תורה א׳ — אשרי תמימי דרך

התורה — ליקוטי מוהר״ן

א. התורה מעלה חן וחשיבות ישראל — חיבור החי"ת (חכמה) והנו"ן (מלכות)

(תהלים קיט) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ, הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה':

דַּע כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים, וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין, הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי;

כִּי עַכְשָׁו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל, כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם. אֲבָל עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת (משלי ה׳:י״ט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, שֶׁמַּעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ (ערובין נד:), וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְקַבְּלִין כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת:

ב. מלכות דקדושה מול מלכות הרשעה — לימוד בכח עושה חן ותי"ו

כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל, וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ח׳:א׳): חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו.

וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקֹב, כִּי יַעֲקֹב זָכָה לַבְּכוֹרָה, שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה (תיקונים תיקון יד, זהר משפטים קכא:), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״א:י׳): רֵאשִׁית חָכְמָה. וְזֶה בְּחִינַת (בראשית כ״ז:ל״ו): וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, וְתַרְגּוּם אוּנְקֵלוּס: וְחַכְּמַנִי.

וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶה בְּחִינַת (משלי ד׳:י״ח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

וְזֶה בְּחִינַת חֵית, לְשׁוֹן חִיּוּת, כִּי הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז׳:י״ב): הַחָכְמָה תְּחַיֶּה וְכוּ'.

אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאוֹר הַשֵּׂכֶל גָּדוֹל מְאֹד, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו כִּי אִם עַל־יְדֵי בְּחִינַת נוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ע״ב:י״ז): לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: לְשׁוֹן מַלְכוּת.

וְזֶה בְּחִינַת לְבָנָה, כִּי הַלְּבָנָה אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַשֶּׁמֶשׁ (זוהר ויחי דף רלח. ודף רמט:). וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁמְקַבֶּלֶת מִן הַחֵית, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ"ל, וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה.

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, זֶה בְּחִינַת עֵשָׂו שֶׁבִּזָה אֶת הַבְּכוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ה:ל״ד): וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל, בְּחִינַת (משלי י״ח:ב׳): לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ. וְזֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּחִינַת לְבָנָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר (ישעיהו כ״ד:כ״ג): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וְכוּ'.

וְזֶה בְּחִינַת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע, כִּי הַיֵּצֶר טוֹב נִקְרָא מִסְכֵּן וְחָכָם (קהלת ד׳:י״ג), בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנִיָּה וְדַלָּה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וְיֵצֶר הָרָע נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל (שׁם), בְּחִינַת מַלְכוּת דְּסִטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בְּחָכְמָה וָשֵׂכֶל, בְּחִינַת לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה וְכוּ' כַּנַּ"ל.

וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִתֵּן כֹּחַ לִבְחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ה): לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. וְעַל־יְדֵי מַה נוֹתֵן כֹּחַ לְמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּכֹחַ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם: לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ', אִי אָזִיל – מוּטָב, וְאִם לָאו – יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין ל:): אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ,

כִּי עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה נוֹתֵן כֹּחַ לְמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. וַאֲזַי מְקַבֶּלֶת הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת נ, חִיּוּת מִן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת ח, וְנִתְחַבֵּר וְנִתְקַשֵּׁר הַח וְהַנ, וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה,

וּכְשֶׁזֶּה קָם, זֶה נוֹפֵל, וַאֲזַי נוֹפֵל וְנִתְבַּטֵּל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (הושע י״ד:י׳): כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. הַיְנוּ עַל־יְדֵי דַּרְכֵי ה', הַיְנוּ הַתּוֹרָה, עַל־יְדֵי־זֶה הַצַּדִּיקִים שֶׁדְּבֵקִים בְּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, הֵם נִתְחַזְּקִים וּמְקַבְּלִים כֹּחַ עַל־יְדֵי־זֶה. וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּחִינַת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁנּוֹפֵל וְנִכְנָע עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, כַּנַּ"ל:

ג. יעקב ויוסף זכו לחן — הכנעת היצר (גלא דמטבע לספינתא) בתורה

וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת, כִּי עִקַּר מַה שֶּׁאֵין נִתְקַבְּלִין הַבַּקָּשׁוֹת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן, וְאֵין נִכְנָסִין בַּלֵּב שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ, כְּאִלּוּ אֵין בְּלִבּוֹ מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַמְבַקֵּשׁ חֵן שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ;

אֲבָל עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְקַשְּׁרִין הַנ וְהַח כַּנַּ"ל וְנַעֲשֶׂה חֵן, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה יַעֲלַת חֵן (משלי ה׳:י״ט), וַאֲזַי זוֹכֶה שֶׁדְּבָרָיו הֵם דִּבְרֵי חֵן, וַאֲזַי נִתְקַבְּלִין דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו, כְּמוֹ מִי שֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֵן, שֶׁנִּכְנָסִין הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ, דְּהַיְנוּ זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ.

וְזֶה בְּחִינַת ת, הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁנִּתְחַבְּרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ הַחֵי"ת וְהַנּוּ"ן וְנַעֲשָׂה בְּחִינַת "חֵן", עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת תָּי"ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲקִיקָה וּרְשִׁימָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ט׳:ד׳): וְהִתְוִיתָ תָּו, כִּי עַל־יְדֵי הַחֵן נֶחְקָק וְנִרְשָׁם מָקוֹם בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְקַבֵּל הַבַּקָּשָׁה, כִּי עַל־יְדֵי הַחֵן נִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו.

נִמְצָא, שֶׁבְּחִינַת הַ"חֵן" חָקַק מָקוֹם בְּלֵב זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרָיו בְּלִבּוֹ, וִיקַבֵּל בַּקָשָׁתוֹ, וְהַחֲקִיקָה וּרְשִׁימָה זֶה בְּחִינַת תָּי"ו כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ (קהלת ט׳:י״ז): דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. נַחַת דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת חֵן הַנַּ"ל וְהַת הַנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה אוֹתִיּוֹת נַחַת, וְאָז נִשְׁמָעִים דְּבָרָיו וְנִתְקַבֵּל בַּקָּשָׁתוֹ כַּנַּ"ל:

ד. התורה בחינת וי"ו ומקלות-שמות — מגרשת רוח השטוּת שביצר הרע

וְעַל כֵּן יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל, עַל כֵּן זָכָה לְחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל״ג:י״א): כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכוּ'. וְעַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת הַשְּׁבָטִים בְּחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם): הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן וְכוּ'. וּבִנְיָמִין לֹא הָיָה אָז, וְעַל כֵּן בֵּרְכוֹ יוֹסֵף בְּחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם מג): אֱלֹקִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וְדַוְקָא יוֹסֵף הָיָה יָכוֹל לְבָרְכוֹ בְּחֵן, כִּי יוֹסֵף הָיָה כָּלוּל בְּיוֹתֵר מִבְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לז): אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב־יוֹסֵף, כִּי הוּא הָיָה עִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו, כִּי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף כְּחַדָּא חֲשִׁיבֵי.

וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בְּיוֹסֵף (דברים ל״ג:י״ז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. בְּכוֹר הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שׁוֹרוֹ – לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת, כִּי צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ הָדָר לוֹ, תִּרְגֵּם אוּנְקֶלוּס: זִיו לֵיהּ, לְשׁוֹן אוֹר, כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר; אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אֹפֶל וָחֹשֶׁךְ, מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּכָל דָּבָר, וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:

ה

וְזֶה פֵּרוּשׁ מַה שֶּׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה (בבא בתרא עג.):

הַאי גַּלָּא דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא מִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא, וּמְחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עֲלֵיהּ אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה:

גַּלָּא – הוּא הַיֵצֶר הָרָע.

דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא הוּא הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת, לְשׁוֹן סָפוּן וְחָשׁוּב, כִּי הַיֵּצֶר הָרָע רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ וּלְהַשְׁפִּיל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּחִינַת הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה.

וּמִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא, כִּי מִתְּחִלָּה הַיֵּצֶר הָרָע מִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשוֹת מִצְוָה. וְזֶהוּ בְּחִינַת צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא, אֵשׁ לְבָנָה; אַף־עַל־פִּי־כֵן מַלְאָךְ מַזִּיק הוּא.

וּמַחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַכְנָעָתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר־הָרָע הוּא עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.

וְהַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת וָי"ו, כִּי הַלּוּחוֹת אָרְכָּן וָי"ו וְרָחְבָּן וָי"ו (ב"ב יד.). וְזֶהוּ בְּחִינַת אַלְוָתָא, דְּהַיְנוּ מַקְלוֹת,

דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ', הַיְנוּ שֵׁמוֹת, בְּחִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת וָי"ו. וְהַוָּי"ו הוּא צוּרַת מַקֵּל, וְהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,

הַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא מַכְנִיעַ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בַּעַל־עֲבֵרָה הוּא מְשֻׁגָּע, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ג.): אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ־שְׁטוּת. וּכְמוֹ שֶׁהַמְּשֻׁגָּעִים צְרִיכִים לְהַכּוֹתָם וְלָשׂוּם עֲלֵיהֶם שֵׁמוֹת, כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסְקִין הוּא בְּחִינַת מַקְלוֹת וְשֵׁמוֹת, שֶׁבָּזֶה מַכִּין וּמַכְנִיעִין אֶת הַיֵּצֶר הָרָע וּמְגָרְשִׁין מִן הָאָדָם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן וְהָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁנִּכְנַס בּוֹ, בְּחִינַת וּמְחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא, דְּחָקִיק עָלֵיהּ שֵׁמוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל:

ו

וְזֶהוּ אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ.

אַשְׁרֵי לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת.

תְמִימֵי דָרֶךְ בְּחִינַת (בראשית כ״ה:כ״ז): יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל. הַיְנוּ לִזְכּוֹת לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, זֶה זוֹכִין עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה. וְזֶהוּ

הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', כִּי עַל־יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּכֹחַ, עַל־יְדֵי־זֶה נוֹתֵן כֹּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת נוּ"ן, לְקַבֵּל מִן הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵי"ת, וַאֲזַי נַעֲשֶׂה חֵן, וְנִתְקַבְּלִים דְּבָרָיו כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת נִתְקַבְּלִים:

קיצור ליקוטי מוהר״ן

1. אעַל-יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת. וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת:
2. בעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּכֹחַ נוֹתֵן כֹּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁתִּתְגַּבֵּר. וּמַגְבִּיר הַיֵּצֶר טוֹב עַל הַיֵּצֶר הָרָע:
3. געַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה יָכוֹל לִזְכּוֹת לְהָבִין הָרְמָזִים מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם להתקשר עַל יָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם חֹשֶׁךְ וָאֹפֶל שֶׁנִּדְמֶה לִכְאוֹרָה שֶׁשָּׁם קָשֶׁה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם שָׁם יָאִיר לוֹ הַשֵׂכֶל הָאֱמֶת לִמְצֹא גַּם שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְקָרֵב מִשָּׁם דַּיְקָא לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:
4. דאֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנָס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת: עַל כֵּן כָּל אֶחָד כְּפִי הָעֲבֵרוֹת וְהַפְּגָמִים שֶׁעָבַר וּפָגַם. כְּמוֹ כֵן הוּא מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ. עַל כֵּן נִמְצָאִים כַּמָּה מִינֵי שִׁגָּעוֹן בְּרֹב בְּנֵי אָדָם. וְהַתִּקּוּן לָזֶה הוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה. כִּי הַתּוֹרָה הִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא שֶׁבָּזֶה מַכְנִיעִין הַיֵּצֶר הָרָע וּמְגָרְשִׁין הַשִּׁגָּעוֹן וְהָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁנִּדְבָּק בָּאָדָם עַל-יְדֵי עֲווֹנוֹתָיו:
5. הגַּם זוֹכִין עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה לְהִנָּצֵל מִנִּכְלֵי עַרְמוּמִיּוּת שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע מַה שֶּׁעַל-פִּי רוֹב אֵינוֹ מֵסִית אֶת הָאָדָם לַעֲבֵרָה תֵּכֶף. רַק בַּתְּחִלָּה מִתְלַבֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וְכוּ'. וְעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה זוֹכִין לְשֵׂכֶל אֲמִתִּי וּלְהִנָּצֵל מִכָּל זֶה:
6. ועִקַּר מַה שֶּׁאֵין מִתְקַבְּלִים הַתְּפִלּוֹת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן. עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן בֶּאֱמֶת. וְזֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְאָז יִתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ:
7. זאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, בִּכְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר, כִּי עִקַּר הַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר הוּא רַק הַשֵׂכֶל וְהַחָכְמָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הַחָכְמָה תְּחַיֶּה וְכוּ' (קֹהֶלֶת ז' יב). וְהַשֵׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לְהָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּא הָאָדָם לִפְעָמִים לְמָקוֹם שֶׁהוּא אָפֵל וָחֹשֶׁךְ חַס וְשָׁלוֹם אַף-עַל-פִּי-כֵן כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵׂכֶל וְהַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר אֲזַי מֵאִיר לוֹ הַשֵׂכֶל וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁזָּכָה יוֹסֵף לַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ עַל-יְדֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר:
8. חאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֶל אוֹר הַשֵׂכֶל הַנַּ''ל כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַלְכוּת. דְּהַיְנוּ שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וִיצַמְצֵם דַּעְתּוֹ וִיסַלֵּק כָּל חָכְמָתוֹ לְגַמְרֵי כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵׂכֶל עַצְמוֹ כְּלָל וְיִמְאַס בְּכָל הַחָכְמוֹת וְהַשִׂכְלִיּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, וִיצַפֶּה וְיִכְסֹף וְיִשְׁתּוֹקֵק רַק לְקַבֵּל אוֹר וְחִיּוּת מֵהַשֵׂכֶל וְהַחָכְמָה אֲמִתִּיּוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵׂכֶל הָעֶלְיוֹן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא עִקַּר הַחִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ''ל:
9. טעִקַּר הַמִּלְחָמָה שֶׁבֵּין הַיֵּצֶר טוֹב וְהַיֵּצֶר הָרָע הוּא רַק בָּזֶה כִּי הַיֵּצֶר טוֹב מֵסִית אֶת הָאָדָם לִמְאוֹס בְּכָל הַחָכְמוֹת וְשִׂכְלִיּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וּבְכָל הַתַּאֲווֹת שֶׁהֵם כְּסִילוּת גָּמוּר וְרוּחַ שְׁטוּת בֶּאֱמֶת וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ רַק אֶל אוֹר הַשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה. וְהַיֵּצֶר הָרָע מֵסִית אֶת הָאָדָם להיפך בִּבְחִינַת ''לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה'' (מִשְׁלֵי י''ח ב) שֶׁזֶּה בְּחִינַת עֵשָׂו שֶׁבִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַחָכְמָה וְהַשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה. וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִתֵּן כֹּחַ לְהַיֵּצֶר טוֹב לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר הָרָע וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל (בְּרָכוֹת ה.): 'לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע' וְזֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּכֹחַ:
10. יכְּשֶׁזּוֹכִין לְכָל הַנַּ''ל, אֲזַי נַעֲשֶׂה יִחוּד גָּדוֹל בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְזוֹכִין לְחֵן וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְקַבְּלִין כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת:
11. יאהַיֵּצֶר הָרָע הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בַּעַל עֲבֵרָה הוּא מְשֻׁגָּע. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנָס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת'. אַךְ אֵיךְ יָבוֹא לְהָאָדָם וְיַעֲשֶׂנּוּ פִּתְאוֹם מְשֻׁגָּע חַס וְשָׁלוֹם. עַל כֵּן דֶּרֶךְ הַיֵּצֶר הָרָע לְהִתְלַבֵּשׁ תְּחִלָּה בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְאַחַר-כָּךְ הוּא מַטְעֵהוּ וּמְסִיתוֹ עוֹד יוֹתֵר, עַד שֶׁבָּא לַעֲבֵרוֹת גְּמוּרוֹת בְּזָדוֹן חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּחִינַת הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁל הַמְשֻׁגָּע שֶׁנִּתְבַּלְבֵּל וְנִטְרָף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁאוֹמֵר לָרַע טוֹב וְכוּ' אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה נִיצוֹצֵי הַשֵׂכֶל וְהַדַּעַת מַה שֶּׁאֲפִלּוּ לְפִי שְׁטוּת וְחֶסְרוֹן דַּעְתּוֹ הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ גַּם כֵּן שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם עַד שֶׁמֵּחֲמַת זֶה צְרִיכִים שְׁתֵּי תַּחְבּוּלוֹת לִרְפוּאַת הַמְשֻׁגָּעִים, הַיְנוּ לְהַכּוֹתָם בִּכְדֵי לְהַכְנִיעַ רִשְׁעַת זְדוֹנָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה נוּחָה לָהֶם עַל כָּל פָּנִים בְּשִׁגְיוֹנוּתָם וְלֹא יַעֲשּׂו עַל כָּל פָּנִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בְּעַצְמָם מְבִינִים גַּם כֵּן שֶׁהֵם שִׁגָּעוֹן וּשְׁטוּת. וְגַם צְרִיכִין לָשּׂוּם עֲלֵיהֶם שֵׁמוֹת וּקְמֵיעוֹת בִּכְדֵי לְגָרֵשׁ מֵהֶם הָרוּחַ רָעָה שֶׁמְּבַלְבֵּל וּמַטְרִיף דַּעְתָּם חַס וְשָׁלוֹם עַד שֶׁמְּהַפְּכִין אָרְחוֹת יוֹשֶׁר וְאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְכוּ'. וּכְמוֹ כֵן לְעִנְיַן רְפוּאַת הָאָדָם מִשִּׁגְעוֹנֵי הַיֵּצֶר הָרָע הוּא צָרִיךְ גַּם כֵּן לִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַנַּ''ל. הַיְנוּ לְהַכְנִיעַ תְּחִלָּה רִשְׁעָתוֹ וּזְדוֹנוֹ שֶׁלּא יַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ מֵבִין וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא רַע וַעֲבֵרָה גְּמוּרָה חַס וְשָׁלוֹם, וְגַם צְרִיכִין עוֹד לְגָרֵשׁ מִמֶּנּוּ הָרוּחַ רָעָה רוּחַ שְׁטוּת שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה כַּנַּ''ל. וְכָל זֶה זוֹכִין בִּשְׁלֵמוּת רַק עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁכְּלוּלָה מִשְּׁתֵּי מִינֵי תַּחְבּוּלוֹת הַנַּ''ל:
12. יבעִקַּר הִתְקַשְּׁרוּת אֶל הַשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ''ל הוּא עַל יְדֵי תְּמִימוּת שֶׁזֶּה בְּחִינַת: ''וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם'', כִּי יַעֲקֹב זָכָה לְאוֹר הַשֵׂכֶל הַנַּ''ל בִּשְׁלֵמוּת:

ליקוטי תפילות — התפילה המקבילה

[עַל־פִּי תּוֹרָה א' - אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ]יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּהְיֶה בְּעֶזְרֵנוּ, וּתְזַכֶּה אוֹתָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים לִלְמֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִשְׁמָהּ תָּמִיד, וְלַהֲגוֹת בָּהּ יוֹמָם וָלָיְלָה.

וּבִזְכוּת וְכֹחַ לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, תְּזַכֶּה אוֹתָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתִתֶּן לָנוּ כֹּחַ לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר וּלְגָרֵשׁ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְנִזְכֶּה לְגָרֵשׁ וּלְבַטֵּל אֶת הָרוּחַ שְׁטוּת וְכָל מִינֵי שִׁגָּעוֹן שֶׁנִּתְדַבֵּק בָּנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, הַכֹּל נִזְכֶּה לְגָרֵשׁ וּלְבַטֵּל עַל יְדֵי לִמּוּד וְעֵסֶק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר הִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם כֹּחַ לְהָרוּחַ שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן לְבַלְבֵּל דַּעְתֵּנוּ כְּלָל, רַק נִזְכֶּה לְגָרְשׁוֹ וּלְסַלְּקוֹ מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל גְּבוּלֵנוּ:

אָנָּא יְהֹוָה אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת רִבּוּי הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת הַמְבַלְבְּלִים וּמַטְרִידִים אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, וְכֻלָּם בָּאִים עַל יְדֵי הָרוּחַ שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן שֶׁנִּתְדַבֵּק בָּנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, עַל יְדֵי חֲטָאֵינוּ וַעֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ הַמְּרֻבִּים, עַד אֲשֶׁר נִתְבַּלְבֵּל דַּעְתֵּנוּ וְנִתְעַכֶּר שִׂכְלֵנוּ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וָעֶרֶךְ.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, טוֹב לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, תֶּן לָנוּ חֲנִינָה וְלֹא נֹאבֵד, זַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְהַכְנִיעַ וּלְגָרֵשׁ וּלְבַטֵּל אֶת הָרוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁגָּעוֹן מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה:

וּבְכֵן תְּזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם כֹּחַ לְהַיֵּצֶר הָרָע וְהָרוּחַ שְׁטוּת לְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי לְבַטֵּל אוֹתִי חַס וְשָׁלוֹם מֵעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי הַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא מִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְוֹת, כְּאִלּוּ הוּא מֵסִית אוֹתִי לְאֵיזֶה דְבַר מִצְוָה, וְהוּא טוֹמֵן בָּזֶה רֶשֶׁת לְרַגְלַי חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי אֵלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, כַּאֲשֶׁר אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ כָּל זֶה; אָנָּא יְהֹוָה חוּס וַחֲמֹל עַל נַפְשִׁי הָאֻמְלָלָה, וְהַצִּילֵנִי מִמֶּנּוּ, מֵעֵצוֹתָיו הָרָעוֹת הָאֵלּוּ, לְבַל יִהְיֶה לוֹ כֹחַ לְהַטְעוֹת אוֹתִי חַס וְשָׁלוֹם בְּבִלְבּוּלִים הַלָּלוּ.

וְהִנְנִי מַשְׁלִיךְ אֶת כָּל יְהָבִי עָלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, וַאֲנִי סוֹמֵךְ עַצְמִי עָלֶיךָ לְבַד, שֶׁאַתָּה תּוֹלִיכֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה, שֶׁכֻּלָּם יִהְיוּ כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וְלֹא אָסוּר מֵרְצוֹנְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי בָשָׂר וָדָם אֲנַחְנוּ, וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְכַוֵּן בְּכָל עֵת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. עַל כֵּן עָזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם כֹּחַ לְהַיֵּצֶר הָרָע וְהָרוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁגָּעוֹן לְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי עוֹד בְּשׁוּם בִּלְבּוּל בָּעוֹלָם כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה לִסְמוֹךְ עָלֶיךָ לְבַד, וְאַתָּה תְרַחֵם עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתוֹלִיכֵנִי וְתַדְרִיכֵנִי בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, בְּאֹפֶן שֶׁכָּל מַעֲשַׂי וַעֲסָקַי וּתְנוּעוֹתַי כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת שֶׁל בָּנַי וְיוֹצְאֵי חֲלָצַי וְשֶׁל כָּל הַתְּלוּיִים בִּי, כֻּלָּם יִהְיוּ כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב לְבַד תָּמִיד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

וּבְכֵן תַּעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁאֶזְכֶּה לִתֵּן כֹּחַ לְמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיִּתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת הָרִשְׁעָה, וְאֶזְכֶּה לְהַגְבִּיר הַיֵּצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרָע.

וּתְחָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתַשְׁפִּיעַ עָלַי חָכְמָה וְשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁאֶזְכֶּה לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ, לְדַבֵּק עַצְמִי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֶזְכֶּה לְהָבִין מִכֻּלָּם אֶת הָרְמָזִים שֶׁאַתָּה מְרַמֵּז אֵלַי בְּכָל עֵת לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ.

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ מָלֵא רָצוֹן מָלֵא רַחֲמִים מָלֵא חֶסֶד מָלֵא טוֹב, בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע תָּמִיד, שֶׁתָּחֹס וְתַחְמֹל עָלַי, וְתַשְׁפִּיעַ עָלַי חֵן וָחֶסֶד, וְתִתֶּן לִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי, וְתַשְׁפִּיעַ לִי דִבְרֵי חֵן וְתַחֲנוּנִים, בְּאֹפֶן שֶׁיִּכָּנְסוּ דְבָרַי בְּלִבֶּךָ, וּתְקַבֵּל אֶת תְּפִלָּתִי וּבַקָּשָׁתִי תָּמִיד, וּתְקַיֵּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים.

שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרֵינוּ לְפָנֶיךָ דִבְרֵי חֵן וְתַחֲנוּנִים, בְּאֹפֶן שֶׁתִּתֶּן לָהֶם מָקוֹם לִכְנֹס בְּלִבֶּךָ, וְיִהְיוּ אֲמָרֵנוּ לְרָצוֹן וּלְנַחַת לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַבִּיטָה בְעָנְיֵנוּ וּרְאֵה בְשִׁפְלוּתֵנוּ וּבִזְיוֹנֵנוּ. כִּי כָל הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ הַקָּדוֹשׁ נָפַל בְּגָלוּת הַמַּר הַזֶּה, וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נִבְזִים וּשְׁפָלִים בְּעֵינֵי הָעֲכּוּ"ם וְהָרְשָׁעִים. וְכָל הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת נָפַל אֲלֵיהֶם.

עַל כֵּן חוּסָה נָא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ עַל כְּבוֹדְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וְתַעֲלֶה וּתְרוֹמֵם וּתְגַדֵּל אֶת הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל וְתַכְנִיעַ אֶת הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל הָעֲכּוּ"ם וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם חֵן וַחֲשִׁיבוּת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, וּתְרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, וְתִשְׁמַע וּתְקַבֵּל אֶת תְּפִלָּתֵנוּ וְאֶנְקָתֵנוּ בְּכָל עֵת.

וְתַבִּיט בַּעֲמָלֵנוּ וְתָשׁוּר בְּעָנְיֵנוּ וְדוֹחֲקֵנוּ. וּתְקַיֵּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

ביאור הליקוטים

אשרי תמימי דרך-מאמר א'

אות א

להסתכל בהשכל של כל דבר. נראה מבואר כוונתו, על כל חלקי הבריאה המגיעים להאדם, מחלקי הזמן והמקום והנבראים, דומם צומח חי מדבר שבהם:

מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו, כי אם על ידי בחי' נון. בהפלגתו כל כך באור השכל שאי אפשר לזכות אליו כי אם וכו', מבואר כוונתו שהוא השכל והחכמה מהבורא בעצמו ית', שנמצא בכל דבר ודבר מחלקי בריאתו אשר ברא בחכמתו:

לפני שמש ינון שמו. אם לכאורה לא הביא ראיה מזה הכתוב, רק לבאר שהנון הוא המלכות. אבל בצירוף דבריו שכתב תחלה, שהשכל הוא השמש. מביא אגב אורחא ראיה מזה הכתוב, גם לקשר הענין. שמוכרח לקשט את עצמו לפני שמש החכמה, בנון המלכות, מאחר שבזולתה אין ביכולת לזכות כלל לשמש החכמה:

עשו, שבזה את הבכורה. מבואר יותר זה הענין, מדבריו הקודמים, ובכלל הנ"ל בהקדמה שזה לעומת זה:

יצר טוב וכו'. מבאר בזה לעובדא ולמעשה, את כוונתו בדבר המלכות הנ"ל, שיהיה כל אחד מולך ומושל ברוחו ויצרו הרע:

כשזה קם זה נופל. מבואר גם כן בפירוש המלכות הנ"ל, שאין שום אופן שיקומו שניהם במלכותם, מאחר שכל פירוש המלכות מהיצר טוב, הוא שימלוך וימשול על היצר הרע:

ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות. בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שהשכל הוא החיות של כל דבר [והחיות הוא כלליות ההשפעות], ושזה השכל והחכמה, הוא חכמתו ואלהותו בעצמו ית'. ושכל מדת הלבנה והמלכות, הוא עצם החסרון, ואין לה מצד עצמה שום אור וחיות ושפע כלל. והיא העומדת בסוג כלליות האדם. תבין ותתבונן באלה התיקונים, שהם חוזרים חלילה בכל עת. כי כל אשר תתקבל תפלת האדם, תתמלא ותתקשר יותר הלבנה באור החמה, ולהיות ביתרון החן, הגורם יותר לקבלת התפלה:

תיו, שהוא לשון חקיקה. בדבריו הנ"ל יש לבאר, שכל החקיקה [והחסרון הזה] שגורמים כביכול בהלב שלמעלה, הוא מאתערותא דלתתא של האדם המתפלל והמבקש, שמכיר ויודע ומרגיש את חסרונו, ושופך את שיחו ותפילתו לפני אלהותו וחכמתו ית' שבעצם החיות, ונצטרף ומגיע על ידי זה במציאות החן, הגורם באתערותא דלעילא, שהשם יתברך כביכול חושב את עצמו כנגדו בדבר החסרון [וכענין המובא במ"א, על הכתוב ואנכי לא אראנו], ומשלים ומוסר מדת המלכות להאדם, שיהיה למלך ומושל גם למעלה [מי מושל וכו']. וכאשר לא יזכה לזה בשלימות רק בן דוד, מבאר יותר לפי זה בענין הכתוב הנ"ל ינון שמו, שנאמר בבקשה על זרע דוד:

היצר הרע רוצה להטביע וכו', החן וכו', מלכות דקדושה. יש בזה להתפלא קצת, כי הלא כל החן הוא מצירוף החמה והלבנה יחדיו [החמה בחית, והלבנה בנון כנ"ל]. ובטביעת והשפלת החן, נטבע ונשפל חית החמה כנון הלבנה, זה כזה יחדיו. ולמה לא הזכיר כלל בדבר ההשפלה, גם ענין החמה והשמש. ואם ניישב זאת בתחלת דבריו הקדושים, שהיצר הרע בעצמו הוא מצד המלכות דסטרא אחרא, שכשזה קם, נופל ונשפל חס ושלום המלכות דקדושה כנ"ל בפנים. אבל הלא גם שם יש להתפלא, כי בכלל זה לעומת זה הסובב בדבריו הקדושים, נראה מבואר, שנמצא זה לעומת זה גם חמה דסטרא אחרא, [וכמובן מענין הכתוב וחפרה הלבנה, שמסיים בזה "וכו'", הסובב לסוף הענין ומאמר הכתוב, ובושה החמה]. ולמה לא יפרט זה באר היטב, כמו שמפרט בדבר המלכות שנמצא מלכות דסטרא אחרא. ואם גם בזה יש ליישב, אבל יותר נראה לעניות דעתי שזה מחמת שמצד השמש המשפיע [ומתדמה ליוצרו כביכול להאיר מעצמו], אין שום נפתל ועיקש חס ושלום, וכל אחיזת הרע, הוא בהלבנה הענייה לבד, אשר מצד עצמה גם בקדושה, חסירה היא מהחכמה, והיא העומדת בסוג כלליות האדם כנ"ל מהמובן מכותלי דבריו הקדושים. ובסיבת החסרון מהחכמה והתבונה האמיתית, נאחז ומתגבר החסרון לגמרי ברובם ככולם, אשר אינם חפיצים כלל בחכמה האמיתית כנ"ל. ומחמת זה לבד, הם תועים ונבוכים בחכמות חיצוניות. ובכל זה מבואר לנו, אשר לא קרא בשם לצד הרע, רק בדבר המלכות שהיא הנחלקה לשתים, בטוב וברע, והמחלקה הזאת לבד כשתתגבר חס ושלום תצא ותעלה גם למעלה בדבר החכמה, לחלק ולהפך גם שם חס ושלום, אשר עבור זה מרמז בתיבת, "וכו'", לכנות גם להחכמה חיצונה, בשם חמה [כמובא מזה בספר פרפראות לחכמה עיין שם]:

ועוד בא נבא מכל זה, לבאר וליישב גם את הפליאה הנ"ל, אשר בהשפלת החן לא הזכיר רק מדת המלכות. כי בכל זה [ובסובבו לדבר השמש את הכתוב הדר לו וכו'], תבין מרחוק, כי בעוצם האור והזיו והיופי וההדר לאין ערך שנמצא בהשמש, אין שייך ואין צריך שם כלל החן. וכל מציאות החן והכרח החן, הוא בהלבנה שהיא הנון. הכרח החן הוא, אשר מצד עצמה, אין לה שום אור וזיו ויופי כלל. ומציאות החן הוא, בקבלת זה הנון שפע החית היורד מהחמה לשכון ולהתייחד בה שיהיה לחן:

והנה, כאשר אין יכולת לרובם ככולם להביט כלל בהשמש, ואין לנו השגה ותפיסה כלל בזה השכל, לא יהיה גם מחמת זה כל החן וחשיבות, רק להלבנה והמלכות. ומה נפלא לפי זה, חיבור ושלשלת דבריו הקדושים. חן וחשיבות בחי' מלכות [כי גם פירוש המלכות, היא החשיבות, והיא היא בדבר החן]:

שרוצה לעשות את האדם משוגע וכו'. סובב בזה לדבריו הקודמים, שהיצר הרע נקרא בשם זקן וכסיל:

ואלה מוסיף על הראשונים

בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, שההכרח להקדים בראשית החכמה את הצמצום, שהיא הכלי המוכרח לקבלת החכמה. מבאר יותר גם ענין הכתוב שהביא לעיל, ראשית חכמה יראת ה':

אות ב

בפירושו להכתוב בכור שורו וכו', בכור הוא השכל. יש לבאר, שהוא עולה בקנה אחד עם פירש"י לפי פשוטו, שהוא המלכות שזכה יהושע. יען אשר אין ביכולת האדם לשור ולהביט בשלהבת השכל, אם לא בשורו והבטתו בכלי [הזכוכית] המלכות, שנתלבש בה השכל:

אות ג

בדברי מורנ"ת ז"ל (בהלכות פקדון) שעל זה, מוסיף לבאר בדבר הצמצום המוכרח להשכל והמוח, שהוא הכפול לשנים. כי מצד אחד מוכרח להעמיד צמצום ומחיצה להמוח, שלא יסור וירד לרוח שטות בתאוות רעות לגמרי חס ושלום. ומצד אחד מוכרח לסייגו ולגדרו במחיצה, שלא יהרס את הגבול לחקור ולהסתכל למעלה ממדריגתו, כנודע:

אות ד

בראייתו שהנון היא המלכות, מפירוש רש"י ינון לשון מלכות. אשר זה הפירוש לא סובב רק בכפולת הנון. מחזק אגב אורחא לכפולת הצמצום [שהוא הנון] שמבאר מורנ"ת בדבריו הקדושים הנ"ל:

אות ה

עוד יש לבאר בכפולת המחיצה הנ"ל לשתים, שהן [הן] השתי אזהרות שמזהיר אדמו"ר ז"ל בזה המאמר. אזהרה אחת, להשמר מרוח שטות בתאוות הרעות, שהם שגעון ממש. ואזהרה השניה, להשמר ממצוות היצר הרע. כי מי לנו גדול בכל המצוות שמצד היצר הרע, כמצות ההריסה בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם יתברך בעצמו, ויש בזה אופנים שונים. כי בזאת ההריסה, הורס האדם גם בדעתו יותר מדאי. ולאלה שתי השמירות מוכרח להתגדר ולהעמיד שתי המחיצות הנ"ל להמ'וח' והח'מ'ה:

אות ו

והנה, לעובדא ולמעשה, תבין מרחוק בעוצם המצוקה והמועקה שנמצא לכל אדם במוחו ודעתו [שזה עיקר האדם], וכל העצה לבנין אלה המחיצות, הוא על ידי הבורא בעצמו יתברך, אשר אליו לבד יפנה האדם בכל עת צרה וצוקה. ויש לבאר עוד [בכלל השביעי הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלול מכל הבחינות], שהן הן שני השמות אהי"ה אשר אהי"ה, אשר יבאר [במאמר רבה בר בר חנה] בהכרח הביטול להיצר הרע, יען אשר בהם כל ישועתינו וגאולתינו משני המצוקות הנ"ל, שהם עיקרי הגליות:

אות ז

בדבר המלכות דקדושה הנ"ל, אשר בתקומתה נופל המלכות והלבנה דסטרא אחרא. מבאר אגב אורחא, גם סוף ענין הכתוב, וחפרה הלבנה וכו', כי מלך ה' וכו':

אות ח

בהקמת התורה להנון, [שהיא המלכות], ובכלל החמישי הנ"ל בהקדמה. אותיות בולטות לביאור מורנ"ת בהלכה הנ"ל, שעל זה היתה קבלת התורה לנון יום:

אות ט

בהפרטתו באריכות על אודות יעקב, שבזכייתו לחן, בירך גם את השבטים בחן, ובנימן לא היה אז ברכו יוסף וכו', כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי. אם אין להתפלא בזה, אבל כל היכא דאיכא לפרש פרשינן, כי אין זה רק מחמת שגם האב והבן [כרב ותלמיד] מצטרפים זה לזה, כיחוד החמה והלבנה הנ"ל. והב'ר'כ'ה [והב'כ'ר'ה] שהיא החכמה מהאב והרב, תשפיע ותאיר להבן והתלמיד העומד מצד הלבנה והנון והצמצום הנ"ל. וגם תבין בכל הנ"ל, כי רב ועצום התועלת המגיע גם להאב המשפיע [שהוא הרב] בעצמו, מאחר שבזה העולם מוכרח גם הוא למחיצת הנון, שהוא מצד הבן והתלמיד כנ"ל:

אות י

ולולי דמסתפינא מלהרכיב ולהביא לכל זה גם ביאור הדרש, הייתי מבאר, שבזה המאמר הראשון שבספרו הקדוש, ינון שמו ושם תלמידו העיקרי מורנ"ת ז"ל, כי בהעלאותינו הנ"ל, שגם כל תווית התיו בחקיקה וחסרון כביכול למעלה, נמשכת מהחסרון בפני הלבנה שלמטה [אשר בזה החסרון לבד, כל מציאות החקיקה ותווית התיו שלמעלה]. ושגם אם התלמיד בפני הלבנה והתיו שבו, הוא בן נון מצד עצמו, מוכרח על כל פנים גם הרב, אשר מצד עצמו הוא בפני הח'מ'ה והמ'ח', לקבל מאתו נרתק הנ'ון' הנ"ל, שבשני המחיצות מזה ומזה כנ"ל, [ויצאו לנו שמותיהם הקדושים נ'ח'מ'ן' נ'ת'ן']:

אות יא

מכל זה שוב נשוב לביאורינו הנ"ל, בדיבור המתחיל היצר הרע רוצה וכו', והכלל העולה משם, כי עצם המוח האמיתי, מאיר מעצמו כפני חמה, בהארת האין סוף יתברך, בלי שום חסרון. אבל מחמת זה בעצמו אין ביכולת האדם המוגבל לזכות בו, אם לא באמצעות הלבנה, אשר מצד עצמה חסירה היא מהחכמה. כי לפי זה יש לבאר כוונתו בדבר הכתוב לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, שהלב הנמצא בקומת האדם, הוא כפני הלבנה [שהוא המלכות] והחסרון מצד עצמו, כי הלא הוא לבד אשר בחלליו לימין ולשמאל, כל מקום היצר טוב והיצר הרע, העומדים בדבר המלכות כמוב"פ. ואם יצר מחשבת לב האדם רע מנעוריו בתאוות ומדות רעות, יש בכח האדם להתגבר ביצרו הטוב, להכניע את עצמו כנגד אור החכמה והחמה, אשר בהעלם נפלא תאיר ותזריח במ'ח' כל אדם, אשר מצדו משולל הוא מכל התאוות והמדות הרעות. כי אז נחשב הל'ב' לכלי הנ'ון, כפני ל'ב'נ'ה, אשר תקבל בעצמה אור הח'מ'ה שבמ'וח', ובזה לבד נקרא בשם חכם האמיתי. ולא כן הכסיל הנ"ל, כי הוא בהתגלות לבבו בתאוה וחפץ הכבוד, משעבד ומכניע את המוח [והאמת] שבו, אל הלב. שגם הוא לא יחייב וישפוט בו, רק כפי שיתענג בכבודו. וכאשר יתגאה לקנות החכמה ולב אין, נלכד ונתעה בחכמתו וערמתו מיום אל יום. וכמה פעמים גורם לעצמו גם בזה העולם מה שגורם, וזה וזה לא עלתה בידו:

אות יב

וגם בכל אלה תבין מרחוק, שברוב כובד הדבר, נמצא בזה אלפים ורבבות מדריגות וחילוקים, בין כל אדם לחבירו. וכהכרח הכנעת הלב אל המוח בפרטיות, כן בכלליות מוכרחים הקטנים והשפלים אשר לא זכו וזיככו את לבבם בתכלית השלימות, שיכניעו את עצמם על כל פנים כנגד המזוכך בתכלית הזיכוך, עד שנחשב לפני החמה בכלליות, ועיין לקמן באות ט"ז:

אות יג

בהעלאתו הנ"ל אשר ביארנו מדבריו הקדושים, שהנון המוב"פ היא הנון המצורף להלב שבלבנה, והחית המוב"פ היא באחדות שם החמה. וכפי הנודע שהמוח שבכל אדם, נכפל הוא בשני מדריגות חכמה ובינה. נראה מבואר, שהמם שבחמה הוא המדריגה השניה מהחית [שהוא האב בחכמה, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים], כי בן מם לבינה, [אשר בלשון המקובלים נקראה בשם אם, כנודע]. ובביאור מורנ"ת הנ"ל על אודות ימי הנון בקבלת התורה שזכה משה רבינו עליו השלום, תבין ותתבונן בצירופו לזה ימי המם, עד אשר קרן עור פניו כפני החמה, כי באמצעות המם האירה בו גם החית, שהוא אור האב כנ"ל, מעוצם אחדותם, [ועיין למטה בציון ח' שבהגהות]:

אות יד

והנה, בביאור מורנ"ת שבדבר הנון לקבלת התורה כנ"ל. כפי הנודע שהיא הנון בשערי בינה המובאים בדברי חז"ל, נראה לכאורה כעין סתירה להודעת רבינו ז"ל, שהנון היא הצמצום וחסרון החכמה כנ"ל. אבל זה מבואר כפי הנודע שהאור נקרא על שם הכלי, יען אשר כל הרגשותינו ותפיסתינו בהאור, לא תהיה רק בהתלבשותו בהכלי. כי לפי זה יבואר לנו, שכמו כן נקראה הבינה על שם הנון, שהיא הצמצום והכלי:

אות טו

בכל הנ"ל תבין מרחוק, שהאור מצד עצמו אין בו שינוי והתחלקות כלל. וכל התחלקותו לנון שערים, הוא בהורדתו לתוך הכלי והצמצום:

אות טז

בדבר הכלי והצמצום הנ"ל, אשר מצד עצמו לחסרון האור יחשב, נראה מבואר, שזה ענין האמונה [המוכרחת להקדימה בראשית החכמה], אשר בה כל מלכות וממשלת השם יתברך שהאדם ממליך וממשיל בעצמו ורוחו כנזכר. ובעסק התורה לשמה, זוכה כל אחד לפי ערכו, ליתן בה כח להתגדל ולהתייחד באור החמה והחכמה, והשגה אמיתית באלקותו יתברך. כי גם הקטנים בערכם, שאינם זוכים לזה בחייהם כיחידי הדורות, זוכים לזה על כל פנים אחר מותם, בעולם העליון, כל אחד ואחד כפי אמונתו שהקדים בזה העולם:

אות יז

עוד מבואר מדברי מורנ"ת בפירוש דברי רבינו ז"ל הנ"ל, שגם התלבשות שכלו וחכמתו יתברך בכל חלקי הבריאה, הוא כעין התלבשות החכמה במדת המלכות הנ"ל. כי מדת המלכות, הוא בכלליות החיצוניות שבכל דבר. והחכמה, היא הפנימיות שבכל דבר. אשר מחמת זה מסוגל המלכות דקדושה לקדש את החיצוניות שבכל דבר, באופן שימצא האדם את הפנימיות והחכמה שבה:

אות יח

והנה, כאשר נוסיף ונשים את לבבינו בדבר אזהרתו הנ"ל להביט על כל חלקי הבריאה שנמצא בהם שכל, עוד נבין ונתבונן מאלינו, כי כל אשר מדריגת הבריאה במעלה יתירה, נמצא לו בלי ספק גם מעלת השכל ביתרון יותר. ומי לנו גדול בכל חלקי הבריאה כמו האדם, אשר בשבילו בעצמו היתה כל הבריאה, ושהוא בשכלו יביט וימצא כל חלקי השכל, שבכל חלקי הבריאה. מבואר לנו יותר העלתינו הנ"ל [באות י"ג] כדברי המקובלים, שהאב ואם, נמצאים בחכמה ובינה. ואגב אורחא נראה מבואר, שמעין זה נשתלשל ונמצא גם בכל חלקי הבריאה, אשר האדם באמונתו בהוויותו יתברך, וקבלת עול מלכותו כנ"ל, יברר גם אותם להשלמת דעתו, [והנהנה מהעולם הזה בלא ב'א'"י' א'מ'"ה', [ברוך אתה ד', אלוקינו מלך העולם], נחשב בזה כגוזל א'ב'יו וא'מ'ו, שהם י"ה כנודע ]:

אות יט

כפי כל הנ"ל, תראה נפלאות בדבר יעקב, שהוא השמש כמוב"פ, זכה להעמיד ולהאיר את הירח, מכוון במספר י"ב בנים, כמספר י"ב החדשים שבה. וכאשר לפעמים מצורף ונתוסף גם החודש הי"ג, הוסיף כמו כן בתולדות יוסף המוב"פ, למספר י"ג:

אות כ

בהכרח חסרון הלב להיות לכלי לפני המוח והחמה כנ"ל. נראה מבואר, שגם זה כל הכרח יצר הרע שבלב האדם, כי בו לבד כל עיקר החסרון שהוא הרע. וכל תיקון יצר הטוב, הוא לעמוד בנסיון הרע והחסרון שבחלל השמאלי, עד שיהפך אותו בעצמו, למרכבה וכלי לקדושת המוח:

אות כא

כפי הנראה בחסרון הלבנה, שבהשלמתה להיות כאור החמה, נהפך החסרון לריבוי וכפל לשני המאורות. יש להבין דבר מתוך דבר, שכל שהחסרון גבר יותר, נהפך יותר לריבוי. ולפי זה תראה נפלאות באות תיו הנ"ל, שהיא לבד אשר יצאה מכלל האותיות להתפרש בלשון חסרון, והיא לבד תעלה במספר הריבוי יותר מכל האותיות:

אות כב

עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש, הייתי מוסיף ומבאר דברים נפלאים לפי כל הנ"ל. כי גם א' האחדות שבחמה הנ"ל, מוכרח כביכול שיהיה כא'ח' לד'לות המלכות כמוב"פ, יען אשר בה לבד כל השגת הא'ח'ד' העליון יתברך:

אות כג

וגם אם האב יהיה בא' האחדות הנ"ל, אבל כאשר נמצא במוחו וכוחו מדריגת הבן בכפולתו הנ"ל, מצורף אליו הב'ית, להיות נקרא בשם א'ב':

אות כד

וזה הב'ן' אשר עצם מציאותו בכפולת האור לב'ית, עוד נכפל ונתרבה למספר נ'ון, ועומד בשם ב'ן'. ולא כן מדריגת הבת. כי הוא בגידולו יעלה במדריגת האב הנ"ל שלמעלה מכולם. והיא בגידולה לא תהיה רק במדריגה השניה אם הנ"ל. יען אשר גם בהולדתה להיות לב'ית, תתחסר בתכלית החסרון שהיא הת'יו הנ"ל. ובכל זאת, נהפך החסרון לתיקון הריבוי, כנ"ל באות כ"א:

אות כה

עוד מרחוק נראה לפי עניות דעתי, כפי הנודע שעיקר ההשפעה והברכה היורדת מהאבות לבנים, הוא אחר הסתלקות האבות [כמבואר מכמה מקומות ]. כי בזה תבין ותתבונן בהפלאת ב'נ'י'מ'ן' המוב"פ, אשר בו נשלם מספר י"ב הנ"ל, ותיקון הנ'ון' בכפולתה [שזכה יעקב בהעמדת בניו כנ"ל]. ויהי בצאת נפשה של האם, שהיא בדבר המ'ם כנ"ל, אביו קרא לו ב'נ'י'מ'ן'. כי גם לפי הנ"ל נראה מבואר, שאור האם מוכרח להבנים באופן אחד, יותר מאור האב. כי הוא בעוצם רוממותו, לא יזכו בו כראוי עד השלמת התיקון. ואור האם לבד, נקרא בשם אם הבנים כנודע, יען אשר על ידה לבד נשפע להבנים מאור האב כנ"ל:

אות כו

והעיקר להבין ולהתבונן מכל זה לעובדא ולמעשה, ברוממות כל ברכה, ותפלה, ולימוד, שיש ביכולת כל אחד לצבור ולקבץ בימי חיי הבלו, אשר בזה לבד יתענג ויתעדן בהשגת חכמתו ואלהותו יתברך, אחר פטירתו ואחר התחיה, בהקדם תיקון המלכות מהמלך בן דוד בעצמו. כי אין שום עצה להנצל משטף מימי המבול, בשגעון התאוות והמבוכות ומצוות היצרין הרעים, אשר כתרונו והדריכונו באלה הימים, אם לא בעצת התורה אשר תתקבל על ידה התפלה כנ"ל:

אות כז

בביאור מורנ"ת הנ"ל בדבר הנון, שהוא בענין קבלת התורה. יש לבאר לפי זה ביחוד אור הלבנה כאור ההחמה שבחן המוב"פ, כי גם הנון במדת החית [שלמעלה מהז' פעמים ז']:

אות כח

לפי הנ"ל, תבין ותשכיל ברוממות יוסף המוב"פ. כי הוא אשר יהוסף את הנון למספר אותיות אחיו, וימלא שנת הלבנה בשבט הי"ג, אשר לחודש הי"ג. אשר בו לבד, נשלמה ונתייחדה להחמה:

אות כט

והנה, הריבוי והכפל הראשון והעיקר בהולדת הבנים, שבתיקון הלבנה הנ"ל, הוא הב'כ'ר' [בפי שנים] שבהם, [בכפל היחידות, והעשיריות, והמאות, שבמספר האותיות], להתב'ר'ך' ולהתרבות מאז והלאה. ובהתמלאות והתחשבות הלבנה כחמה הנ"ל, מה נעים ונפלא פירושו בדבר הבכורה, שהוא השכל והחמה, ואחדות פירושו לפי זה, מהכתוב בכור שהוא השכל, עם פירוש רש"י שהוא המלכות, וכנ"ל באות ב'. והבאתו לכל זה מאמר הזוהר הקדוש, יעקב ויוסף כחדא חשיבי:

אות ל

עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש הייתי מבאר, כפי הנודע , שהחכמה הוא להחכים ולהבין האמת שבכל דבר. ובא'לף ואחדות הנ"ל, כאשר תאיר באמצעות המ'ם הנ"ל, להת'יו הנ"ל, תהיינה יחדיו לא'מ'ת'. ותבין מרחוק כח האלף שבאחדות, להפוך ממ'ת' לחית וחיות האמת שבחכמה הנ"ל. ושנמצא בזה משקל נפלא, אשר גם יחידי הדורות נתקשו בזה, ולא השיגו עדיין בשלימות למלאות את המפקד וחסרון הלבנה והתיו, עד שלא זה בלבד אשר לא יהיה נפקד איש במות ונגף חס ושלום, עוד תתמלא ותהיה בריבוי המפקד והמספר למעלה מכל האותיות:

אות לא

בעומק הרמז הנ"ל יבואר לך בפירוש הדרש המוב"פ, שבכתוב והתוית תיו הנ"ל. שהוא סמוך לפירוש הפשוט שמובא שם ברש"י, כי בתחלה נתווה תיו לחיים ממדת הרחמים שלמעלה, ואחר כך נהפך זאת בתכלית ההיפך לכל אחד מאשר נתווה עליו, להיות מהם לבד כל התחלת המות:

אות לב

גם תבין מרחוק בכח הצדקה והשקלים הנ"ל, אשר בכחה להציל ממות, ולהפוך חסרון התיו, להשפעה ונתינה בכפל כפלים [נ'ת'ן' תתן], ועיין לעיל באות י':

פרפראות לחכמה

אות א

בסימן א' אשרי תמימי דרך וכו' (תהלים קי"ט) מחמת שאור השכל גדול מאד אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות וכו' עיין ליקוטי הלכות חו"מ הלכות פקדון ה"ד שפירש דרוצה לומר, כי המלכות הוא בחינת צמצום ומדה לקבל החכמה והמוחין בהדרגה ובמדה כי בלי תיקון בחינת המדה והצמצום שהוא בחינת מלכות אי אפשר לקבל את החכמה והמוחין מחמת רבוי אור וכו'

אות ב

ועיי"ש עוד מה שמאריך לבאר בענין מאמר זה בדברים נפלאים המוכרחים מאד לעבודת ה' וגם שם מבואר, שעיקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהוא כלל התורה כמו שכתוב (תהלים קי"ט) כל מצוותיך אמונה, היינו שצריכין להתנהג בכל דבר על פי התורה הקדושה וכשמסתכל באיזה דבר, ידע ויאמין באמונה שלימה, שבוודאי יש בזה הדבר שכל גדול, ויכולין להכיר על ידי זה הדבר גדולת הבורא יתברך, ולהתקרב על ידי זה להשם יתברך ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת השם יתברך מה טוב, ואם לאו יצמצם שכלו ויסמוך על אמונה, עד שיזכה שיזכך גופו כראוי אז יזכה להבין כראוי לו אבל על כל פנים אפילו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונה שלימה שבאמת יש בו חכמה ושכל גדול, כי (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית, והכל בשביל להתקרב על ידי זה להשם יתברך ולהכיר אותו יתברך על ידי זה כמו שנאמר (משלי ט"ז) כל פעל ה' למעניהו עיין שם עוד וינעם לך:

אות ג

שם, ונעשה אור הלבנה כאור החמה וכו' רוצה לומר מאחר שמצמצם דעתו ושכלו של עצמו ומשבר כל תאוות גופו ומקבל עליו עול מלכותו יתברך בתמימות גדול ובאמונה שלימה כנ"ל, ומצפה ומייחל בכל עת לזכות על ידי זה הצמצום שהוא בחינת מלכות בחינת לבנה, להשיג על ידי זה הארה אמתיית מהשכל העליון שהוא בחינת שמש, ועל ידי זה בעצמו נעשה בחינת יחוד בין חמה ללבנה, עד שנעשה אור הלבנה כאור החמה, כי בזה הצמצום בעצמו, שהוא בחינת מלכות בחינת לבנה, מאיר בו אור החכמה שהוא בחינת שמש:

אות ד

אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שביזה את הבכורה וכו', בחינת (משלי י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה וכו', וזה בחינת מלכות הרשעה בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו' רוצה לומר, כי כמו שבקדושה יש בחינת חמה ולבנה כנ"ל, כמו כן זה לעומת זה יש בסטרא אחרא גם כן חמה דסטרא אחרא, היינו בחינת השכל של חכמות חיצוניות וכו', ולבנה היא בחינת מה שמסלק כל בחינת חכמה ושכל והולך אחרי תאוות לבו, ועושה מה שלבו חפץ, אפילו דברים שגם לפי פחיתות דעתו ושכלו הפגום לא נכון לעשותם, וכנראה בחוש שבשביל תאוות לבם משליכין כל חכמתם ושכלם ועושים מעשה בהמה ממש וכמו שחמה ולבנה דקדושה מחזקין זה לזה, כי על ידי לבנה בחי' מלכות בחי' צמצום השכל זוכה לקבל מאור השכל ועל ידי זה נעשה אור הלבנה כאור החמה וכנ"ל כן בחמה ולבנה דסטרא אחרא שעל ידי שמסלק שכלו ונמשך אחר חיצוניות ותאוות לבו על ידי זה מתחזק ביותר מהכפירות וחכמות חיצוניות שלו, ועל ידי זה נמשך ביותר אחר תאוות לבו וכן חוזר חלילה וכו':

אות ה

כי היצר טוב נקרא מסכן וחכם וכו' (קהלת ד) כי יודע עניותו ודלותו דלית ליה מגרמיה כלום, כי הגוף וכל תאוותיו וכו' הבל ואפילו שכלו הטבעי הוא הבל ורעות רוח מחמת שמעורב בכחות הגשמיות והגופניות ומצפה ומייחל רק לקבל הארה מחכמה העליונה, שהוא בחי' החיות שיש בכל דבר כדי להתקרב על ידי זה להשם יתברך:

אות ו

וזהו דברי חכמים בנחת נשמעין וכו' עיין קהלת טי"ת גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי (רוצה לומר המלכות שהוא בחי' חכמה תתאה כידוע, והוא תחת השמש כי לית לה מגרמה כלום רק (מה) שמקבלת מאור השמש והוא בחינת מאור הקטן אבל כשמקבלת בשלימות מאור החכמה נעשה אור הלבנה כאור החמה כנ"ל ואז הוא גם כן בבחינה גדולה, וזה וגדולה היא אלי דייקא כי הוא בחינת חכמת שלמה כידוע וביומי דשלמה הוה סיהרא באשלמותא כמבואר בזוהר הקדוש ח"ב כט) עיר קטנה וכו' ובא אליה מלך גדול וכו' ומצא בה איש מסכן חכם (היינו היצר הטוב שנקרא מסכן וחכם כנ"ל) ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (כי זעירין אינון שזוכין לילך רק אחר עצת היצר הטוב), ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה (אך) (קהלת ט) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (כי על ידי בחינת (בראשית כ"ה) ויבז עשו את הבכורה שהוא השכל, על ידי זה נופל בחינת החן והחשיבות ואז אין דבריו נשמעים) דברי חכמים בנחת נשמעים וכו' היינו כנ"ל, (וזה שפירש התרגום מילי דצלותא כימיא וכו' מתקבלין קדם מארי עלמא וכו' היינו שנתקבלין התפילות כנ"ל):

אות ז

כי השכל מאיר לו בכל דבר אפילו במקום שהיה אופל וחשך וכו' נראה שמרמז בזה שעיקר מה שעמד יוסף בנסיונו הוא על ידי זה שהיה בו מדת יעקב היינו שהסתכל על השכל שיש בכל דבר וכו' וזה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ל"ו:) דמות דיוקנו של אביו ראה, כי יעקב הוא בחינת השכל כנ"ל, ועל ידי זה שהסתכל על השכל שיש בכל דבר על ידי זה עמד בנסיונו ועל ידי זה זכה לבכורה וכו':

אות ח

שם, גלא הוא היצר הרע דמטבע לספינתא הוא בחינת החן והחשיבות וכו' כי היצר הרע מסית את האדם לבלי להסתכל על השכל, ועל ידי זה נופל החן והחשיבות בחינת מלכות דקדושה:

אות ט

שם, שהתורה הקדושה מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש חס ושלום וכו', וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות כמו כן התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות וכו' ושם מבואר כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות כאילו מסית את האדם לעשות מצוה וכו' רוצה לומר כי בעל עבירה הוא משוגע כמאמר רז"ל (סוטה ג) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ואם כן איך אפשר שיבוא היצר הרע לאדם פקח בדעתו ולעשותו משוגע פתאום, ועל כן מתלבש עצמו תחלה במצוות ולעניינינו הוא כי עיקר התגברות היצר הרע הוא להסית את האדם לבלי להסתכל על השכל שיש בכל דבר וכו' ואז האדם משוגע ממש חס ושלום רק מחמת שכל אחד מישראל נולד בקדושה זו להסתכל על השכל שיש בכל דבר כי כלנו בני יעקב שזכה לזה, ועל כלל ישראל נאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל מחמת קדושת השכל שהוא בחינת ראשית בחינת בכורה, וכל הי"ב שבטים הקדושים נתברכו בחן מחמת זה כנ"ל, על כן אי אפשר להיצר הרע להפריד את האדם מן השכל דקדושה עד שמתלבש עצמו במצוות תחלה ואולי יש לומר ששורש דבר זה נמשך מחמת שבקדושה אי אפשר לקבל אור השכל כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות בחינת צמצום והסתלקות השכל כנ"ל והסתלקות השכל הזה הוא מצוה באמת, כי על ידי זה דייקא זוכין לקבל מאור השכל וכבר ידוע שעיקר יניקת הסטרא אחרא הוא מבחינת הצמצום, על כן מזה בעצמו יונק היצר הרע שמסית את האדם לבלי להסתכל כלל על השכל ובתחלה מתלבש עצמו במצוות, מאחר שלפעמים יש מצוה באמת לסלק את השכל, בכדי לזכות על ידי זה דייקא לקבל אור השכל כנ"ל והנה מה שצריכין לרפואת משוגעים שני תחבולות, היינו הכאות והשבעות הוא, כי בהשגעון בעצמו יש ב' בחינות א' מה שרוח שטות מהפך את דעתו לומר על רע טוב והב' מה שהוא חפץ בעצמו בדברי שטות ועושה דברי שגעון שאפילו בדעתו הטיפשית הוא מבין שהוא שטות, ואף על פי כן הוא עושה והולך אחרי שרירות לבו המשוגע על כן צריכין להכניע השגעון גם כן בשני מיני תחבולות, כי צריכין להכותו כדי שלא יהיה חפץ על כל פנים בהשגעון ולא יעשה על כל פנים דברים שהוא מבין בעצמו שאין לעשותם, רק מחמת שעדיין יש לו רוח שטות שמהפך ארחות יושר ונדמה לו באמת על רע שהוא טוב וצריכין לעשותו, על זה צריכין השבעות ושמות הקדושים לגרש ממנו הרוח שטות ולא יהפך דעתו חס ושלום וכמו כן לענין היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש חס ושלום יש בזה גם כן שני הבחינות הנ"ל, כי בתחלה מהפך את דעתו לומר על רע טוב ומתלבש עצמו במצוות כאילו מסיתו לעשות מצוה, ואחר כך עושה אותו משוגע ממש כל כך עד שחפץ בעצמו בדברי שטות, ועושה דברים כאלו שהוא מבין בדעתו הטיפשית גם כן שהם שגעון ואין לעשותם ועל כן מכניעין אותו על ידי התורה הקדושה שיש בה שני מיני תחבולות הנ"ל, כי יש בה בחינת מקלות ושמות וכו' ועיין מדרש רבה קדושים פסוק כ"ה עץ חיים היא וכו', משל למלך וכו' מה עשה אביו נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע וכו' עיי"ש ותראה מבואר כנ"ל:

אות י

תמימי דרך וכו' בחינת (בראשית כ"ה) יעקב איש תם שהוא בחינת השכל וכו' בכאן מרמז שעיקר שלימות השכל דקדושה שהוא בחינת יעקב הוא דייקא תמימות:

אות יא

ההולכים בתורת ה' כי על ידי שלומד תורה בכח וכו' שמעתי מאבי ז"ל שהוא על דרך שפירש רש"י אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ומבואר יותר בט"ז או"ח סימן מ"ז סק"א על פסוק ולא הלכו בה שהוא ההילוך והטורח בהתורה

אות יב

שם לעיל, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחי' נון וכו', עיין נדרים נד: נון סמך עיין נונא סמא לעינים, היינו להסתכל על השכל וכו' שזוכין על ידי הנון כנ"ל

אות יג

שם, ונעשה חן וזה שנאמר (בראשית מ"ט) בן פורת יוסף פירש רש"י בן חן, בן פורת עלי עין היינו על ידי בחי' ההסתכלות על השכל כנ"ל:

ביאורים נוספים על תורה זו

נזכר בכתבי ברסלב

פסוקים ומאמרי חז״ל

דף לרשימות וחידושים