וְתִהְיֶה בְּעֶזְרִי שֶׁאוּכַל לְבַטֵּל עַצְמִי לְגַמְרֵי וּלְמַעֵט בִּכְבוֹדִי, שֶׁיִּהְיֶה כְבוֹדִי לְאַיִן וָאֶפֶס, וְלֹא אַשְׁגִּיחַ עַל כְּבוֹד עַצְמִי כְּלָל, רַק לְהַרְבּוֹת כְּבוֹד הַמָּקוֹם, וְיִהְיוּ כָּל עֲסָקַי וַעֲשִׂיָּתִי וּמַחֲשַׁבְתִּי וּרְצוֹנִי כֻּלָּם, רַק בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ.

וְתַעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְשַׁבֵּר וּלְסַלֵּק מֵעָלַי מִדַּת הַגַּאֲוָה, שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבִּי שׁוּם צַד וְנִדְנוּד גֵּאוּת בָּעוֹלָם, וְאֶזְכֶּה לַעֲנָוָה בֶּאֱמֶת. וְתִתֶּן לִי שֵׂכֶל וְחָכְמָה אֲמִתִּית מֵאִתְּךָ בְּאֹפֶן שֶׁאוּכַל לְהָפִיק דַּרְכֵי הָעֲנָוָה,

וְאֶנָּצֵל מֵעֲנָוָה פְּסוּלָה, מֵעֲנָוָה שֶׁהִיא בִּשְׁבִיל כָּבוֹד, שֶׁזֹּאת הָעֲנָוָה הִיא תַכְלִית הַגַּדְלוּת, שֶׁלֹּא תִהְיֶה כַּוָּנָתִי חַס וְשָׁלוֹם לִהְיוֹת עָנָיו כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַּקֵּר עַל יְדֵי זֶה, רַק תְּזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁאֶזְכֶּה לְתַכְלִית הָעֲנָוָה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ:

אָנָּא יְהֹוָה, מָלֵא רַחֲמִים רַבִּים, הָרַחֲמָן בֶּאֱמֶת, יֵעוֹרְרוּ רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ, עַל נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים כָּמוֹנִי, שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ שִׁפְלוּתִי בֶּאֱמֶת, וְאַל יִגְרְמוּ עֲוֹנוֹתַי לִדְחוֹת אוֹתִי חַס וְשָׁלוֹם, לְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי וּמַחֲשַׁבְתִּי בְּמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל שְׁטוּת שֶׁהֵם הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁל פְּנִיּוֹת וְגַבְהוּת. רַחֵם עָלַי לְמַעַנְךָ, וְהַצִּילֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מִשּׁוּם צַד גֵּאוּת וְגַבְהוּת בָּעוֹלָם כְּלָל,

כִּי בֶּאֱמֶת יָדַעְתִּי כִּי אֵינִי רָאוּי וּכְדַאי לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ, כִּי פָּגַמְתִּי בִּכְבוֹדְךָ מְאֹד כַּאֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ יְהֹוָה אֱלֹהַי, אַךְ נִשְׁעַנְתִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁתִּהְיֶה בְּעֶזְרִי וְתִשְׁתַּדֵּל בְּהַצָּלָתִי. עַל כֵּן עָזְרֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל דַּעְתִּי בְּשׁוּם צַד פְּנִיּוֹת וְגֵאוּת כְּלָל.

וּתְרַחֵם עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְלֹא תַנִּיחֵנִי לִתְעוֹת בִּדְרָכִים נְבוֹכִים חַס וְשָׁלוֹם. וְתַעֲשֶׂה בְּרַחֲמֶיךָ אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקֶּיךָ אֵלֵךְ, וְאֶת מִשְׁפָּטֶיךָ אֶשְׁמוֹר בֶּאֱמֶת, בְּתַכְלִית הָעֲנָוָה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְתַעַזְרֵנִי שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁתְּזַכֵּנִי לַעֲשׂוֹת טוֹב שֶׁלֹּא אֵדַע מֵעַצְמִי כְּלָל לְעוֹלָם:

(הַשְׁמָטָה הַשַּׁיָּךְ כָּאן מִסֵּפֶר "תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים")רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה הוֹדַעְתָּנוּ חֹמֶר עֲוֹן הַגַּדְלוּת עַד שֶׁהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם, וְשֶׁכָּל עִקַּר גָּלוּת יִשְׂרָאֵל הָיָה רַק עַל יְדֵי עֲוֹן הַגַּדְלוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁבַע בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן כָּל עִקָּר אֲרִיכַת הַגָּלוּת מָה שֶׁזֶּה יוֹתֵר מֵאֶלֶף וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה אֲשֶׁר גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וַעֲדַיִן אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לָשׁוּב לְאַרְצֵנוּ הַכֹּל הוּא רַק מֵחֲמַת עֲוֹן הַגַּדְלוּת וְהָרְדִיפָה אַחַר הַכָּבוֹד.

וְגַם הוֹדָעַת לָנוּ כִּי עַל יְדֵי עֲוֹן הַגַּדְלוּת עַל יְדֵי זֶה הָאָדָם הוּא בִּבְחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה וְכַתּוּתֵהּ מִכְתַּת שִׁעוּרֵהּ, וְעַל יְדֵי זֶה אֵין יְכוֹלִין לִפְתֹּחַ פֶּה וּלְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה כִּי מֵאַחַר שֶׁמִיכְתַּת כָּתִית שִׁעוּרֵהּ מִמֵּילָא אֵין לוֹ כְּלִי הַדִּבּוּר לְדַבֵּר עַל יָדָם,

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכְּשֶׁהַתּוֹרָה בָּאָה לְתוֹךְ דִּבּוּרִים פְּגוּמִים לְתוֹךְ פֶּה פָּגוּם כָּזֶה עַל יְדֵי זֶה לֹא דַּי שֶׁאֵין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה מְאִירִים לוֹ בִּבְחִינַת מָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְבָרֶיךָ רַק אַדְּרַבָּא גַּם הַתּוֹרָה עַצְמָהּ כִּבְיָכוֹל נִתְגַּשֵּׁם וְנִתְחַשֵּׁךְ שָׁם מִפִּיו.

עַל כֵּן חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ מֵעַתָּה עַל כָּל פָּנִים וּמַלְטָה נַפְשֵׁנוּ מֵעָוֹן הַגַּדְלוּת וְזַכֵּנוּ שֶׁלֹּא נִרְדֹּף עוֹד אַחַר כְּבוֹד עַצְמֵנוּ חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא נִזְכֶּה לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמֵנוּ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם וְיִתְעַלֶּה וְיִתְגַּדֵּל וְיִתְגַּלֶּה כְּבוֹדְךָ עַל יָדֵינוּ וְעַל יְדֵי זֶה נִזְכֶּה לְפֶה קָדוֹשׁ וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים הַמְּאִירִים שֶׁבְּחִינַת וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ

וְנִזְכֶּה לַעֲסֹק הַרְבֵּה בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם וּלְדַבֵּר דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּפֶה מָלֵא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם ודרז"ל לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה וְנִזְכֶּה שֶׁהַדִּבּוּרִים יָאִירוּ לָנוּ לְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁנִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל מַמָּשׁ,

וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לַמַּדְרֵגָה עַד אֲשֶׁר נֵצֵא מִשִּׁפְלוּת וּפְחִיתוּת מַדְרֵגָתֵנוּ עַתָּה עַד שֶׁאָנוּ בִּבְחִינַת רְגָלִין וּמְשׁוּלִים לְעָפָר מַמָּשׁ, אֲבָל עַל יְדֵי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים נִזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְלָצֵאת מִמַּדְרֵגָתֵנוּ הַפְּחוּתָה וְלָבֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ:(עַד כָּאן הוֹסָפָה מִסֵּפֶר "תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים")

אָנָּא יְהֹוָה, רַחֲמָן הָאֱמֶת, מָלֵא רַחֲמִים, חֲמֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ, וְתִפְתַּח פִּי וְלִבִּי שֶׁאוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי לְפָנֶיךָ. וְאֶזְכֶּה לְעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים עָלַי, שֶׁתְּרַחֵם עָלַי מֵעַתָּה, וְתַעֲזֹר לִי שֶׁאֶזְכֶּה לְקַדֵּשׁ וּלְטַהֵר עַצְמִי בִּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית, וְאֶנָּצֵל מֵעַתָּה מִכָּל מִינֵי פְּגָם הַבְּרִית שֶׁבָּעוֹלָם, הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶיךָ חַיֵּנִי.

וְכָל מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי עַד עַתָּה בִּבְרִית קֹדֶשׁ, עַל הַכֹּל תִּמְחוֹל וְתִסְלַח לִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים. הֵן מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי בְּמַחֲשָׁבָה אוֹ בְּדִבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה, הֵן מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי בִּרְאִיַּת הָעַיִן וּבִשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וּבְחוּשׁ הָרֵיחַ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, וְכָל מִינֵי פְּגָמִים שֶׁפָּגַמְתִּי בִּפְגַם הַבְּרִית, עַל הַכֹּל תִּמְחוֹל וְתִסְלַח לִי חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ.

לְמַעַן שִׁמְךָ יְהֹוָה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא. וּתְרַחֵם עָלַי, וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיעַ וּתְבַטֵּל אֶת כָּל מִינֵי קְשָׁרִים וַעֲבֹתוֹת וְשַׁלְשֶׁלֶת דְּסִטְרָא אַחֲרָא שֶׁנִּקְשְׁרוּ וְנִגְדְּלוּ עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, אֲשֶׁר הֵם מִתְגַּבְּרִים עָלַי בְּכָל עֵת, וְרוֹצִים לְמָשְׁכֵנִי חַס וְשָׁלוֹם מִפְּגַם לִפְגַם, וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתִי לְקַדֵּשׁ וּלְטַהֵר עַצְמִי בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי, וּמֵחֲמַת זֶה אֲנִי רָחוֹק מִקְּדֻשַּׁת הַבְּרִית בֶּאֱמֶת, כָּרָאוּי לְאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי לְזֶרַע אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּהֶם בָּחָרְתָּ.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבִי, חוּס וַחֲמֹל עָלַי, וְתִפְסוֹק וְתִקְרַע וּתְשַׁבֵּר וּתְבַטֵּל אֶת כָּל הַקְּשָׁרִים וְהַשַׁלְשֶׁלֶת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עָלַי כְּלָל. וּתְבַטְּלֵם בְּבִטּוּל גָּמוּר שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מֵהֶם שׁוּם זֵכֶר וּרְשִׁימָה בָּעוֹלָם כְּלָל, רַק כָּל הָעֲוֹנוֹת יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת. וְאִם אָמְנָם לֹא זָכִיתִי עֲדַיִן לִתְשׁוּבָה זוֹ, כִּי עֲדַיִן לֹא הִתְחַלְתִּי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן, תִּתֶּן לִי בְּמַתְּנַת חִנָּם וְנִדְבַת חֶסֶד.

וּתְרַחֵם עָלַי בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל, וְתִרְאֶה בְּעָנְיִי וַעֲמָלִי, אֲשֶׁר הֵם אוֹרְבִים עָלַי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, וּמְעַנִּים אֶת נַפְשִׁי וְרוּחִי וְנִשְׁמָתִי בְּכָל מִינֵי עִנּוּיִים, וְרוֹדְפִים אַחֲרַי בְּכָל מִינֵי רְדִיפוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְרוֹצִים לְגָרְשֵׁנִי חַס וְשָׁלוֹם מֵאֶרֶץ הַחַיִּים, וְהֵם צוֹדִים אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ חַס וְשָׁלוֹם.

וְאִם אָמְנָם אֲנִי בְּעַצְמִי רוֹדֵף אוֹתִי יוֹתֵר מִכֻּלָּם, כִּי בְּוַדַּאי הַבְּחִירָה חָפְשִׁית, וּמִי יוּכַל לְהַכְרִיחַ אוֹתִי לְהַטּוֹת לְדַרְכָּם חַס וְשָׁלוֹם. הִנְנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה כִּי בֶּאֱמֶת אֲנִי בְּעַצְמִי הַחַיָּב, בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה יְהֹוָה אֱלֹהַי, כִּי מָטָה יָדֵינוּ מְאֹד, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְבַקֵּשׁ אֵיזֶה דֶרֶךְ מָנוֹס לָנוּס מֵהֶם, וּלְהִתְגַבֵּר עַל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים שֶׁהֵם מִתְגַּבְּרִים עָלַי בְּכָל עֵת,

וְאֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה כִּי אִם עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, שֶׁתַּעֲזוֹר לִי וְתִתֶּן לִי כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל מִינֵי תַאֲווֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים, לְהַכְנִיעָם וּלְהַשְׁפִּילָם וּלְשַׁבְּרָם וּלְסַלְּקָם מֵעָלַי וּמֵעַל גְּבוּלִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, שֶׁלֹּא יִכְנֹס בְּדַעְתִּי וּמַחֲשַׁבְתִּי שׁוּם צַד הִרְהוּר בָּעוֹלָם כְּלָל, רַק מוֹחִי וּמַחֲשַׁבְתִּי יִהְיוּ קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים תָּמִיד בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה בִּשְׁלֵמוּת.

וְתַעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁאֶזְכֶּה לִקְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, שֶׁאֶזְכֶּה לְקַדֵּשׁ עַצְמִי בַּמֻּתָּר לִי. וְאֶזְכֶּה בְּכָל פַּעַם לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁה, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִקְדֻשָּׁה וּפְרִישׁוּת בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁיִּתְיַחֵד עַל יָדִי יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַתָּאָה:

(הַשְׁמָטָה הַשַּׁיָּךְ כָּאן מִסֵּפֶר "תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים")רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵיךְ שֶׁגַּם הֲתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר זִוּוּגָם הוּא רַק מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת גַּם הֵם צְרִיכִין הִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וּזְהִירוּת יְתֵרָה וּשְׁמִירָה גְּדוֹלָה בְּעִנְיַן קְדֻשַּׁת שְׁמִירַת הַבְּרִית וּמִכָּל שֶׁכֵּן הָאֲנָשִׁים הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה שֶׁזִּוּוּגָם גַּם בִּימֵי הַחֹל שֶׁהֵם בְּוַדַּאי צְרִיכִים שְׁמִירָה גְּדוֹלָה וּזְהִירוּת יְתֵרָה בְּעִנְיַן קְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג וּשְׁמִירַת הַבְּרִית.

וְגַם אַתָּה הוֹדַעְתָּנוּ גֹּדֶל מַעֲלַת קְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג שֶׁל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁרְשׁוֹ עַד אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה יְחֻדָּא עִלָּאָה וִיְחוּדָא תַּתָּאָה אֲשֶׁר כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשָׂה זֹאת עַל יָדוֹ.

עַל כֵּן חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְהַגְּדוֹלִים וּשְׁלַח לָנוּ בְּלִבֵּנוּ וּבְלֵב כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הִתְעוֹרְרוּת אֲמִתִּי דִּקְדֻשָּׁה שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְעוֹרֵר כֻּלָּנוּ לְמִקָּטְנֵנוּ וְעַד גְדוֹלֵינוּ לְקַדֵּשׁ עַצְמֵנוּ בַּמֻּתָּר לָנוּ וּלְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הוֹסָפוֹת קְדֻשָּׁה יְתֵרָה בְּכָל פַּעַם בְּעִנְיַן שְׁמִירַת הַבְּרִית וּקְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג

עַד שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יָדֵינוּ קְדֻשַּׁת הַשְּׁנֵי יִחוּדִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם יְחֻדָּא עִלָּאָה וּיְחֻדָּא תַּתָּאָה בִּשְׁלֵמוּת עַד שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְעַלֶּה וְיִתְגַּדֵּל כְּבוֹדְךָ הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁלֵמוּת וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב יְהִי כְּבוֹד לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו:(עַד כָּאן הוֹסָפָה מִסֵּפֶר "תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים")

אָנָּא יְהֹוָה, עָזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁלֹּא אֲאַבֵּד אֶת עוֹלָמִי חַס וְשָׁלוֹם עַל יְדֵי טִרְדַּת הַפַּרְנָסָה. וְתַצִּילֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מִפְּגַם הַל"ט מְלָאכוֹת דְּסִטְרָא אַחֲרָא שֶׁהֵם ל"ט מַלְקִיּוֹת, שֶׁהֵם מַטְרִידִים אֶת רוֹב הָעוֹלָם בִּיגִיעוֹת וְטִרְדּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הֵם רָצִים כָּל יְמֵיהֶם אַחַר פַּרְנָסָתָם בִּיגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד, וְהֵם אוֹכְלֵי לֶחֶם בְּעִצָּבוֹן,

בְּזֵעַת אַפָּם יֹאכְלוּ לֶחֶם עַד שׁוּבָם אֶל הָאֲדָמָה, וּמְאוּמָה לֹא יִשְׂאוּ בַּעֲמָלָם, כִּי טִרְדַּת הַפַּרְנָסָה מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם כָּל יְמֵיהֶם, וּמוֹנַעַת אוֹתָם מִלִּזְכּוֹר וְלָשׂוּם אֶל לִבָּם אֶת תַּכְלִיתָם, מַה יַעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה:

אָנָּא יְהֹוָה, מָלֵא רַחֲמִים רַבִּים. רַחֵם עָלַי וְעַל כָּל חֶבְרָתֵנוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְתַצִּיל אוֹתָנוּ מִכָּל זֶה, וּתְזַכֶּה אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נִהְיֶה טְרוּדִים כְּלָל בְּטִרְדַּת הַפַּרְנָסָה. וַאֲפִלּוּ בָּעֵת שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֵסֶק אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, תַּעַזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, בְּלִי טִרְדָּא וּבְלִי בִּלְבּוּל הַדַּעַת כְּלָל.

וְנֵדַע וְנַאֲמִין כִּי הַכֹּל מֵאִתְּךָ וְלֹא עַל יָדֵינוּ כְּלָל, וְכָל עִסְקֵנוּ וַעֲשִׂיָּתֵנוּ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן וְעִסְקֵי פַּרְנָסָה, יִהְיֶה הַכֹּל מְזֻכָּךְ וּמְזֻקָּק, עַד שֶׁיִּהְיוּ מְאִירִים כָּל הַל"ט מְלָאכוֹת וְיוּכְלְלוּ בְּטַל אוֹרוֹת הַנִּמְשָׁכִים מִשִּׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְכָל הַל"ט מְלָאכוֹת יִהְיוּ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בִּבְחִינוֹת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.

וּתְבָרֵךְ אֶת מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל עִסְקֵינוּ וַעֲשִׂיָּתֵינוּ, וְתַזְמִין פַּרְנָסָתֵנוּ קוֹדֶם שֶׁנִּצְטָרֵךְ לָהֶם, בְּרֶוַח וְלֹא בְּצִמְצוּם בְּהֶתֵּר וְלֹא בְּאִסּוּר, מִתַּחַת יָדְךָ הָרְחָבָה וְהַמְּלֵאָה. וִיהִי נוֹעַם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

וְעָזְרֵנוּ יְהֹוָה, שֶׁנִּהְיֶה שְׂמֵחִים בְּחֶלְקֵנוּ תָמִיד, וְתִהְיֶה תוֹרָתֵנוּ קֶבַע וּמְלַאכְתֵּנוּ עֲרָאי. וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הַמְּעוּטָה שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַעֲסֹק בְּאֵיזֶה עֵסֶק אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן בִּשְׁבִיל הֶכְרֵחִיוּת פַּרְנָסָתֵנוּ, גַּם אָז נִהְיֶה דְבוּקִים בְּךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְלֹא נִשְׁכַּח אוֹתְךָ אֲפִלּוּ רֶגַע קַלָּה:

אָנָּא יְהֹוָה, זַכֵּנִי לְהַגִּיעַ לְכָל מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתִּי מִלְּפָנֶיךָ, וַעֲזוֹר לִי מֵעַתָּה שֶׁאֶזְכֶּה לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמִי בִּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית. וְאֶזְכֶּה לְבַטֵּל עַצְמִי נֶגְדְּךָ בֶּאֱמֶת, וְלֹא יַעֲלֶה בְּלִבִּי וְדַעְתִּי שׁוּם צַד גֵּאוּת וְגַבְהוּת וּפְנִיּוֹת בָּעוֹלָם, וְאֶזְכֶּה לַעֲנָוָה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְתַעַזְרֵנִי וּתְזַכֵּנִי שֶׁיִּתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ וְיִשְׁתַּבַּח כְּבוֹדְךָ הַגָּדוֹל עַל יָדִי.

וּתְזַכֵּנִי לְדִבּוּרִים הַמְּאִירִים בַּתּוֹרָה, וְיָאִירוּ לִי דִבּוּרֵי הַתּוֹרָה לָצֵאת מִפְּחִיתוּת וְשִׁפְלוּת מַדְרֵגָתִי הַפְּחוּתָה וּשְׁפָלָה מְאֹד.

וְאֶזְכֶּה שֶׁיָּאִירוּ לִי דִבּוּרֵי הַתּוֹרָה בְּכָל פַּעַם, לְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל מַמָּשׁ, עַל כָּל חֲטָאַי וַעֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי הַמְּרֻבִּים, וְעַל כָּל הַפְּגָמִים שֶׁפָּגַמְתִּי בִּכְבוֹדְךָ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ מִנְּעוּרַי עַד עָתָּה. וּתְזַכֵּנִי לְתַקֵּן הַכֹּל בְּחַיָּי. וְתַעַזְרֵנִי בְּכָל פַּעַם לַעֲלוֹת מִדַּרְגָא לְדַרְגָּא, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעֹמְקָהּ, וּתְזַכֵּנִי לֵידַע וּלְהָבִין וּלְהַשִּׂיג הֲלָכָה וְקַבָּלָה, רָזִין, וְרָזִין דְּרָזִין.

יְהֹוָה אֱלֹהִים, נַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד כַּמָּה אֲנִי רָחוֹק כָּעֵת מִכָּל אֵלֶּה, עַד אֲשֶׁר מַסְוֶה הַבּוּשָׁה עַל פָּנַי לְבַקֵּשׁ עַל כָּל אֵלֶּה, כִּי אֵיךְ יוּכַל נִבְזֶה וְנִמְאָס כָּמוֹנִי לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה. אַךְ עַל רַחֲמֶיךָ הַגְּדוֹלִים נִשְׁעָנְתִּי, וְעַל עַנְוְתָנוּתְךָ וְטוּבְךָ תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי, כִּי אַתָּה טוֹב לַכֹּל וְאֵין דָּבָר נִמְנַע מִמֶּךָּ. וְאַתָּה עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין חֵקֶר בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, וּמִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה.

עַל כֵּן עֵינַי לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, לִזְכּוֹת לְהַגִּיעַ לְכָל מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתִּי מִלְּפָנֶיךָ חִישׁ קַל מְהֵרָה, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי, כִּי כְּבָר כִּלִּיתִי שְׁנוֹתַי בְּהֶבֶל וָרִיק. עָזְרֵנִי מֵעַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ, שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְעוֹרֵר מֵהַיּוֹם לְהַמְשִׁיךְ עָלַי קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְהַגִּיעַ לְכָל מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתִּי מִלְּפָנֶיךָ.

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן כְּבוֹדֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ, כִּי שִׁמְךָ וּכְבוֹדְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא, וּכְבָר הִבְטַחְתָּנוּ שֶׁלֹּא תִתֵּן כְּבוֹדְךָ לְאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אֲנִי יְהֹוָה הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים.

עָזְרֵנוּ יְהֹוָה, שֶׁיִּתְגַּדֵּל כְּבוֹדְךָ עַל יָדֵינוּ, וּכְבוֹדְךָ יִמָּלֵא כָל הָאָרֶץ, תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ, יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו. בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ. וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן:

ביאור הליקוטים

אני ה' הוא שמי-סימן י"א

אות א

[אמר המעתיק, הנה מצאתי מכתבי יד המחבר בעצמו, חסר וקרוע. ואף על פי כן, מגודל יקרת הדברים, העתקתים פה]

שדי זה בחינת יחודא עלאה. כי אף על פי שגם מט"ט הוא שדי, אין זה כי אם על כי שמי בקרבו. כמובן בפנים, שאור הואו, שהוא כלליות הט"ל אורות של שבת, שבבחינת שדי על שאמר לעולמו די מכל המלאכות, נתלבש בכנפי מט"ט, שהוא הואו של ימי החול והלכות המשנה, לברר על כל פנים בעסק הט"ל מלאכות שבהם, להתצמצם ממלאכה לחברתה.

ולרמז לך יותר בכל זה, הנני להקדים לפרש איזה פליאות, שיש להתפלא קצת, בדברי תורתו הזאת.

פליאה א'.

הוא מה שכ.... [עיין לקמן בביאורים שבאות אחרי אות, באות ה']:

וזה בעצמו סוד יחוד דוכרא ונוקבא המוב"פ, שנמצא מעין זה, הן בכלליות המדריגות, והן בפרטיות, בכל מדריגה ומדריגה. כי כמו שבמדריגת היחודא עלאה של הקבלה המוב"פ, נמצא בה רזין ורזין דרזין, ממילא מובן, שכמו כן גם למטה, בהיחודא תתאה של ההלכה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ועוד למטה יותר. וכולם צריכים להתייחד, ולקבל זה מזה וזה מזה. וכל מדריגה שלמטה, המקבלת מהמדריגה שלמעלה, נחשבת כמו נוקבא לגבי דוכרא, כידוע. שעבור זה, היה כל בריאת העולם והווית האדם, מסוד מיין דוכרין ונוקבין המובא בפנים, [שעל ידו יתעלו כולם מנפילתם, שבסיבת נפילתם וכו', עיין היטב בפנים]. ובזה דייקא יהיה תכלית שלימות היחוד, וסוד שמירת הברית של בועז המוב"פ, כשיהיו נכללים ונתאחדים גם הל"ט בחינות השניים, של היחודא תתאה הנ"ל הנוקב ויורד עד התהום גם לכל הפוגמים בו, שבאמת, גם נפשותיהם נמשכים ממספר קדושת שמו כנ"ל. וכשיתתקנו ויבואו על מקומם, יהיו על כל פנים בבחינת הט"ל מלאכות של מט"ט המוב"פ, כנראה מבואר לכל חותר את עצמו תחת כותלי אוצרותיו הקדושים. שבאמת, סוד בחינת בועז בשני פעמים טל, הוא בדרך זה. היינו, הטל אורות של קדושתו יתברך, בלי שום מלאכה. והטל מלאכות של מט"ט, [שהוא המשכן והלבוש של אלקותו יתברך כמוב"פ], שהט"ל מלאכות האלה שבציורא דמשכנא, הן הן הט"ל מלאכות שבציורא דעובדא דבראשית שבבריאת העולם, שהיתה בבחינת מט"ט, שהוא בחי' שדי כמבואר בפנים. כי הוא מתלבש בו בבחינת הלבוש והכנף, להחשב בבחינת חושך. אבל נמשך מחצינת לבוש המלכות הזה, ממשיית החושך, ונופלים לגיאות, ועבודה זרה, וניאוף ממש חס ושלום, עד שנחשך מאתם האור, מכל וכל, עד שזה כמה וכמה שנים, שגלינו מקדושת הארץ הנ"ל, המאירה בכבודו המוב"פ, ועדיין לא מטי לארעא, עיין בפנים. שאין אנו זוכים לשוב אליה, ולהתענג מפרי הדעת [ותבונת התורה] של אילנותיה המוב"פ. שהעיקר הוא בחינת יוסף ובועז כנ"ל, שהוא הנכלל בשלימות באורו יתברך המוב"פ, הסתום ונעלם ובלתי מתגלה רק על ידי התלבשות כמובן בפנים. [עיין לקמן, ותבין מרחוק גם בענין מה שדחו חז"ל בשתי ידים, סברת המאן דאמר שאין משיח לישראל [רק הש"י בעצמו יגאל אותנו כמובא שם ברש"י]. כי באמת, אין ביכלתינו לקבל גאולתינו, בגוף ונפש, רק מהצדיק, בחי' משה. וגם מהצדיק, אי אפשר לקבל, רק על ידי תלמידיו מדור לדור כידוע, כי גם האור שלו מוכרח לצייר בכמה צמצומים]. ומעוצם סתימתו והעלמתו, יש בו השני כוחות המוב"פ, לטוב ולרע, כפי ציור כלי המקבלים, כידוע, כי מפני עליון לא תצא הרעות והטוב. כי אדרבא, כשזוכים לעמוד בנסיון, נהפך ונצטייר הסם מות של הרע, לסם חיים, ורפואה, וטוב יותר ויותר, כאשר נרמז בזה להלן, עיין שם:

אבל מאז שפגם בזה אדם הראשון כידוע, נתקלל בעניות ול"ט מלאכות המוב"פ, שיעבוד בזיעת אפו לאכילת הנהמא [שנמשל לענין [הטיפי מוחין], כמוב"פ ממאמר הזוהר הקדוש], ועבירה גוררת עבירה בפגמי הברית, עד שירדו על ידי זה למצרים, כידוע. וכל ימי הגלות, והעדר התיקון והיחוד (כנ"ל) [הנ"ל], שהט"ל השני של בחינת הואו שממספר קדושת שמו כנ"ל, מונח במקום שמונח, נחסר כביכול מקדושת כבודו של הצדיק בעצמו, להיות בבחינת כבד פה עיין היטב בפנים. כי זה לעומת זה, מסיבת הקלקולים המקושרים ותלוים גם כן זה בזה, גם הוא אין ביכלתו לדבר עמהם כלל וכלל. כי הם פוגמים דברי פיו, להיות להם לסם מות יותר ויותר כנ"ל. ובכל זאת, חזקים [אנו] באמונתינו, כי לא ישקט האיש, עד אם כלה הדבר, לרמז למודיו גם לדשאיו הקטנים, שינשאו הקל וחומר בעצמם, [עיין היטב בליקוטי הלכות, הלכות כלאי אילן הלכה א', שמבואר שם מה שרמזתי כאן]. ובלחש ובחשאי, יגמור בהם תיקון היחודא תתאה, ברוך "שם" [עיין היטב בפנים, וגם בסוף דבריו הקדושים על אודות הכתוב הוא "שמי", שמרמז על היחודא תתאה] כבוד מלכותו לעולם ועד המוב"פ, כי אז יהיה כבוד ה' לעולם:

ולפי זה תבין מרחוק גם מענין הכתוב ותגל מרגלותיו וכו' המוב"פ, שהוא הסובב על סוד בועז ורות, שבהם תלוי יחודא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, כידוע . והשכינה, שהיא המלכות פה שבבחינת צפרתא כמוב"פ, יורדת לנפשות ניצוצי בועז הנפולות הנ"ל, עד תחת(יו) קרסולי מרגלותיו המוב"פ, כי גם הם חלקי אלוק ממעל, כידוע. ומחמת שנפלו למקומות שפלים ונמוכים מאד, מוכרחת להשתדל בזה בחשאי ובסוד, לבל יוודע לאיש, ובהשתדלות נעלמות ושונות בלי שעור, כמובן במקום אחר. כי אף על פי כן, מוכרח שיהיה מהם איזה אתערותא דלתתא. כי הפסילים לגמרי, שאינם רוצים כלל לצאת מתאוותהם וגאוותם, מוכרח לקיים בהם הכתוב תשרפון באש המוב"פ. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, שיכלה וישרוף בית התבן והקש, הנשתלשל זה לעומת זה, מפסילי פסולת התבן והתבונה המוב"פ. כי הוא אשר כל האלומים מת'בני ד'שאי א'חיו , העוסקים בצמצומי הלבושים, הנרמזים בהכתוב וחצנו מעמר כמוב"פ, מוכרחים להתבטל ולהשתחוות לאלומתו אשר כארז בלבנון ישגה, למעלה מכל האילנות המוב"פ. כי רישיה ברקיעא, להכלל בשלימות בהמקרה במימי הכבוד, עליות שמי תבונתו המוב"פ:

כי (לזה) [לפי זה] ממילא מבואר, שגם בחינת יוסף הוא בחינת מט"ט, כנגד הבר נגרא בעצמו יתברך, שהוא החרש של כל העצים והאילנות הנ"ל, הבורא את הכל בואו ימי החול המוב"פ, בחצינת לבושו שבבחינת מט"ט, כמובן בפנים שזה החצינא הוא גם הכלי מלאכה שלו בבריאת העולם ובקיום העולם כמוב"פ, שמחמת זה נקרא בשם שר העולם המוב"פ. אך אף על פי שגם בחינת יוסף, נחשב כנגדו יתברך בבחינת הואו של מט"ט כנ"ל. אבל מעוצם התעלותו על שאר אחיו, נחשב כנגדם גם הוא לבחינת שבת, ונקודת הד' דאחד שבראש היחודא עילאה המוב"פ, שעל ידה כל ההבדל וההכנעה של בחינת האחר המוב"פ, שהוא זה לעומת זה החרש עצים במעשה וכו' המוב"פ, עיין שם בישעיה בפסוק הזה ובפירוש רש"י.... כל כוחו והשתלשלותו מופ.... השבע.... הנ"ל, כידוע. שעל ידי זה התגברו השבע בתי עכו"ם על נפשות ישראל, עד שהגלה אותם לארצם, ועדיין מרקד בינן, והעיקר בפעמי שלשה התאוות המוב"פ, שהם משגל וממון וגאוה, שבכולם שורה רוח הכפירות והעכו"ם כמוב"פ, להיות זה לעומת זה מוסיף והולך בכל פעם בתוספת הטומאה בהם חס ושלום. שכל זה [הוא] תכלית ההיפך מבחינת שדי בקדושה, שיש די באלקותו יתברך [עיין היטב בפנים, שבתחלה מפרש ענין שדי על הפרישות מעבודה זרה של הגאוה, ואחר כך מפרש זאת לענין הפרישות והצמצום ממלאכת הפרנסה, שיש שמצמצם את עצמו מכל המלאכות, ויש שמצמצם את עצמו על כל פנים ממלאכה לחבירתה]:

ולהוציא ולגאול מכל זה [את] נפשות ישראל, עד שישובו לתבונת התורה לעומקה, תלוי ועומד בבחינת יוסף ומשה. כי כמו שבגאולת מצרים, לא היה אפשר למשה רבינו עליו השלום [לגאול אותנו] רק על ידי שלקח עמו עצמות יוסף, כמובא במקום אחר, שהוא הבכור שור המוב"פ, המכניע ומבטל בכורי חמורי מצרים, שהם זה לעומת זה [עיין בהלכות כלאי בהמה שעל התורה הזאת, על אודות מה שנצטווינו בהט"ל מלאכות המוב"פ, לבלי לפגום בבחינת למינהו, שהוציאה זאת התורה, בלשון לא תחרוש בשור וחמור]. כן גם עכשיו, כל כח משיח בן דוד לגאולת ישראל, יהיה על ידי עצמות משיח בן יוסף ואפרים, שהוא הנסתלק ונסתתר בפלא אור האלף, המאירה בכלליות מילוי יחוד השני ווין, של שמע [וכו'] א', וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שבשאר כל אחיו [כנרמז לעיל], למלאות את כולם בדעת ותבונת התורה, ואלקותו יתברך שמו שברזין דרזין המוב"פ, שהוא כבר זכה להם, מעוצם ענוותו וביטולו וכלליותו בו יתברך כמובן בפנים, שמחמת זה מוכרח להאיר גם בהאחרים, העפרוריים המוב"פ, שיתנוצץ להם על כל פנים העומק בלי גבול שבתבונת תורתו הקדושה, ובלבד שיהיה להם על כל פנים איזה אתערותא דלתתא לכל זה, ולהתגבר מאד, להזהר ולהשמר, על כל פנים מאיסורים גמורים חס ושלום. כי מי שעומד במרדו, ואינו נותן כלל שום סיוע להרוצה להוציאו ממיא דרדיפי המוב"פ, אי אפשר בשום אופן להוציאו, כי מצולת הגיאות והניאוף, ישטפוהו ויורידוהו, לעפר וארץ צלמות וחושך, המגשמת ומחשכת מאתו גם דברי תורתו הקדושה, לבל יהיה לו בה שום הרגשה כלל. ועוד בגאוותו, יחשב ויתהווה לעובד עבודה זרה וכופר כמוב"פ. עד כי יתחשך ויתגשם בפיהם, דבריו הקדושים, להתהפך להם לסם מות לגמרי חס ושלום. עד שיהיו נשארים לנצח, בהפעמים שלש ימי ממשיות חשכותם [שהם זה לעומת זה], ולא יעמדו כלל ממשכן עפרירותם, להתעורר בהחיים נצחיים שבהדיבור והתבונה המוב"פ. אבל אותם הזוכים להשמר על כל פנים על פי הלכות התורה כמוב"פ, ועוד יתייחדו ויתקרבו לבחינת יוסף המוב"פ, וזוכים כל אחד להכיר שפלותו ופחיתות מדריגתו עד עפר וארץ ממש, נכללים על ידי זה בתכלית ענוותו שהוא בעוצם גדולתו דייקא, הוא עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, עד שנתקיים על ידו, גם בהם, הכתוב המוב"פ, והארץ האירה מכבודו, להאיר באור התשובה מיום אל יום, עד כימי צאתם ממצרים במ"ט ימי התשובה לקבלת תבונת התורה, עוד יראה לנצח נפלאות עומקה עד בלי גבול, כמובא במקום אחר:

[ביאורים באות אחר אות על מאמר י"א]

אות א'.

הט"ל אורות שבמילוי שלש אותיות הוי"ה, הכלולים בהו'. יש לבאר, שגם בהשתלשלותה על ידי זה לשלש, [שלש פעמים י"ג, [שהוא] מספר ואו במילואו], תעלה מספרה לט"ל הנ"ל:

אות ב'.

שיש להתפלא במה שכתב על אודות השם שדי, שהוא יחודא עילאה. כי הלא כבר הודיע וכתב, שגם מט"ט הוא בחינת שדי. אבל בדבר ההתלבשות הנ"ל, והכתוב כי שמי בקרבו וכו' שהסמיך לזה, נראה שבאמת לא יתייחס בחינת שדי, רק לשם רבו היחודא עילאה כנ"ל, וזולת מחמת שמתלבש בו, יהיה גם שמו בשם שדי, המתיייחס לרבו כנ"ל:

אות ג'.

בהבאתו על אודות ההשתחויה שביחודא עילאה את הכתוב ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו, נראה מבואר, שיוסף הוא יחודא עילאה, שבעיקר שמירת הברית כנודע, ואחיו המשתחווים לו, יהיו במדריגת היחודא תתאה, שמקבל מאתו, [כמובא בפנים ענין הקב"ה ומט"ט]:

אות ד'.

בדבר יוסף שבעיקר שמירת הברית הנ"ל, מבאר יותר בביאורו תחלה לאות הואו, שהיא מורה ומרמז על שמירת הברית, כי כל מקום שנאמר ואו הוא מוסיף וכו', [כי על שם זה נקרא יוסף כנודע, ומובא במקום אחר ]:

אות ה'.

להקדים ארבעה פליאות, לביאורי שבמאמר הזה. פליאה א'. הוא מה [שמבואר מכותלי דבריו הקדושים, שלזכות בשלימות, לכבוד ה' שיהיה לעולם, מוכרח שני הבחינות שבשמירת הברית יחדיו, וגם כי על זה מבואר מדבריו הקדושים] שמוכרח להמשיך על עצמו בכל יום, שני היחודים, שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, העומדים בשני הבחינות הנ"ל [שביוסף ואחיו הנ"ל]. ולכאורה נראה מהפלגתו ביחוד יוסף שהוא בעצם אלהותו יתברך, עד שגם שאר כל אחיו [שבמט"ט יחודא תתאה], אין ביכלתם לקבל את הנהגתם, רק מאתו והלבשתו שבהם. [אם כן] יש לנו די וסיפוק בו לבד, שהוא יחוד שמע ישראל, [אשר באמת לא נאמר בתורת משה, זולת היחוד הזה בעצמו], ולמה מוכרח לצרף לזה את היחודא תתאה, שנמשך מאתו בעצמו, [אשר מההמשכה, ממילא מבואר שגם זה כלול בו]:

פליאה ב'.

הוא במה שמבואר מכלליות המאמר הזה, שלהכניס תבונת התורה בהעפריים ממש, אי אפשר כי אם על ידי מעלות נשגבות כאלה, שמירת הברית בשני הבחינות וכו', שהן רזין, ורזין דרזין, וענוה בשלימות, שגם זה קשה יותר מהכל כמובן במקום אחר, וגם כאן בפירוש המאמר של רבה בר בר חנה [ובעינן לנחותי, לאוקורי נפשין]. וכנראה בחוש, שגם מי שנדמה לו, שכבר הוא בעיניו כאפס ואין, ובזה בעצמו מתגאה הרבה יותר מקודם. כי אם כן, נפל פיתא בבירא, והדרא קושיא לדוכתיה מה ששאלו יוחני וממרא למשה, תבן אתה מכניס לעפריים.

פליאה ג'.

במאמר התיקונים שהברית נקרא בועז, כי בו עז ותוקפא לשמירתו [עיין שם בתיקון ל"א]. ואחר כך סבב על זה וכתב, וזה בועז, בו כלול שני הבחינות, הל"ט אורות וכו', ול"ט מלאכות מי שפוגם בו וכו', [שהם ל"ט מלקיות וכו'] עיין שם. ולכאורה, מאחר שה'עז', מרמז על גבורת שמירתו, איך שייך עוד לחלק מספרו ולומר, שהל"ט השניים, מרמזים על הפוגמים בו.

פליאה ד'.

[הוא לצירוף הפליאה א' הנ"ל]. בביאורו להמאמר חז"ל בענין האילנות והדשאים, שגם הם כענין השני יחודים הנ"ל, עלאה ותתאה, להתגלות כבוד ה'. וכבר מבואר מדבריו, שהעיקר לזה הוא היחודא עלאה, כי גם כל היחודא תתאה, מקבל מאתו כנ"ל. ולמה בתכלית ההיפך מבואר במאמר הנ"ל, שמט"ט שר העולם [ביחודא תתאה], פתח ואמר יהי כבוד וכו', ומיחודא עילאה, לא נזכר בזה כלל.

אבל טרם נבא לבאר בכל זה, נשימה נא את לבינו להפלאת המאמר בענין הקל וחומר של הדשאים הנ"ל. כי מהתלבשות הקב"ה במט"ט הנ"ל, [וקבלתו מאתו הנהגתו לכל העולם] שכתב בענין זה. יש לבאר בלימוד הקל וחומר הנ"ל שלמדו ונשאו הדשאים מהאילנות, שהוא מעצם המאמר שנשפע תחילה מהשם יתברך להאילנות. ובסדר השתלשלות המדריגות, הוכרחו הדשאים לקבל מהאילנות, כהכרח קבלת מט"ט להנהגתו הנ"ל מאת השם יתברך בעצמו. ושכן גם האחים הנ"ל שביחודא תתאה, מוכרחים לקבל מיוסף שביחודא עילאה כנודע, ומובא במקום אחר. ושגם כל זה, נחשב ליחוד כללי, כיחוד הפרטי שנמצא בכל אחד מהם.

ועוד בדבר הכבוד שזוכים בכל זה, יש לבאר [בהכלל הסובב בכל לימודיו הקדושים], שזה מחמת שכל הנהגת העולם [ובריאתה הנ"ל], הוא להשפעת שפע טובו יתברך לזולתו הנחסר מאתה, באופן שיכיר ויבחין ברוב כבודו ותהלתו על ידי זה, וכן ממדריגה למדריגה. * וגם ממילא מבואר בכל זה, שכהכרח החיסרון הכללי שבכלליות העולם ומט"ט, לקבל מאתו יתברך, ולהפוך בזה את החיסרון לרוב טוב כנ"ל. כן מוכרחים גם בפרטי פרטיות, כל החסרונות שבמדריגות התחתונות. ושזה לבד כל סוד היחוד הנ"ל, כי אף על פי כן אפס זולתו, ובוודאי מוכרח תחלה שהשם יתברך בעצמו יחלק מכבודו, להשפיע לה במימי הכבוד המובא בפנים, שנשפעין מזה לזה. וכל שהמדריגה יותר למטה, נחשבת יותר כזולתו כביכול, וכשתזכה גם היא להתייחד בכבודה להשם יתברך, זה לבד [כל] השלמת הכבוד, [ועיין לקמן באות י"ט מה שנוסיף לבאר בענין זה].

וגם בכל זה יש ליישב הפליאה השניה בענין העפרוריים, ולבאר בכוונתו הקדושה, שגם כל תקות העפרוריים לזכות לדיבור המאיר, הוא ממשה בעצמו, שהוא בתוקף קדושתו וענוותו, מאיר לתלמידו שביחודא תתאה, עד שגם עליו יסובב הכתוב לא ימוש וכו' [בממשות וכו' כמובא בפנים]. וכן מאתו להלאה יותר, עד תכלית מדריגת העפרוריים הנ"ל, שאין למטה מהם. כי לכולם נמשך קדושתו וענוותו, עד שגם הם יש ביכלתם להתגבר בדיבורים המאירים, באופן שיתעלו על ידם לצאת ולהכלל במדרגתו ועומק תבונות תורתו בעצמו המוב"פ.

ועוד יש לבאר וליישב בכל זה, גם את הפליאה השלישית הנ"ל, על אשר נמצאים ונכללים ב"בועז", גם הל"ט מלאכות של הפוגם בו. כי זה לבד כל עזותו ותוקפו, להאיר ולהשפיע גם עליו מקדושתו, באופן שיטהר ויעלה גם אותו וכל מלאכתו, בקדושת הט"ל אורות [שהוא משכן בבנינו, שהזכיר לענין זה]:

וגם בכל זה, מה טוב ומה נעים ביאור המאמר מט"ט שר העולם הנ"ל, יען אשר המשפיע בו הוא השם יתברך בעצמו. וביחוד האילנות והדשאים שלמטה, נתעורר למעלה גם יחודו, לקבל מהשם יתברך. אשר על זה, יצא מאתו לבד כל ההבחנה וההכרה בכבודו יתברך, ופתח ואמר, יהי כבוד ה' לעולם:

[כאן שייך קטע זה, ובמהדורא הקודמת היא היתה כלולה בתוך האות הקודם, במקום שצויין שם סימן כוכב כזה מכיון שנראה ממשמעותו שהוא כעין הוספה להענין הנאמר שם ולא מעצם הענין ממש, לכך נציג אותו כאן בקטע בפני עצמו, ועיין עוד מענין זה להלן אות י"ז י"ט].

[בהכרח כבוד הרב מהתלמיד המובא במקום אחר, שנשתווה לכבודו יתברך כנודע], יש לבאר, שזה מחמת שמעצמו יתברך לבד אין שייך כלל מדת הכבוד להתכבד. כי הכבוד אין שייך רק במה שחלק מעצמו לחלק שכינתו, להיות נחשבת כביכול כאחר זולתו, ומאתה לבד כל כבודו יתברך. וכד איהי סליקת, מלאכיא שאלין בגינה, איה מקום כבודו, כמובא בזוהר הקדוש:

אות ו'.

[שבכלל הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר והשגה, נמשכה יותר בהמבואר בה בעצמה, תבין מרחוק כי מאד מאד עמקו תבונותיו ומחשבותיו שבתורתו הקדושה, כמו] בענין הפליאה השלישית הנ"ל, שאף על פי שבפשיטות דבריו אין ביכולת לפרש בענין אחר לעניות דעתי, אבל דבש ונופת צופים תחת לשונו נסתר ונעלם, [ולא יהיו נמצאים ונתגלים לעיני כל, עד לעתיד]. כי בהמבואר מדבריו הקדושים, שכיתרון יוסף על אחיו בקדושתו שבשמירת הברית, כן נמצא בו יתרון על אחיו בחירותו וביטול מלאכתו. כי מדריגת יוסף ויחודו הוא בשבת, המאירים בו הט"ל אורות, בהעדר וביטול לגמרי לכל הל"ט מלאכות. ולא כן מדריגת אחיו, ויחודם התתאה שבחול, כי בהם נמצאים ונעשים כל הל"ט מלאכות, ואין בהם זולת ההלבשה שנתלבשים בהם הט"ל אורות, עד שנתאחדים ונתקדשים גם הל"ט מלאכות בקדושתם. תבין מרחוק, בעזותו ותקפו של יוסף, וענוותו [של] בועז הנ"ל. כי מצידו בעצמו, בוודאי לא יסובב רק על השני פעמים ט"ל של האורות והמלאכות הנ"ל שנתאחדים במלאכת המשכן בבנינו המוב"פ. אבל מחמת שבכל זאת, עיקר התיקון, [הוא] לבא ולירד יותר בכלליות הזה, עד שיגיע הטהרה והקדושה גם על הפוגם ועומד בחורבן המשכן לגמרי חס ושלום, [באופן שגם הוא, יתעלה בקדושה ובנין כנ"ל], מוכרח תחלה, שיתאחדו יוסף ואחיו [שהם תלמידיו] במלאכתם הנ"ל בתכלית היחוד, עד שבאמת לא יהיו נחשבים, רק למספר אחד בט"ל הנ"ל. כי בכל זה, מוסיפים והולכים להעלות ולצרף לעצמם, גם הפוגם הנ"ל, עד שגם הוא, נבנה ועולה אחר כך לקדושתם כנ"ל:

אות ז'.

בהמבואר בצירופי דבריו הנ"ל והמובן בפנים, שלעיקר האות ו' [בט"ל אורותיה], לא יזכה זולת יוסף, העומד ביחודא עילאה. רק שאף על פי כן, מוכרח לצרף ולהעלות למדריגתו ממש, גם אחיו שבמדריגת מט"ט, ויחודא תתאה הנ"ל. יש לבאר לפי זה, בביאורו גם למדריגת מט"ט, במספר אות הו', לימי החול, וסדרי משנה שבו. ושבזה לבד, עיקר השלמת הו' השניה, שמוכרח לצרף במילוי אות הוא"ו שבמדריגת יוסף בעצמו, אשר על ידה לבד, מגיע ונשלם המספר לל"ט אורות הנ"ל:

אות ח'.

שבבואו למספר הואו הנ"ל, ובכפולתה לשנים, שהם העומדים בשני היחודים שבכתוב, שמע ישראל וברוך שם הנ"ל. תבין מרחוק, שעוד במספר כפולת האות ו', מורה ומבאר גם למספר התיבות שבזה ובזה [ששה וששה כנודע], וגם הם מגיעים למספר יוסף ואחיו הנ"ל, כנודע. ועוד בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שיוסף הוא השליט, ועולה על כולם באות ו' שבכתוב שמע, ונכפל לפי שנים. תוסיף ותבין, שגם על ידו לבד, נשלם המספר שבמילוי הואו, גם באות האלף שבאמצעה, [והוא עיקר האור המאירה בכפולתה, כמובן במקום אחר ]:

אות ט'.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שעצם ועיקר הואו, הוא יוסף. מבאר יותר בביאור הואו לענין התוספות קדושה, [הסובב בעיקרו על יוסף, כנ"ל באות ד']:

אות י'.

מה שנראה מכותלי דבריו שגם שמירת הברית שביחודא תתאה, נכלל בכלל הואו של כבוד, שהוא מוסיף בתוספות קדושה וגדר ערוה כמוב"פ. יש לבאר, שגם זה הוא בסיבת ההתלבשות הנ"ל. כי כל התוספות קדושה, הוא ביחודא עילאה, שהיא לבד בתוספות קדושה מקדושת היחודא תתאה, שהוא למינהו לבד:

אות י"א.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהיחודא עילאה הוא בעצם אור הואו. ובהמבואר הנ"ל, שהיחודא עילאה לבד הוא בתוספות הקדושה. מבאר יותר בביאורו להואו שהיא בתוספות הקדושה:

אות י"ב.

בדבר האור המאיר [ונחלק לל"ט אורות] הנ"ל, שנמצא במדריגת היחודים, [והעיקר הוא ביחודא עילאה]. מבאר יותר בביאורו לענין השמש [שנזכר במדרש רבה], שהוא היחודא עילאה הנ"ל:

אות י"ג.

בהמבואר מהבאתו למאמר המדרש הנ"ל, שהיחודא תתאה נחשב כנגד היחודא עלאה שלמעלה מאתו, כחשך ממש, [ובהיפך מהאור שבו], ובצירופי דבריו הנ"ל, שאף על פי כן מתלבש בו. מבאר יותר בהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שכמו כן נתייחדים המדריגות למטה יותר, עד הפוגמים ומקולקלים, גם בתכלית ההיפך מהקדושה חס ושלום [ולהוציאם ולטהרם כנ"ל]:

אות י"ד.

בדבר הגיאות, שהודיעה הבת קול, (שנמשכה) [שנמשכת] ממדת גאוותו בעצמו יתברך, כדי שיתרחקו מזה. יש להתפלא ולתמוה קצת, כי גם להיפך יש לומר לפי זה, [ו]איפכא מסתברא. כי הלא כל מדותיו יתברך, קדושות בתכלית הקדושה, ומחויבים אנחנו להדבק במדותיו [כמבואר בדברי חז"ל], כי כשאנו מתדבקים ומתעוררים בהם למטה, נתעוררים על ידי זה גם למעלה, כנודע . ואם יש לאדם להכיר את שפלותו וחסרונו בתכלית השפלות כנגד השם יתברך בעצמו, אבל כנגד חבריו, שהם כמוהו ילודי אשה, למה לא יתגאה עליהם בכל הדברים שבו נמצא ובהם לא נמצא, [כמו העושר והגבורה וכו'], ועוד יהיה בזה איסור עצום ומופלג, כעבודה זרה חס ושלום. אבל הנראה לעניות דעתי בדבר הלבוש שמבאר בזה אדמו"ר ז"ל, [ש]הוא ענין שם הקריאה והכינוי, שקורא ומכנה לעצמו בשם הגאוה [לטובת הנבראים כנודע]. אבל עצם הגאוה בפשיטות, מתועב הוא בעיניו, ולא נמצא אצלו כלל. ובגיאות שבאחדות הענוה הנ"ל, [אשר באמת אין זה גאות כלל], מצוה שאין למעלה מאתה להדבק ולזכות אליה. אבל באמת, אין ביכולת לזכות כלל לזה, זולת יוסף והדומה לו, הקדושים בתכלית הקדושה שביחודא עילאה הנ"ל:

אות ט"ו.

שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר בענין יוסף, שזכה גם בעצמו להתהלל ולספר תפארתו בחלומותיו לפני אחיו. [וזה דייקא שלימות הענוה, כמובא מזה בדבריו הקדושים]:

אות ט"ז.

בצירופי הביאורים מדבריו הקדושים, [הנזכרים לעיל והבלתי נזכרים], שהגאוה דקדושה, הוא ענין הכבוד דקדושה. ושענוות יוסף, הוא באחדות גאוותו וכבודו, לעוצם כלליותו ואחדותו שבהשם יתברך. מוכרח לבאר ולפרש כוונתו הקדושה בדבר הכבוד שזוכים בשמירת הברית, שאף על פי שיסובב בזה על כבוד השם יתברך בעצמו, אבל לעוצם הביטול והכלליות בו יתברך, שזוכה האדם בתכלית הקדושה הזאת, יש ביכלתו, גם הוא, לקבל כבוד מאחיו ומקורביו, ואף על פי כן, יהיה נבזה בעיניו נמאס, בתכלית הענוה כנ"ל, עד שבאמת לא יגיע ויחשב כל הכבוד הזה, זולת להשם יתברך בעצמו כנ"ל [מעוצם ורוב כלליותו בו יתברך כנ"ל]:

אות י"ז.

בדבר יוסף ואחיו הנ"ל, שביחודא עילאה ותתאה. ובמה שנראה בביאורים הנ"ל מדבריו הקדושים, שנמצאים מחילוקי המדריגות האלה, גם באחיו בעצמם, שכל אחד כנגד חבירו שלמטה מאתו, יהיה למשפיע. יש לבאר, שנמצא מזה באתגלייא ובאתכסיא. כי גם באתכסיא ובהעלם, מוכרח שתצא ותרד ההשפעה באמצעות המדריגות מזה לזה, כענין האילנות והדשאים. אבל העיקר, הוא להשתדל בזה גם בנגלה ואתגלייא, [אפילו בשפע הגשמיות, שהוא חיוב הצדקה, ובפרט] בשפע הרוחניות, שהוא השפעת התבונה הנ"ל, מהרב להתלמיד. ועל התלמיד והנשפע בשפע הרוחניות, [שהוא עיקר שפע החיים האמיתיים לעולמי עד], להדר ולכבד לרבו. כי מאחר שבהשפעתו הזאת אשר לחבירו, בוודאי נמצא בו מבחינת יוסף המשפיע, והכבוד לא יעלה בזה זולת להשם יתברך בעצמו הנ"ל. [ועוד יש לזה הרבה לבאר, אבל אין כאן מקום להאריך בזה, ויבואר במקום אחר בעזרת השם יתברך ]:

אות י"ח.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, בהפלגת הכבוד המגיע ליוסף (ואחיו) [מאחיו]. מבאר ומפרש בדבר השתחוואתם אליו שהרכיב בענין זה, [כי הוא הפלגת הכבוד הנ"ל שמגיע לו]:

אות י"ט.

בביאורי דבריו הקדושים הנ"ל, שאף על פי שכל הכבוד לא יצא ויגיע זולת להשם יתברך בעצמו ולכל המדריגות העליונות שביחודא עילאה הנ"ל, [מצד כלליותם בו כנ"ל], אבל עצם הכבוד, והתהוותו ומעשיהו, הוא בהמדריגות התחתונות שביחודא תתאה לבד [דייקא ממיעוט כלליותם, להחשב כזולתו הנ"ל], שהם המכבדים אותו, [כמו בהשתחואה הנ"ל]. כי כבוד אין שייך, רק מזולתו, והוא בעצמו, אין שייך כלל שיכבד את עצמו. וכן כל העולים באחדותו [שהם העומדים בשלימות ביחודא עלאה הנ"ל], ממילא מבואר, שגם ברוב התאחדותם בעצמה [שנתאחדים בו כביכול], אין שייך גם כן הכבוד כנ"ל. יתבאר ויתיישב לך יותר, פליאת הכרח הכבוד ליחודא תתאה שכתבנו לעיל. כי זה שמבואר מדבריו הקדושים, שבשני היחודים לבד יהיה כבודו לעולם יתברך. [ואם כל זה נכלל בביאורינו הנ"ל, אבל כאן הארכתי וביארתי בזה יותר]:

אות כ'.

בהמבואר הנ"ל, שכל מקום הכבוד והתהוותו, הוא במדריגה התחתונה לבד. ובמה שממילא מבואר ונודע, שהכבוד הוא השם, [שנתפאר בפי המכבד]. מבאר יותר בביאורו להכתוב, הוא שמי, יחודא תתאה:

אות כ"א.

בדבר השם הנ"ל שנמצא בהכבוד, הוא הגיאות. ובסובבו על זה בהכתוב, ה' מלך וכו'. ושבכל זאת מבואר מדבריו הקדושים, שהיחודא תתאה, הוא בשם כבוד מלכותו הנ"ל. מבאר יותר בביאורו להיחוד הזה, שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

אות כ"ב.

בהמבואר בכל הנ"ל, שבהכרח כבוד המלכות, הוכרח גם החיסרון במדריגה הזאת, (שמהפך האדם כל הגיאות והכבוד לעצמו חס ושלום). מבאר ומפרש לנפילת החצינא שהיתה קודם הבריאה, מהשם יתברך בעצמו כביכול. כי כל זה היתה בהכרח כנ"ל. וגם ממילא מובן, שעל ידי זה נאחז ונשתלשל החיסרון לגמרי חס ושלום, שהאדם מחסר לגמרי את הכבוד מאתו יתברך, ומהפך את הכבוד והגיאות לעצמו. ועל זה הזהירה הבת קול, להתרחק מזה עד קצה האחרון כמוב"פ:

אות כ"ג.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהקב"ה נתלבש ושוכן כביכול בתחתונים, [שלזה רצונו ותאותו כביכול, מיום שברא את עולמו, כמובא בדברי חז"ל]. מבאר יותר בהמבואר הנ"ל בהפלאת דבריו הקדושים, שהמשכן במלאכתו, הוא ביחודא תתאה, ואינו דוחה את השבת, שנתקדם ונתעלה עליו במדריגתו להיות בט"ל אורות וביטול המלאכות לגמרי כנ"ל:

אות כ"ד.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבהכרח החיסרון שנמצא במדריגה הזאת, נתאחז ונתהווה גם החיסרון והחורבן לגמרי חס ושלום להמדה הזאת, [אף על פי שעצם התהוותה הוא מהחיסרון]. מבאר יותר בכפילת משכן משכן, בבנינו ובחורבנו, שהביא על זה:

אות כ"ה.

בדבר התלבשותו יתברך במט"ט ויחודא תתאה הנ"ל, שהוא הגיאות והכבוד כנ"ל. מבאר יותר בביאורו לתיבת חצינא הנ"ל, שהוא הלבוש, הרומז להגיאות כנ"ל:

אות כ"ו.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהיחודא תתאה נחשב כנגד היחודא עילאה כפגם וחיסרון ממש. מבאר יותר בסובבו על זה בדבר החושך [שבכנפי העוף], שהוא בחיסרון, והיפך מאור השמש שביחודא עילאה הנ"ל:

אות כ"ז.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהאיש משה בענוותו ותכלית קדושתו, מאיר ומזריח גם בעפרוריים, שבעפר וארץ ממש, להיות גם הם משתחוים בהתהוות הכבוד הנ"ל להשם יתברך. מבאר יותר בהבאתו דבר הכתוב והארץ האירה מכבודו:

אות כ"ח.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שבכבוד וגיאות דסטרא אחרא חס ושלום, נחשב ונתהווה האדם לעבודה זרה חס ושלום, עד שנחסר ולא ניתן לו על ידי זה כלי הדיבור כלל. מבאר יותר בביאורו לדבר הכתוב וכבודי וכו' ותהלתי, [שזה בחינת הדיבור כמוב"פ, לא אתן] לפסילים, [כי כתותי מיכתת וכו' כמוב"פ]:

אות כ"ט.

שיש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שגם הבלתי שומרים את עצמם רק על פי התורה, נכנסים ובאים גם כן בסוג התוספות קדושה, [מאחר שאין מוסיפים כלל ?]. אבל בדבר ההתלבשות הנ"ל, נתבאר ונתיישב גם זה:

אות ל'.

בריבוי המדריגות הנ"ל, מבאר יותר בשם יוסף ותוספות קדושה הנ"ל. כי בכל עת ועת, יוסיף והולך ממדריגה למדריגה. וכן על ידי זה בעצמו, מוסיף והולך להאיר ולקרב על ידי זה גם להתחתונים יותר כנ"ל:

אות ל"א.

שלכאורה יש להתפלא בביאורו להכתוב ותגל מרגלותיו, שהכוונה הוא על האדם השפל במדריגה פחותה ושפלה מאד. כי הלא בתכלית ההיפוך יסובב הכתוב על בועז בעצמו, שבסוד שמירת הברית כנ"ל, [ואין זה דרכו הקדושה להטות לגמרי מפירוש הפשוט]. אבל גם בדבר התוספות הנ"ל, ובביאורי דבריו הקדושים שבמספר בועז, על כי בו עז ותוקפא לצרף ולהביא בעצמו ומדריגתו גם הפוגמים והשפלים כנ"ל. ממילא מבואר, שיגין ויסובב גם עליהם בשם בועז הנ"ל:

אות ל"ב.

בדבר השני יחודים הנ"ל, שזוכים על ידם לתבונת התורה לעומקה. מבאר יותר ממה שכתב אחר כך שגם השני יחודים בעצמם, יהיו ברזין ורזין דרזין. כי לפי זה ממילא מבואר, שאין לך פתח ושער לעומק תבונתה יותר מזה:

אות ל"ג.

בדבר הכתוב השתחוו וכו', שהביא על אודות יוסף הזוכה לכבודו יתברך. מבאר יותר לענינו, בהבאתו אחר כך להכתוב, אל הכבוד וכו', שנסמך אליו:

אות ל"ד.

שלכאורה יש להתפלא בביאורו לנפישי מיא, שהמיא רומזים על העכו"ם, ולא הביא על זה ראיה מהכתוב, כדרכו הקדושה. אבל בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, שיוסף ואחיו, כלליות ישראל, יהיו בחלקי הכבוד דקדושה. יש לבאר, שסמך על הכלל הסובב בכל דבריו הקדושים, שזה לעומת זה יהיו העכו"ם בהכבוד דסטרא אחרא, שמבאר אחר כך בענין המים רבים, ומשם נכפל הראיה, גם למה שנקראים בשם "נפישי מיא", רבים הגוים וכו'. [גם לפי זה נראה מבואר, שמפרש [כפירוש המצודות] אל הכבוד, הרעים בקולו על העכו"ם, הנמשלים למים רבים. וכן יש לבאר מפירוש רש"י, בדבר קול ה' שובר וכו', כענין שנאמר, וירעם ה' בקול גדול על הפלשתים. ויותר נראה לומר, שבמה שכותב בחינת רבים הגוים האלה, שהם בחינת מים רבים, כוונתו על הכתוב בשיר השירים, מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', ששם פירש רש"י, על העכו"ם ואומות העולם. ולפי זה, נכתב ראייתו בצידו, אשר מיא רומזים על העכו"ם]:

בדבר המים רבים הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב הנ"ל, ה' מלך וכו', שהביא על ענין הגאוה, שמשם נשתלשל זה לעומת זה המים רבים של העכו"ם הנ"ל, [כי סיים שם בסוף המזמור, מקולות מים רבים]:

אות ל"ה.

שלכאורה יש להתפלא קצת, מהרכבת ענין הגלות והריחוק מארץ ישראל אשר ביאר במאמר הרבה בר בר חנה, כי לא דיבר מזה תחלה, ואין זה דרכו הקדושה. אבל בהקדמתו תחלה ענין העפריים, ולסובב בשם הזה על נפשות ישראל בגלותם, שנקראים כן. יש לבאר, שזה עיקר מצוקת הגלות [שהוא ברוחניות הנפשות כנודע], מה שאנו מתעפרים בעפר הטמא שבארץ העמים, שהוא תכלית ההיפך מתבונת התורה הנ"ל, ובהשתדלות משה להוציאם משם, להכניסם לארץ ישראל, הבינו בזה יוחני וממרא, שרוצה להכניס בהם תבונת התורה. וממילא מבואר בכל זה, שכמה שנתרחקים על ידי הגאות והכבוד דסטרא אחרא מתבונת התורה הנ"ל, נתרחקים על ידי זה גם מקדושת הארץ, ולא מטיא לארעא כמוב"פ:

אות ל"ו.

שבביאור הנ"ל מדבריו הקדושים יש לבאר, שגם על זה סבבה כוונתו בדבר הכתוב והארץ האירה מכבודו, על אודות הענוה. כי כל זה לא נאמר זולת על הארץ הקדושה, שהיא לבד אשר תאיר מכבודו מאור הענוה כנ"ל:

אות ל"ז.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שזה לעומת זה נמצא ענוה פסולה, שהיא תכלית הגדלות. מבאר יותר, בענין העפרוריים, וארץ עממים:

אות ל"ח.

בכלל הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, תבין ותשכיל בביאורו גם לענין הקבלה בעצמה, שנמצא רזין ורזין דרזין [כעין ההלכה והקבלה יחדיו]:

אות ל"ט.

בדבר הפליאה שהבאתי לעיל מענין בועז, על אשר נמצא בו גם הט"ל מלאכות של הפוגם בו. יש ליישב ולבאר גם בסגנון אחר. כי כענין המבואר מדבריו הקדושים בשם שדי, שאף על פי שרומז על יחודא עילאה לבד, [כנראה מביאורו לזיז שדי, שבמאמר רבה בר בר חנה]. נקרא בשם הזה, גם היחודא תתאה, מהתלבשותו שבו כנ"ל. כן יש לבאר, גם בדבר בועז, שמה שכולל בסוג הזה גם היחודא תתאה, הוא בסיבת ההלבשה הנ"ל. אבל מחמת שעיקר שם בועז הוא ביחודא עילאה לבד, והוא ברוב רוממותו וסתימתו נמצא בו שני כוחות, לטוב ולרע. [כי] המקבל אותו בקדושת המדריגה שתחתיו, שאז יגיע מספרו על הטל אורות, וטל מלאכת המשכן ששוכן ומתלבש בו כנ"ל. אף על פי שגם זה נחשב נגדו כחשך ופגם, אבל על ידו בעצמו נתטהר כנ"ל. [וזולת המתעקש בתחתית מדריגתו לבלי לקבל הארתו רק לרע לבד, שאז נהפך מאתו בעצמו, לל"ט המלקות, אשר ארבעים יכנו וכו' כמוב"פ]. וכן למטה יותר, ממדריגה למדריגה כנ"ל, עד תחתיות מדריגות העפרורים הנ"ל, שגם הם, יש ביכלתם לקבל באמצעות המדריגות את הארתו הנ"ל, באופן שישובו ויתעלו בטהרתם, מיום אל יום, וממדריגה למדריגה כנ"ל. אבל בכל זאת, מוכרח על כל פנים מעט אתערותא דלתתא, גם מהם, כי זולתה לגמרי, נשארים בקלקולם ומכתם לנצח חס ושלום:

אות מ'.

בביאורו הנ"ל מדבריו הקדושים, שגם כל נפשות העפרוריים ומדריגות התחתונות, נמשכים מחלקי שמו וקדושתו של הצדיק משה, העוסק להעלותם ולכוללם בעצמו. מבאר יותר בשם כבד פה שבחיסרון הו' הנ"ל, שנקרא משה בגלות מצרים:

אות מ"א.

בסוד היחוד הכללי שבנפשות ישראל להשם יתברך, שהוא גם כן למינהו כנ"ל. מבאר יותר בדבר הכתוב, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. שהוא כביכול, שמירתו יתברך, וזהירתו, שנזהר משלא למינהו הנ"ל. וגם בהמבואר מכל זה לנפשות ישראל למטה, שכל הבלתי נותן כל הכבוד להשם יתברך בעצמו, וחולק מאתו את הכבוד, נחשב כעבודת הפסל והאחר כנ"ל, תבין מרחוק, שבכל זה מבאר יותר בהבאתו את המאמר חז"ל בענין הגיאות [שהוא הכבוד], שהוא כעבודה זרה ממש חס ושלום:

אות מ"ב.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל השפעתו יתברך לישראל, הוא להכרת כבודו ותהלתו שמכירים ומשיגים על ידי זה. וממילא מובן, שאחר כך בכבודם ותהלתם אליו, חוזר ומשפיע להם יותר על ידי זה. מבאר יותר בהכרח ההתעלות מעט מעט, ממדריגה למדריגה, שמובן בענין זה מכותלי דבריו הקדושים. וגם לפי זה יש לבאר, שתבונת התורה לעומקא שזוכים בכבודו יתברך, היא היא עצם השפעתו יתברך הנ"ל, שמשפיע להם על ידי זה כנ"ל:

אות מ"ג.

בהמבואר מכל הנ"ל בדבריו הקדושים, שכמו כן מוכרח השם יתברך להקדים ולהשפיע להם מתורתו, באופן שיכירו על ידי זה בכבודו. מבאר יותר בדבר ההלכה והקבלה וכו', [שהן הן השפעות היחודים הנ"ל], שמוכרח להקדים, באופן שיזכו על ידי זה להכבוד:

אות מ"ד.

המבואר בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שהכבוד הוא בעצם השפעת התורה, ושאף על פי שמוכרח להקדים אתערותא דלתתא כנודע, אבל עיקר הקדמת האתערותא דלתתא, הוא למשה ויוסף [ודומיהם, שביכולתם לקיים ולהשיג את התורה, קודם נתינתה]. ושאר נפשות ישראל, זוכים על ידי זה, גם במעט האתערותא דלתתא, כל אחד כפי ערכו. שעל ידי זה, עוסקים השם יתברך וצדיקיו הנ"ל, להשפיע להם את דברי תורתם, ולהרגישם ולהודיעם בזה, את כבודם ותהלתם. וכשהם זוכים על כל פנים לשוב ולכבד ולספר את תהלתו בדברי תורתו, ישוב וישפיע להם כמו כן בכל עת יותר כנ"ל:

אות מ"ה.

שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר בביאור התהלה [שבכתוב אני ה' וכו'] הנ"ל, על כלליות הדיבור של התורה הקדושה:

אות מ"ו.

שגם בכפולת הכתוב הנ"ל, וכבודי וכו', ותהלתי וכו'. נראה מבואר, שכמו שאסור לחלוק שום נקודה מהכבוד לאחר, [ושהוא כעבודה זרה חס ושלום]. כן אסור לדבר ולשוח שום דיבור בטל וחולין, וכל השח וחולק את הדיבור, שלא למינהו, נחשב כעבודה זרה חס ושלום:

אות מ"ז.

שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר ומפרש בהבאתו הכתוב, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, גם בפשיטות לשון הכתוב:

אות מ"ח.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהשני ווין שבאותיות המילוי מהואו, הן הן השני מדריגות של החול והשבת הנ"ל. יש לתמוה ולהתפלא, ממה שמבאר במספר ימי החול, שהם ממספר האות ו' שבה הנ"ל. כי לפי זה, למה לא יהיה גם השבת, כנגד זה, במספר ששה ימים. ואדרבא, הלא הוא האות ו' הראשונה והעיקריות שבמילואה הנ"ל, ובוודאי הוא צריך להתכוון מספרו בששת ימים, ולא ביום אחד לבד. ואולם, אם תבא בפשיטות פירוש הכתוב שביחוד הראשון, שמע וכו', המכוון אליו, תביט ותראה, שמתחלתו עד סופו, לא יסובב רק על תיבת "אחד" והאחדות שבו, להודיע ולהשמיע לכלליות בני עמינו, שמע ישראל, ה' [שהוא] אלהינו, [הוא] ה' "אחד", [ועיין בפירוש רש"י שעל זה, וכן מבואר מדברי חז"ל, ומהזוהר הקדוש, שכל עיקרו, הוא האחד והאחדות שבו כנ"ל]. ולזאת נראה מבואר, שבעוצם התגברות האחדות שבואו הזאת, [והוא האלף המצורף לה, כי הוא א'פרים בן יוסף, שהוא העיקר שבה כנ"ל], לא תתחלק כלל במספרה, ולא תהיה רק ביום אחד, [אשר לפני אחד מה אתה סופר, כנודע]:

אות מ"ט.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבהארת קודשא בריך הוא לשכינתיה, מוכרחת כמו כן להאיר ולהשפיע למט"ט, והוא משפיע למטה יותר, וכן מתתא לעילא בדבר הכבוד כנ"ל. יש להתפלא לכאורה, במה שנפרט מדריגת היחודא תתאה להכרח הכבוד הנ"ל, יותר משאר המדריגות שתחתיו. כי הלא גם השכינה בעצמה נחשבת כביכול כמדריגה תחתונה כנגדו יתברך, ומהכרח צירופה בעצמה לדבר הכבוד, יוודע ממילא לשאר המדריגות, כאשר יוודע ויבואר מהכרח צירוף היחודא תתאה לדבר הכבוד. וישוב קצת הפליאה הראשונה, בהפרטת מט"ט יחודא תתאה לדבר הכבוד. [ואם מהכרח תחתית המדריגות עד קצה האחרון, [אם כן] אין שייך גם כן לפי זה לפרוט מדריגת מט"ט, שהיא באמצע, לא הראשונה ולא האחרונה כנ"ל]. ואולם, בדבר האחדות אשר ביארנו באות הקודם לזה, תבין מרחוק, שאף על פי שבשם המושאל מזכירים כעין חילוק והבדל כביכול, לשכינתו מאתו יתברך. אבל באמת האמיתי, לא נמצא בזה שום פירוד חס ושלום, והוא כולו אחדות, עד שאין שייך שום יחוד כלל, [כי יחוד אין שייך, זולת בנבראים הנפרדים תחלה]. ולא כן היחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי הוא שתחשב למדריגה בפני עצמה לגמרי, [ואין מלך בלא עם, שהם הנפשות הנחלקים מאתו]. וגם אם תוסיף ותביט בפירוש אות הואו שבה, תראה ותשכיל, שבמחציתה נמצא הפסול, והטמא, והאסור, אשר גם לפי זה ממילא מבואר, במה שאין קורא ומכנה כלל בשם יחוד, התחברות מט"ט שבהשם יתברך, [כי הוא הנבדל מאתו בסוד הרקיע, כנודע ומובא במקום אחר ], ודייקא מחמת זה, נמצא מעלה יתירה בהתחברותו [כעין יחוד] להמדריגה העליונה, להיות משם לבד כל התחלת כבודו יתברך. והוא החיבור הראשון, מכל המדריגות שתחתיו. אשר על זה לבד הוכרח לפרוט להזכירו בפרטיות. ושבזה לבד יוודע ויתבונן לחיבורי המדריגות שתחתיו, שכל שהמדריגה למטה יותר, כשתתחבר גם היא למדריגה העליונה שעליה, יגיע ויתהוה מזה יותר כבוד להשם יתברך:

אות נ'.

בכלל הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. ובהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבכל זאת נמצא בשם המושאל גם במדריגה הראשונה סוד היחוד, כעין היחודא תתאה שבמדריגת מט"ט. יש לבאר, שזה מה שנחלקים שבטי ישראל הנ"ל בעצמם, לד' מחנות, ושבצירוף כולם לבד [להתעלות ולכלול בו, כנודע], כל השלמת הד' דאחד שבתכלית המדריגה העליונה, להנצל מאל אחר הנ"ל, הנתאחז במחנה הרביעית, שבאסור ופסול הנ"ל. כי אף על פי, שבזה לבד נמצא ונחשב בחינת אחר למדריגתה, להיות על ידי זה כל עיקר הכבוד. אבל בכל זאת, נמצא בזה דבר והיפוכו. כי גם בכל הפלאתו יתברך להמציאה כבחינת אחר חס ושלום [עד שבאמת תאחז מאתה האחר לגמרי חס ושלום], תתהפך בכל זאת בחיבורה וכבודה בעצמה הנ"ל, להיות מאתה לבד תכלית ההשלמה, המוכרח כביכול לד' דאחד [וביטול האחר לגמרי הנ"ל]:

אות נ"א.

שבאחיזת האחר והפסול לגמרי הנ"ל שנמצא באות הו' שמיוחד למדריגת ימי החול. תבין מרחוק, בהכרח הפרישות שבהם, כל הרוצה לקדש עצמו כראוי. ולבלי להיות רק ביחוד שמע, שביום השבת, שבו ומאתו כל הביטול וההרחקות לכל פועלי און, כנודע:

אות נ"ב.

שבהכרח הפרישות בימי אחיזתם והתגברותם הנ"ל, ובענין הדיבור שנשתווה ומאיר במדת הכבוד והיחוד הנ"ל. תבין מרחוק כמו כן, להכרח משה רבינו עליו השלום בימי אחיזתם שבגלות מצרים המובא בפנים, להעלים ולהסתיר עצם דיבוריו [אשר בכל זה מבאר יותר, בשם כבד פה, שהזכיר בקלקול הכבוד הנ"ל]:

אות נ"ג.

בהמבואר בכל הנ"ל, שלעתיד בתכלית זיכוך הגופניות [כמשה בהשגת ומתן תבונת תורתו המוב"פ], יהיה בסיבת הפרישות בעצמה, יחודא עילאה בתמידות, [וכולו שבת הנ"ל, כנודע]. וממילא מובן, שכמו כן בדבר הכבוד והדיבור הנ"ל שנמצא בענין זה. מבאר יותר בביאורו הנ"ל למאמר הכתוב, יהי כבוד ה' לעולם, וליחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולמאמר הכתוב, למען יזמרך כבוד ולא ידום וכו', שהביא לענין הדיבור מהכבוד הנ"ל:

אות נ"ד.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל בריאת והנהגת העולם במט"ט, הוא ממדת לבוש המלכות והכבוד הנ"ל. מבאר יותר בביאורו לדבר הלבוש והמלכות, בשם חצינא. ולהבורא יתברך, בשם בר נגרא. שהוא הנחשב כביכול, להחרש ובעל המלאכה, שפועל ועובד בה:

אות נ"ה.

בהבאתו מאמר הכתוב, כתפארת אדם וכו', לענין העבודה זרה, שנשתלשל זה לעומת זה [בשבע וכו', ממספר השבע הנ"ל] מכלי החרש דקדושה יתברך. מבאר יותר, בענין הכתוב [הנ"ל, שקורא] לתכלית ההיפך ועבודה זרה הנ"ל, חרש עצים וכו':

אות נ"ו.

בהכרח בחינת אחר בקדושה הנ"ל, [והוא מט"ט, שבזה טעה אחר, כמובא בדברי חז"ל]. תבין מרחוק, בהכרח מלאכת המשכן דקדושה, שסובב בזה על כל מלאכת האדם. כי אף על פי שביכלתו יתברך להשפיע בלי שום מעשה ומלאכת האדם. אבל כביכול, להכרח שורש בחינת אחר הנ"ל, להיות מזה לבד כבודו יתברך כנ"ל, יכניף ויסתיר פני השגחתו, לבלי לפעול ולעשות בהתיקון המוכרח להשלמת כל דבר, זולת בהתלבשותו בהנבראים, שבבחינת מט"ט הנ"ל, עד לעתיד בגמר התיקון הנ"ל, שאז יקוים מאמר הכתוב, ולא יכנף וכו', שהביא על זה:

אות נ"ז.

[מדברי מוהרנ"ת זצ"ל, שבהלכות כלאי אילן שעל התורה הזאת], ובהמבואר מדבריו הקדושים על אודות הל"ט מלאכות הנ"ל, שמוכרח בהם להזהר באזהרת למינהו הנ"ל. מבאר יותר בענינים שאסור לעשות ולפעול בתערובות שלא למינהו, [כשור וחמור. כי כן מבואר בדחז"ל, שאזהרת לא תחרוש, יסובב על כל הל"ט מלאכות]:

אות נ"ח.

בהמשכת אור הצדיק לתשובת תלמידיו שבבחינת חנוך הנ"ל. מבאר יותר, בסובבו על זה בדבר הכתוב, וירק את חניכיו המוב"פ, שהוא בשם חנוך הנ"ל, שנמצא בכל אחד מתלמידיו, [וכמובא מזה בשאר ספרי אמת]:

פרפראות לחכמה

אות א

מאמר זה נאמר בשבועות תקס"ג, ולא נודע לנו השיחות והענין השייכים למאמר זה, ושם נאמר מענין תבונות התורה לעומקה, ושמעתי מפיו הקדוש של הר"ר נתן ז"ל שאמר לו רבינו ז"ל שענין זה כלול מג' בחינות, היינו תבו"נת התו"רה לעומ"קה:

אות ב

שם במאמר רבב"ח ציפרתא דא בחינת הדיבור שהיא אמצעי בין האדם וכו', ובין שמים שהוא בחינת תבונות התורה וכו' רוצה לומר מחמת שתבונות התורה הוא בחינת מדריגה גבוה ורמה, נקרא שמים בחינת כגבוה שמים ויש לומר עוד על דרך שכתוב (תהלים קל"ו) עושה שמים בתבונה ועוד פסוקים כיוצא בזה:

אות ג

שם במאמר רבב"ח שהם רודפים אחר הכבוד שהוא בחינת מים כמו שכתוב (תהלים כ"ט) אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים על דרך שפירשו המפרשים שם שכבודו יתברך נראה על ידי מי הגשמים, כמו שכתוב (איוב ט) עושה גדולות עד אין חקר וכו' ועיין משלי חי"ת באין מענות נכבדי מים, ובישעיה ס"ו וכנחל שוטף כבוד גוים:

אות ד

שם בסוף המאמר הוא שמי יחודא תתאה רוצה לומר על דרך כי שמי בקרבו הנ"ל באות ה"א, וגם כי יחודא תתאה הוא ברוך שם כבוד וכו' כנ"ל אות א':

ביאורים נוספים על תורה זו

ענפי התורה — ליקוטי הלכות

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים