סימן נד-ויהי מקץ

שבת הוא בחינת עולם הבא כמו שאמרו רז"ל (ברכות נז:) וזה בחינת (שמות כ) "זכור את יום השבת" וכן (דברים ה) "שמור את יום השבת". ורז"ל אמרו 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו', היינו כי צריכין לשמור מאד את הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי. כי שבת הוא בחינת עולם המחשבה כידוע, וזה בחינת "ואת שבתותי קדשו וכו' לדעת כי אני ה' אלקיכם" (יחזקאל כ), כי שבת הוא בחינת היחוד של ה' אלקי דא שירותא דמהימנותא סליקו דמחשבה דעלמא דאתי כמבואר בפנים. וזה הזכרון הוא בכלליות ובפרטיות; היינו כי צריכין להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו להבין הרמזים במה שמזמין השם יתברך בכל עת מחשבה דיבור ומעשה לפי האדם ולפי המקום ולפי הזמן, ומלביש בהם רמזים להתקרב לעבודתו יתברך. והרמזים אלו הן בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם. ועל ידי ששומר הזכרון הנ"ל לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי גם בפרטיות, ולהבין כל הרמזים הקדושים המלובשין בכל עסקי העולם, על ידי זה הוא מקיים את בחינת רגלי הקדושה בבחינת "מי הקים כל אפסי ארץ" כמבואר בפנים.

וזה בחינת מה שדרשו רז"ל 'זכרהו מאחד בשבת', כי צריכין למצוא ולהעלות כל הקדושות המלובשות גם בעולם הזה שהוא בחינת ששת ימי המעשה. שזה בחינת הרמזים הקדושים מבחינת קדושת עלמא דאתי המלובשין בכל עסקי עולם הזה שזה בחינת רגלי הקדושה.

וזה בחינת (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי", שגם כל חפצי האדם יהיו מקושרין לקדושת שבת שהוא בחינת עלמא דאתי. ומחמת שהגדלת השכל להבין הרמזים הנ"ל ולאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי כנ"ל, זה צריך להיות במדה ובצמצום שלא יסתכל בזה למעלה ממדריגתו כמבואר בפנים, שזה בחינת שדי של שבת שזה בחינת צמצום וגבול, בחינת 'שיש די באלקותו לכל בריה' כמבואר בליקוטי תנינא סימן ה' במאמר תקעו אמונה. וזה בחינת "אל יצא איש ממקומו" הנאמר בשבת, כי כל אחד צריך להשתדל בזה כפי מקומו ומדריגתו גם שבת הוא בחינת הסתפקות.

שאפילו מי שזוכה להבין הרמזים מכל עסקי עולם הזה, אף על פי כן צריך להסתפק בהם במיעוטן ורק בהכרחיות לבד כמבואר בפנים. וזה גם כן בחינת שדי שאמר לעולמו די בחינת הסתפקות הנ"ל. וזה בחינת מה שבשבת צריכין לשבות לגמרי ממלאכה, כי אף על פי שגם המלאכות שבששת ימי החול צריכין לעשותם בקדושה, ולהבין הרמזים הקדושים המלובשין בהם ולאדבקא גם על ידם מחשבתו בעלמא דאתי, ואז המלאכות הן בבחינת מלאכת המשכן כידוע. אף על פי כן גם מלאכת המשכן אינו דוחה שבת, כי בשבת צריכין לעסוק רק באותן העבודות והקדושות הגבוהות מזה.

וההסתפקות הוא בחינת אור מלא כמובא בפנים. וזה בחינת מה שאמרו רז"ל 'ברכו באורה'.

ואפילו מזה ההסתפקות גופא צריכין להפריש ממנו לצדקה שעל ידי זה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל.

וזה בחינת מעלת קדושת הצדקה של שבת בחינת 'שמש בשבת צדקה לעניים' כמבואר במקום אחר. כי עיקר יחוד צדיק וכנסת ישראל בשלימות הוא בשבת קודש, ועל כן אז עיקר זמן הזווג דקדושה כמבואר בזוהר הקדוש. ומחמת שהשינה הוא גם כן בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות, כי אז הנשמה עולה לעלמא דאתי כמבואר בפנים. וזה בחינת קדושת השינה של שבת שהוא גם כן מענג שבת, שעל כן נוהגין לאחר קצת זמן התפלה בשבת כמבואר במרדכי, והובא גם בשלחן ערוך אורח חיים סימן רפ"א. ועל כן שבת לאו זמן תפילין הוא, כי תפילין הם בחינת הגדלת השכל הנ"ל וזה צריכין בחול, אבל שבת הוא בעצמו בחינת מוחין דגדלות מוחין גבוהין מאד ואז אין צריכין להניח תפילין. אבל ציצית שהם בחינת הצמצום זה צריכין גם בשבת. כי כל אחד לפי מדריגתו אפילו מי שזוכה למוחין גבוהים מאד שהם בחינת קדושת שבת בעצמו, אף על פי כן הוא צריך לבחינת צמצום המוחין כפי מדריגתו, ודייקא על ידי הצמצום זוכה לשלימות ההשגה וכמבואר במקום אחר. וכן התורה שהוא בחינת הסתפקות כמבואר בפנים, עיקר זמנה לכל הוא בשבת, כי "לא ניתנו שבתות אלא לדברי תורה". בפרט אצל המון עם שבחול עוסקים במלאכתם, והם מחוייבים ביותר לעסוק בתורה בשבת כמו שאמרו רז"ל, וכמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן ר"צ. וכן אז זמן שלימות קריאת התורה והכל מודים שבשבת ניתנה תורה (שבת פח:). ועל כן 'אין שואלין על צרכיו בשבת', כי שאלת צרכיו הן בחינת חיי שעה, שזה בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם, אבל בשבת אין עוסקין בזה רק בעבודות וקדושות גבוהות מזה כנ"ל, וכן אין עוסקין אז במשא ומתן בשביל יחוד צדיק וכנסת ישראל, כי אז נעשה היחוד ממילא ובתכלית השלימות על ידי קדושת שבת כנ"ל. וזה בחינת (שמות לה) "ויקהל משה את כל עדת ישראל" וכו' והזהירם אז על מלאכת המשכן ועל קדושת שבת, שאין מלאכת המשכן דוחה שבת כמו שאמרו רז"ל משה וכל עדת ישראל הם בחינת צדיק וכנסת ישראל, ויחודם נעשה גם על ידי משא ומתן באמונה ובקדושה גדולה עד שהוא בבחינת מלאכת המשכן כנ"ל וכמבואר במקום אחר. אבל אף על פי כן אינו דוחה שבת, כי קדושת שבת גבוה מאד ואז נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל בשלימות גדול. וכן עיקר שלימות עליית התפלות של כל ימי החול הוא גם כן בשבת כידוע.

וכן הניצוצות הקדושות והבירורין שנתבררין בימי החול על ידי העסקים והמשא ומתן שבחול הכל עולה לשלימותו על ידי קדושת שבת כידוע. וכן שבת הוא בחינת טוב עין כי נקרא טוב כמו שכתוב "מזמור שיר ליום השבת טוב" וכו' וכמבואר בזוהר הקדוש חלק א' דף ס', וכן שבת הוא בחינת תלת גוונן דעינא ובת עין כמבואר בתקונא שבעין. וזה בחינת (משלי כב) "ויברך אלקים את יום השביעי" בחינת (משלי כב) "טוב עין הוא יבורך". והברכות הם בחינת אמת ועל ידי זה זוכין לדביקות כמבואר בפנים.

וזה בחינת אור האמת שמאיר בשבת כנ"ל כמה פעמים, ואז עיקר זמן הדביקות בהשם יתברך בשלימות. וזה בעצמו בחינת חיות דקדושה שנמשך בלב כל אחד מישראל בשבת בחינת "טועמיה חיים זכו", בחינת אור האמת שהוא סימנא דחיי וכמבואר בסימן כ"ג, ובחינת הדביקות דקדושה שהוא עיקר החיות כמו שכתוב "ואתם הדביקים וכו' חיים כולכם", וכתיב (דברים ל) "ולדבקה בו כי הוא חייך" וכו'. ועיקר הדביקות הוא בלב כמובן בפנים בסימן כ"ב. ושם עיקר החיות, כמו שכתוב (משלי ד) "כי ממנו תוצאות חיים", וכתיב (תהלים כב) "ויחי לבבכם לעד". ושבת בעצמו הוא גם כן בחינת לב כמבואר בתיקונים, והיא גם כן בחינת עינים כנ"ל, כי 'שוריינא דעינא בלבא תליא' כמבואר בפנים, ועל כן גם לענין חילול שבת ח"ו נאמר (יחזקאל כ) "ואת שבתותי חללו כי אחרי גילוליהם לבם הולך" וכו'. ושם אחר זה נאמר "ואת שבתותי חללו ואחרי גילולי אבותם היו עיניהם", בחינת פגם הלב והעינים הנ"ל.

ומחמת שמלכות דוד בחינת משיח הוא בחינת "טוב עין" כמובא בפנים, על כן נאמר (ירמיה יז) "והיה אם שמוע וכו' ולקדש את יום השבת וכו' ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד" וכו'. ושורש מלכות משיח הוא בבחינת קשר של תפילין של השם יתברך כמובא בפנים. וכמובן בזוהר הקדוש לך לך דף פט, וזה בחינת קדושת שבת שהוא בחינת תפילין דמארי עלמא כמבואר בזוהר חדש שיר השירים. גם שבת הוא בחינת תיקון המדמה שהוא בחינת כח הבהמיות כמובא בפנים, כי בשבת נכלל נגה בקדושה והרע שבו ומכל שכן הקליפות טמאות לגמרי נופלין ונדחין למטה. וזה בחינת תיקון לנפש הבהמיות שבאדם שנמשך מבחינת נגה כידוע, ואז הרע שבו היינו התאוות ואהבות רעות שהם בחינת אהבות הבהמיות נופלין ונתבטלין מנפשות ישראל, וזוכין אז לקבל אור אהבה דקדושה בחינת 'ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בחינת מנוחת אהבה' וכו'. ואז אפילו תענוגים הגשמיים קדושים מאד, כי מאיר בהם אור אהבה דקדושה אהבת השם יתברך בחינת "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". כי בשבת נמשך על כל אחד מישראל כפי בחינתו הארת הדעת דקדושה בחינת "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שעל ידי זה נתתקן המדמה ונכנע הבהמיות וזוכין לאהבת השם יתברך. ומחמת שעל ידי לשון הרע ופגם הדיבור נופלין לבחינת כסילות בחינת בהמיות, שזה היפך קדושת שבת שנאמר בו "ודבר דבר", כי הוא בחינת קדושת הדיבור כנ"ל כמה פעמים בשם הזוהר. על כן נאמר (יחזקאל כב) "ואת שבתותי חללת אנשי רכיל היו בך" וכו'. כי חילול שבת ולשון הרע הם מבחינה אחת.

כי על ידי זה פוגמין בהדעת ונופלין לכסילות ותאוות רעות אהבות הבהמיות. שזה בחינת הפגמים והחטאים שחושב שם עוד, ועיין פנים מבואר בשם הזוהר הקדוש, שבחינת זה המדמה נברא בערב שבת בין השמשות וקדש עליו היום ולא נברא לו גוף וכו', ומזה מבואר גם כן שהכנעת המדמה הוא על ידי קדושת שבת כנ"ל.

ועל כן עיקר זמן שלימות חידושי תורה הוא בשבת כמבואר בזוהר הקדוש, כי אז זוכין לחידושי תורה אמתיים ואין להרע שבכח המדמה חלק בהם. וזה בחינת השמחה של שבת, כי אז נתבטל המדמה שהוא בחינת עצבות רוח רוח רעה רוח שטות, בבחינת "ביום הניח ה' אלקיך לך מעצבך ומרגזך" וכו'. ונמשך על כל אחד מישראל שמחה ורוח נדיבה רוח טובה, שהוא בחינת רוח נבואה רוח הקודש כמבואר בזוהר הקדוש.

וזה בחינת הזמירות ונגונים שמזמרין בשבת בבחינת "מזמור שיר ליום השבת", ובבית המקדש היו מנגנין על כלי שיר בבחינת "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידך ארנן". כי על ידי זה נתברר בשלימות הרוח טובה מן הרוח רעה בבחינת (שמואל-א טז) "ונגן בידו וטוב לך", ונכנע המדמה וזוכין לזכרון הנ"ל, בחינת 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי' ולהבין גם כל הרמזים של בחינת עולם הבא המלובשין בזה העולם.

שזה בחינת "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך וכו' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און" (שהם בחינת הקליפות והמדמה) "ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן" (בחינת מלכות משיח שנקרא כן על שהוא משוח בשמן). וזה "ותבט עיני בשורי" (בחינת הכנעת הרע עין) "צדיק כתמר יפרח" וכו', ואמרו רז"ל 'מה תמר וארז לבם מכוונין למעלה' וכו', היינו בחינת שלימות קדושת הלב שזוכין הצדיקים. 'מה תמרה וארז יש להן תאוה אף צדיקים וכו' ומה הוא תאוותם הקב"ה' וכו', היינו שזוכין לאהבת השם יתברך 'מה תמרה זו אין בה פסולת' וכו' היינו שזוכין להבין הרמזים הקדושים המלובשין בכל דבר אפילו מעסקי עולם הזה. וזה "כארז בלבנון ישגא". ודרש בזוהר ויקרא דף טז לבנון הוא בחינת עין לא ראתה וכו'. היינו בחינת עולם הבא שהוא בחינת "עין לא ראתה" כמו שדרשו רז"ל. וזה "שתולים בבית ה'" (שזה בחינת פנימיות), היינו שמחשבתם דבוקה תמיד בעלמא דאתי בכלל. "בחצרות אלקינו" (חצר הוא בחינת חיצוניות כמבואר גם בפנים בסימן נ"ו), "יפריחו"-היינו שזוכין להפריח ולעשות פירות גם מדברים חיצונים של עסקי עולם הזה, על ידי שזוכין להעמיק מחשבתם להבין הרמזים שבהם, ולאדבקא מחשבתם גם על ידם בעלמא דאתי כנ"ל. וזה בחינת קדושת הזווג של שבת, כי הזווג על ידי בחינת רוח כמו שכתוב (יהושע ב) "ולא קמה עוד רוח באיש". ובחול יש אחיזה בהזווג לבחינת כח המדמה כח הבהמיות שהוא בחינת רוח רעה רוח שטות. עד שלפעמים הוא בבחינת (הושע ד) "רוח זנונים", וכמו שדרשו רז"ל על פסוק "כי תשטה אשתו". אבל בשבת אז הזווג בבחינת רוח קדוש רוח טובה, וכמבואר בזוהר תרומה דף קל"ו בענין קדושת הזווג של שבת. 'ובעי לאינון חכימין לומר חד פסוקא דאתערותא דהאי רוחא עילאה קדישא דאתעטרא בשבת. כגון "רוח ה' אלקים עלי וכו' בלכתם ילכו וכו' אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו" וכו' בגין דמתעטרין בההוא רוחא באתערותא דלהון בחדוה דשימושא ויהוי נגידו דההוא רוח עילאה דשבתא בההוא שמושא דמצוה'. וזה בחינת (ישעיה נו) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי", ודרש בזוהר יתרו דף פ"ט על ענין קדושת הזווג של תלמידי חכמים משבת לשבת.

וזה שסיים "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" וכו', היינו שזוכין לבחינת היד הקדושה המבואר בפנים, שעל ידי זה עיקר הכנעת המדמה ובירור הרוח טובה מן הרוח רעה. ובירור המדמה הוא בחינת שם טוב. כי שמות כל הדברים הם רק בכח הדמיון, שמכנה שם בפני עצמו לכל דבר ודבר בכדי לציירם היטב בכח הדמיון וגם להיות רשומים על ידי זה בכח זכרונו. כי זכר כל דבר הוא שמו וכמבואר במקום אחר, וכח הזכרון הוא גם כן בכח המדמה כח הדמיון כמבואר במאמר תפלה לחבקוק סימן י"ט. ועל כן כשזוכה לברר המדמה בשלימות עד שיהיה רק בבחינת רוח טובה רוח נבואה בחינת הזכרון הנ"ל שזה זוכין על ידי בחינת יד ה' בבחינת "וביד הנביאים אדמה" כמבואר בפנים. על ידי זה זוכין גם לשם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת כי נשאר שמו וזכרו הטוב לדורות עולם מאחר שזכה על ידי קדושת שבת לבחינת בירור המדמה ושמירת הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בשלימות. על כן גם שמו הטוב "לזכר עולם יהיה צדיק" וכמובן גם בפנים.

וזה "אם תשיב משבת רגליך", שתעלה רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם גם כן, "עשות חפציך ביום קדשי", היינו על ידי שתעשה כל חפצך ועסקך של עולם הזה גם כן בקדושת שבת שהוא בחינת עולם הבא, היינו שתזכה להבין כל הרמזים הקדושים המלובשין גם בעסקי עולם הזה, שעל ידי זה מעלין רגלי הקדושה למקורם ושרשם, בבחינת "מי הקים כל אפסי ארץ" כנ"ל.

ואף על פי כן בשבת קודש בעצמו תמנע גם מזה בבחינת 'אין מלאכת המשכן דוחה שבת', כי אז צריכין לעסוק בעבודות קדושות גבוהות ביותר כנ"ל, ודייקא על ידי זה מקבלין כח ושכל לברר הקדושה ולהעלותה גם על ידי העסקים של עולם הזה שעוסקין בימי החול. וכן עיקר גמר שלימות עליית כל הבירורים שנתבררו בימי החול הוא רק על ידי קדושת שבת קודש. וגם בימי החול בעצמן צריכין להמשיך בכל פעם קדושת שבת קודש על ידי בחינת ההסתפקות שמסתפקין מעובדין דחול במיעוטן ורק בהכרחיות לבד בבחינת הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וכנ"ל. וזה א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמ"ת כמובא, כי על ידי אמת זוכין לזה כי עלמא דאתי נקראת עלמא דקשוט. ועל כן בשבת שהוא בחינת עולם הבא מאיר אז אור האמת כנ"ל וכן רגלי הקדושה נקראים ירכי קשוט כידוע. ועל כן על ידי שמקשר עצמו אל האמת בכל המדריגות, היינו גם בעסקי עולם הזה, כי אמת הוא ראש תוך סוף, על ידי זה יוכל להעלות רגלי הקדושה ולהבין הרמזים הקדושים ולאדבקא על ידם גם כן מחשבתי' בעלמא דאתי, שזה בחינת אמת יש לו רגלים, בחינת 'קושטא קאי' כמו שאמרו רז"ל. וגם כי על ידי אמת זוכה לדביקות כנ"ל וכמבואר בפנים, ועל ידי זה זוכה לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בשלימות בכלליות ובפרטיות, וזה "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד", ענ"ג ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן, בחינת עולם הבא בחינת שבת, ששם עיקר הענג והכבוד, כי העולם הזה הוא מלא חרפות וחסרונות ואין בו שום ענג אמתי כלל וכל תענוגיו הם רק נגע וקלון כידוע.

גם מרמז על צמצום המוחין שעל ידי זה עיקר הענג בההשגה, כי בלי צמצום אי אפשר להתענג כלל, מאחר שמסתכל בכל פעם למעלה ממדריגתו וכמבואר במקום אחר. גם מרמז על מדות ההסתפקות שעל ידי זה עיקר הענג בבחינת 'איזהו עשיר השמח בחלקו', וזה בחינת "כי אז על שדי תתענג", 'שדי' הוא בחינת הצמצום ובחינת ההסתפקות כנ"ל, גם מרמז על שישמור עצמו ממדת רע עין. כי כשיודע שעיקר הענג והכבוד הוא רק בעולם הבא שהוא בחינת שבת, על ידי זה אין לו רע עין על שום דבר מעולם הזה, ועל ידי זה בעצמו זוכה לשמור את הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי. גם מרמז שישמור עצמו מבחינת התגברות המדמה שהוא בחינת כסילות שהוא היפך הענג והכבוד כנ"ל כמה פעמים. והתגברות המדמה והכסילות בא על ידי לשון הרע, וזה בחינת (ישעיה נ"ז) "על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון". וכן המדמה שהוא בחינת הקליפות ואהבות רעות הם בחינת (קהלת ב) "ותענוגות בני אדם שדה ושדות" וכמובא גם לעיל בסימן כ"ח. שזה בחינת ענ"ג דסטרא אחרא שהוא בחינת נג"ע, כי אלו הנ"ל נקראים (שמואל-ב ז) "נגעי בני אדם" רחמנא ליצלן כידוע, והם היפוך הכבוד בחינת נגע וקלון. אבל שבת הוא ענג דקדושה בחינת אהבה בתענוגים וכנ"ל. וזה (ישעיה נח) "וכבדתו מעשות דרכיך" ודרשו רז"ל 'שלא יפסיע פסיעה גסה כי פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם'.

וזה פגם בקדושת שבת שהוא בחינת עינים שבזה תלוי שלימות הזכרון הנ"ל, בבחינת "ולזכרון בין עיניך" כמבואר בפנים. ועל כן לדבר מצוה מותר לרוץ כמו שאמרו רז"ל, כי אדרבא (תהלים יט) "מצות ה' ברה מאירת עינים". גם מרמז שלא מבעיא שלא ליצא חוץ לתחום שבת, היינו שלא ישכח בעולם הבא לגמרי ח"ו, בפרט בעת עסקו בעניני העולם הזה, וכן מה שצריך לצמצם את מוחו שלא יצא חוץ למדריגתו כנ"ל, רק אפילו בתוך תחום שבת, היינו אפילו כשזוכה לקשר מחשבתו גם אז לעולם הבא ולהבין הרמזים דקדושה, ועל ידי בחינת תיקון הצמצום הנ"ל, אף על פי כן צריך להיות לו בחינת הסתפקות להיות מתון בהם שלא יפסיע בהם בחינת פסיעה גסה, כי בזה נותן כח להחיצונים לינק מרגלי הקדושה ח"ו.

ועל כן לדבר מצוה מותר לרוץ, כי משם אין יניקה להחיצונים וכמובן גם בפנים. וזה "ממצוא חפצך ודבר דבר", היינו שלא יתפלל על צרכיו בשבת שהם בחינת חיי שעה, ובשבת צריכין לעסוק בקדושות הגבוהות מזה כנ"ל. וגם "וכבדתו מעשות דרכך" 'שלא יפסיע פסיעה גסה', שלא יפגום על ידי זה בבחינת אור העינים. "ממצוא חפצך ודבר דבר" שלא יפגום על ידי זה בקדושת הדיבור, שעל ידי זה פוגמין בבחינת הזכרון הנ"ל, שהוא בחינת קדושת שבת כנ"ל.

וזה "אז תתענג על ה'" 'דא עתיקא קדישא', היינו שזוכה לדבק מחשבתו בעלמא דאתי בבחינה עליונה מאד, עד שנמשך עליו הארה מהמדריגות העליונות מאד שהם בחינת עתיק. "והרכבתיך על במותי ארץ" 'דא חקל תפוחין קדישין', היינו שזוכה להבין גם כל הרמזים של הקדושה המלובשין בזה העולם, שזה בחינת מלכות מקנן בעשיה כידוע, ולהעלות גם הקדושה הזאת ממדריגה למדריגה לבחינת נה"י, ואחר כך לבחינת חב"ד שזה בחינת חקל תפוחין קדישין כידוע. ורז"ל דרשו שניצול משיעבוד מלכיות, היינו שנתבטל בחינת הכסילות שהוא בחינת מלכות דסטרא אחרא בחינת "מלך זקן וכסיל" שמתגבר להעלים אור השכל, ושלא יעמיק מחשבתו ובינתו להבין הרמזים הקדושים בבחינת "לא יחפוץ כסיל בתבונה" וכו', "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" 'דא זעיר אנפין' שהוא בחינת 'נחלה בלי מצרים' כמו שאמרו רז"ל. כי יעקב אבינו בחר לחלקו העולם הבא, והוא בבחינת אמת ראש תוך סוף, בבחינת (מיכה ז) "תתן אמת ליעקב", כי עולה במחשבתו לראש המדריגות שהוא בחינת המדריגה העליונה מאד שבבחינת עלמא דאתי שהוא בחינת עתיק הנ"ל, וממשיך משם הארה גדולה עד סוף המדריגות, להבין כל הרמזים הקדושים של בחינת עלמא דאתי המלובשין גם בזה העולם שהוא בחינת סוף המדריגות, ושם עיקר אחיזת הסטרא אחרא שהם בחינת מצרים בבחינת (תהלים מט) "עון עקבי יסובני" וכמובן בפנים. אבל על ידי קדושת שבת זוכה שנתבטלין כל המצרים הנ"ל, ועל ידי זה יש לו כח לעסוק בימי החול בעובדין דחול ולהעלות גם כל הקדושות המלובשין בהם כנ"ל. וזה "כי פי ה' דִּבֵּר", כי בשבת נמשך בחינת (משלי טו) "שמחה לאיש במענה פיו" 'זה הקב"ה' כמו שדרשו רז"ל, והוא בחינת רוח טובה רוח נבואה שהוא בחינת דבר ה' זה נבואה, שעל ידי זה נופל ונתבטל המדמה וזוכין לחידושי תורה אמתיים הכלולים מכל בחינות המדריגות הקדושות הנ"ל, עד שנבראין שמים וארץ על ידם, בבחינת (ישעיה נא) "ולאמר לציון עמי אתה" וכו' כמבואר בפנים, ואז דיבורו הוא בבחינת "דבר ה'" בבחינת "כי פי ה' דבר".

וזהו שאמרו רז"ל 'כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם, משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם' וכו'. ועיין שם ברש"י (ברכות סג) בשם התוספתא 'להודיע שהעולם הזה לפני עולם הבא כפרוזדור לפני הטרקלין' וכו', היינו כי בבית המקדש היה מאיר ביותר אור הזכרון בעלמא דאתי, ועל כן היו מזכירין שם שם הויה ככתיבתו שזה בחינת העולם הבא 'כשם שאני נכתב אני נקרא' כמו שאמרו רז"ל. ועל כן היו אומרין סתם 'מן העולם', כי העיקר הוא עולם הבא, ואפילו כל עסק עולם הזה הם בחינת רמזים קדושים מבחינת עולם הבא, אך משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, היינו שכפרו בעולם הבא לגמרי ח"ו, התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם, להודיע שהעיקר העולם הבא, והעולם הזה הוא רק כפרוזדור לפני הטרקלין. ועל כן בכל עסקי עולם הזה, גם כן צריכין להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו להבין בהם בחינת הרמזים של עולם הבא כנ"ל. וזה 'והתקינו שיהיה אדם שואל בשלום חבירו בשם שנאמר והנה בועז וכו' ויאמר לקוצרים ה' עמכם', היינו שהודיע להם לשום על לבם שאף על פי שעוסקין בעניני עולם הזה ידעו שגם שם יש אלקותו יתברך, וזה ויאמרו לו "יברכך ה'", בחינת "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". כי מאחר שזכה בועז לבחינת זכרון הנ"ל, בוודאי הוא טוב עין "וטוב עין הוא יבורך", וזה ואומר "ה' עמך גבור החיל", וזה היה בעת שהיה גדעון חובט חטים בגת, שזה גם כן מעסקי עולם הזה, 'ואומר אל תבוז כי זקנה אמיך' היינו שלא יבוז לתקנת חכמים, כי כל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט ויש בהם רזין גדולים כמבואר במקום אחר. כי מאחר שזכו להבין הרמזים הקדושים שיש גם בעניני עולם הזה, על כן בוודאי יש רזין גדולים בכל עניני תקנתם אף על פי שאינו מובן כל כך בשכל האנושי הפשוט. וזה 'ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה'', היינו שלפעמים מבטלין דברי תורה כדי לעשות לה', כמו אליהו שהקריב בהר הכרמל, וכמו שאמרו רז"ל, על כן אין להרהר אחר תקנת חכמים שבוודאי כל מעשיהן לשם שמים, והן יודעין ביותר איך להזהר בכבודו יתברך. כי באמת מה שהיו אומרין מתחלה רק 'מן העולם' הוא מחמת שזה דבר פשוט שהעיקר הוא עולם הבא כנ"ל. ואף על פי כן מחמת שבעולם הזה אין לנו השגה כל כך בבחינת עולם הבא שהוא בחינת עין לא ראתה, והוא טמיר וגנוז צפון ונעלם, בבחינת (תהלים לא) "מה רב טובך אשר צפנת" וכו', כי הוא בבחינת עלמא דאתכסיא, על כן העלימו הדבר קצת מגודל קדושתו ואמרו רק 'מן העולם'. אך כשגברה ההעלמה כל כך עד שקלקלו המינים וכו', אז התקינו אדרבא! שלא יעלימו ענין עולם הבא כלל, רק אדרבא! יאמרו בפירוש בכל ברכה בבית המקדש 'מן העולם ועד העולם', לידע שהעיקר הוא עולם הבא והעולם הזה הוא רק כפרוזדור כנ"ל, וכן אף על פי שאסור להזכיר שם שמים לבטלה (משלי כה) וכבוד אלקים הסתר דבר", אף על פי כן מחמת שגוברת ההעלמה כל כך עד שיכולין לשכוח לגמרי בשמו יתברך, על כן התקינו שכשפוגע אחד בחבירו ושואל בשלומו יזכור לו שמו יתברך.

והכלל, כי כל מה שההעלמה גוברת ביותר אזי מוכרחים חכמי ישראל לפרסם ביותר קדושת אור אלקותו ברוך הוא, ועולין למדריגות גבוהות מאד וממשיכין משם הארות גדולות עד סוף כל המדריגות התחתונות, בכדי להודיע לכל כי מלא כל הארץ כבודו "ומלכותו בכל משלה". וזה בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שצריכין להעמיק מחשבתו להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך להתקרב לעבודתו יתברך בכל מחשבה דיבור ומעשה אפילו של עניני עולם הזה, שאז הוא בטל מדברי תורה, ועל כן על כל פנים בכלל צריכין לקשר מחשבתו באלקותו יתברך אפילו בעת שהוא בטל מדברי תורה ועוסק בעניני עולם הזה. והחכמים הגדולים צריכין לעשות לפעמים דבר שנראה שהוא בבחינת "הפרו תורתך" והכל משום "עת לעשות לה'", כי דייקא על ידי זה ממשיכין ידיעת אלקותו יתברך וממשיכין קיום כל התורה כמו ענין אליהו בהר הכרמל וכיוצא בזה הרבה. וענין זה נוגע להרבה ענינים כגון לענין מה שהרעישו העולם על מה שהסכימו הגדולים להדפיס ספרי הקבלה ולפרסמם בישראל כל כך בעקבות משיחא, והכל משום עת לעשות לה'. בפרט לפי מהות הזמן של עכשיו ידיעת הענין הנ"ל נחוץ למאד, כי כל לטישת עיניהם וחריקת שיניהם של הקלי עולם על כלל קדושת ישראל ועניניהם ומנהגיהם של ישראל הקדושים, ודרכם על פי רוב להביא סעד לסברותיהם מאיזה מקרא או מאמר רז"ל. אבל צריכין לידע כי ארס נחש בין שיניו עומד, כי כל כוונתם הרעה להביא על ידי זה דייקא לידי כפירה גמורה ח"ו בכל התורה כולה שבכתב ושבעל פה, וכנראה בחוש ממש. על כן צריכין להתחזק מאד באמונת חכמים וצדיקים אמתיים שכל מעשיהם לשם שמים, ואפילו כשעושין דבר שהוא בבחינת "הפרו תורתך" הכל הוא בשביל קיום התורה בבחינת "עת לעשות לה'" כנ"ל.

ועיין יומא ס"ט גיטין ס' וכן עוד בהרבה מקומות בדברי רז"ל, מה שלפעמים התירו חכמים לעשות דבר שלא כתורה והכל משום "עת לעשות לה'". וזהו גם כן בכלל מה שאמרו רז"ל (מנחות צ"ט) 'פעמים ביטולה של תורה זהו קיומה זהו יסודה':