נחת השולחן
וזה בחי' ברכת השחיטה. ומובא בכונות שעי"ז עולה לפעמים נפש המדבר שמגולגל בהחי או הניצוצות שבפנש החי עצמו עולה לבחי' מדבר (ועיין במאמר דרשו סי' לז). כי כבר נתבאר שעיקר בריאת האדם המדבר והעיקר הם ישראל לא נבראו אלא בגין דישתמודען ליה היינו שיסתכלו רק על השכל והחכמה והחיות אלהו תשיש בכל דבר ושיתקרב להי"ת ע"י כל הדברים שרואה ושומע וכיוצא. וכשאדם הוא זוכה לזה אזי הוא משלים כונת הבריאה ובשביל זה נברא האדם בחכמה וכח הדיבור בכדי שיוכל להשיג כל זה ולהודיע לבני האדם גבורותיו להיטיב מטובו לאחרים בכדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל וכו' ויקבלו כולם את עול מלכותו ית' שזה בחי' המשכת התיקונים הנ"ל. וע"כ כשאדם השלם אוכל איזהדברומקבל עי"ז כח וחיות אזי יש עליה גדולה להניצוצות המלובשות בדבר הזה שאוכל מאחר שזכו להכלל בהחיות והחכמה של זה האדם שהוא תכלית הבריאה כולה אבל כשאדם נתרחק מהשכל דקדושה ע"י שהילך אחר עצת יצרו ח"ו ובפרט אם חטא ממש ח"ו. אז יהוא בבי' נמשל כבהמות נדמו ואזי לפעמים גוברין הפגמים כ"כ עד שיורד לגמרי ממדריגת אדם המדבר ובעל שכל ודעה ונתגלגל נפשו בבהמה וחיה וכיוצא ולפעמים יורד ירידה יתירה עוד יותר ח"ו כידוע וע,כ צריך השוחט לכוין מאד בשעת שחיטה וברכתה להוציא ממנה הדמים שהם בחי' דינים ולבטל ממנה אחיזת הרע ובחי' הרוח שטות שנאחז בבחי' רוח הבהמיות ולהמתיק הדינים ע"י בדיקת הסכין וברכת השחיטה ולעלות הנפש ולהצילה מחרבו של עשו מלכות דסט"א ולהעלותה אל הקדושה ע"י השחיטה בהסכין והחרב דקדושה שהיא שלם וחלק בלי שום חסרון ופגם כנ"ל. ואז תוכל הנפש והניצוצות הנ"ל לעלות ולהכלל אח"כ בהנפש של זה האדם הכשר האוכל מבשרה עד שתבוא עי,ז לתכלית שלימותה ואז השחיטה בעצמה מצוה גדולה שמלבד שמתרת הבשר לאכילה אף גם השחיטה בעצמה הוא תיקון גדול להנפש. וזה בחי' וצונו על השחיטה (ועיין בכוונות הסודות הקדושים המרומזים בתיבת אלו וכו') וזה (ברכות דף י"ג) ר' יוחנן (נ"א ר"מ) כי סיים ספרא דאיוב ושם מבואר מהנסיונות והיסורים שעברו על איוב ע"י קטרוגו של השטן שהוא היצה"ר בעצמו ואיך שאח"כ בירך השי"ת את כל אשר לאיוב למשנה ואעפ"כ אחר כל זה מת ונשכח והיה כלא היה עד שיש מ"ד דסבירא ליה איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. אלא שרז,ל הקש ועליו וסתרו את דעתו דע,כ שמו ושם עירו. וע,F כי סיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה.
ולכאורה הוא כמו אכזריות שלוקח דבר שהיה בו חיות כמוהו ושוחט אותו אוכלו. מוכרח לומר כי סברת האדם הוא שאדרבא זהו עיקר שלימות תיקונו של הבעל חי כשעולה ונכלל בחיות האדם כנ"ל. אבל מאחר שגם האדם בעצמו סופו למות א"כ מה הועיל בתקנתו. וזה והכל למיתה הם עומדים כי גם שאר הברואים כולם למיתה עומדים בבחי' כולם יאבדו ואתה תעמוד וכתיב כי שמים כעשן נמלחו וכו' וכשארז"ל וא"כ נראה בוש שכל בחי' הישות וההויה שבזה העולם הכל הוא בבחי' מיתה ואפילו בשעת הויותו וישותו הוא כלא היה כי כל העומד לישרף כשרוף דמי ון הרבה כשארז"ל ואיך יתכן שמפועל שלם כמו השי"ת כביכול יצא פעולה שאינה שלימה כ,כ רק הכל עומד למיתה וכליןו והפסד ח"ו אחר שהכל נברא בחכמה נפלאה ונוראה כזאת בבחי' כולם בחכמה עשית והחכמה היא מקור החיים. וע,F ההכרח לומר שכל בחי' מיתה וכליון שבעולם הוא רק מצד העדר החכמ' בבח'י ימותו ולא בחכמה ודרז"ל ולא בחכמת התורה כי העיקר לזכות לחכמה דקדושה ולהכניע בחי' הגופניות והכסילות שמצד הסט"א והיצה"ר. הכל הוא רק ע,י עסק התורה כנ"ל (וע"כ כשהיה איוב מהרהר אחרי הקב"ה ואמר בראת חכמים וכו' בראת צדיקם בראת רשעים. היינו כי היה בדעת ושאין להאדם בחירה. כי מי שהוא רשע הוא נברא באופן כזה להמשך אחר עצת יצרו. והשיב לו הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין) וע"כ העיקר הוא שיעסקו האדם בתורה כל ימיו בכל כחות גופו ועי"ז יכניע את יצרו שהואבחי' הכסילות שבו ויזכה לקבל ע,כ עול מלכות שמים שלימה עד שיזכה עי"ז להשיג אור החכמה והשכל שיש בכל דבר עד שיתקרב אליו ית' ויזכה להכיר ולהשיג אותו ית' ע, י כל הדברים שבעולם וע,י בח'י החכמה והידיעה הזאת יבואו כל הדברים שבעולם לשלמותם ולתכליתם הנצחי והקיים לעד כי רק בשביל זה נברא הכל בגין (דישתמודען ליה על ידי כל הדברים שבעולם ועין במאמר הניעור בלילה סימן נ"ב ובליקותי"נ במאמר לכו חזו סימן ל"ט וזה שאמר אח"כ אשר ימי שגדל בתורה היינו שכל חיותו וגידולו כל ימיו הוא בעסק התורה, וזה ועמלו בתורה שעמל ומתייגע בה בכל כחו שעי"ז נותן כח למלכות דקדושה וכו' כמבנ"י ומתגבר על יצרו שהוא מבחי' המלכו דסט,א וזה ועושה נחת רוח ליוצרו (דייקא ולא ליצרו ח"ו) וזה סוד נחת רוח דייקא בחי' דברי חכמים בנחת נשמעים המבפ,נ כי ע" יעסק התורה נתחבר החי"ת והנו"ן וזוכה לחן ונשמע ונתקבל תפלתו שזה בחי' תי"ו וזה עיקר הנחת רוח שלו ית' כשהחן דקדושה נתעלה ונתרומם ותפלת ישראל מקובלת כי הקב"ה מתאוה תפלתן של צדיקים וכמבואר במאמר אור הגנוז בי' ט"ו ובכמה מקומות בדבריו ז"ל וזה וגדל בשם טוב היינו שכל ימיו הוא בעל מדות טובות ומעש"ט שזה הוא עיקרתכלית התורה והחכמה וגם כי שם טוב הוא בחי' חן וחשיבות הנ"ל בחי' כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם וזה ונפטר בשם טוב.
היינו שהשם טוב נשאר לו גם לאחר פטירתו כי אין מלוין לו לאדם וכו' אלה תורה ומעש"ט בלבד כי כל הדברים שהם מצד הגוף הכל כלה ונאבד אחר פטירתו ואין לו השארה נצחיות רק מצד נפשו החיה והמשכלת שהיא בחי' שמו בחי' נפש חיה הוא שמו שזה בעצמו מה שכשרצו לומר על איוב שלא היה ולא נברא סתרו דעה זאת דא"כ שמו ושם עירו למה נמצא שהכל היה כלא היהממש וההשארה לעולם הוא רק בבחי' נפשו ושמו הטוב שאז נחשב כאלו הוא חי ממש (וזה בחי' מעלת האומר הלכה בשם אומרה כי ההלכה שהוא עסק התורה הוא אחדות אחד עם שמו ונפשו של מי שאמרה) וזה שסיים ועליו אמר שלמה בחכמתו דייקא טוב שם משמ"ט ויום המות מיום הולדו היינו כשמשים לבו לזה שהתחלת יום המות הוא מיום הולדו כי בכל יום מימי חייו נתקרב יותר ליום מיתתו ופטירתו שזה בחי' כי הולך אדם אל בית עולמו כמובא. ואז מבין כי מצד הגוף וגשמיות של עניני העוה"ז הוא כבר כאלו מת ועבר ובטל מן העולם מאחר שסופו לבוא לזה וע"כ משים אל לבו על תכליתו ועוסק בתורה ומעש"ט ולקשר את עצמו אל השכל שיש בכל דבר ועי"ז זוכה לשם טוב באמת גם לאחר פטירתו עד שכבודו יתברך נתגדל גם אז ע,י פירסום שמו הטוב שזה עיקר תכלית כל הבריאה בחי' לכבודי בראתיו וכו'. ואולי זה ג"כ כוונת רז"ל בענין שאמרו לעולם ירגיז אדם וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו' ר"ל כי מה שלא הועיל לו עסר התורה לנצח היצה"ר הוא מסתמא כי לא השים לבו הטטב אל תכליתו ואז יעסוק בתורה בכוונה אמיתית עד שיזכה להכניע את יצרו שהוא בעצמו עיקר סטרא דמותא ויזכה לדבק עצמו באור החיים שהוא בחי' השכל דקדושה כנ"ל. נמצא שדייקא ע"י בחי' מיתה זוכין לחיים וזה בחי' מה. שדרז"ל כי החיים אלו הצדיקםי שבמיתתם אלו הרשעים שבחייהם קרוים מתים כי מאחר שבאמת עומדים למיתה ואינם שמםי לבם לזה כלל וטרודים כל ימיהם בהבלי עולם שבאמת כולם הם בבחי' מיתה כנ"ל ע"כ דייקא ע"י חייהם נשקעים בכל פעם ביותר בסטרא דמותא עד שבחיהם קרוים מתים והם דייקא אינם יודעים מאומה כי אינם שמים לב כלל לשום דבר ועי"ז הם רחוקים מכל בחי' ידיעה דקדושה בתכלית הריחוק. והצדיקים דייקא ע"י שיודעים שימותו עי"ז דייקא זוכין לתכלית הידיעה השלימה שהיא עיקר החיים עד שגם במיתתן קרוים חיים. וזה מצינו בענין יעקב ועשו בעצמו כי עשו אמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה נמצא שהוחלט עצמו למיתה עד שביזה את הבכורה שהיא בחי' החכמה שהיא עיקר החיים.
ויעקב אבינו שהשתדל עצמו רק בזה וע"כ קיבל הבכורה והברכה עד שזכה לחיים אמתיים ואמרו עליו רז"ל יעקב אבינו לא מת וע"כ באמת הוא בחי' התיקון והשלימות של כל הבריאה כולה כשארז"ל עולמי עולמי מי בראך וכו' יעקב וכו' היינו כנ"ל: