עיין בספר כוכבי אור שכבר נדפס. ועוד לאלוה מלין, כי הביטול והכלליות בחיוב המציאות, נראה בפירוש הפשוט, שהוא התחיה נצחיות לנפש הישראלי, אשר תתחייב מציאותו והווייתו עדי עד, באין שום אפשרות כלל להתחסר ולהבטל חס ושלום:
בדבר הזיכוך מכל התאות והמדות רעות, יש להתפלא מה שהוציא מן הכלל מדת הגאוה [והתחשבות האדם בעיני עצמו ליישות], שגם מאתה מוכרח להזדכך, כי הלא גם היא תעמוד בכלליות המדות הרעות, והזיכוך מהם, שדיבר מהם תחלה. ואולם, מכותלי דבריו הקדושים בענין הביטול הנ"ל לחיוב המציאות, נראה מבואר, שכל הפרטתה להזיכוך שמאתה, [והתיקון בתכלית ההיפך, שבענוה בשלימות], הוא מחמת שמגיע התיקון הזה של הענוה, בעצם דבר הביטול שבאים אליו אחר הזיכוך הכללי הנ"ל, [וכמובא במקום אחר, שכל הביטול והכלליות בחיים נצחיים, הוא בענוה ושפלות לבד]:
במה שכתב, שעל מנת כן נאצלו נשמות ישראל, כדי לברוא כל העולמות בשבילם. ואיך שייך חס ושלום לשון תנאי על הבורא יתברך, אשר לא נמצא כלל מי שיתנה עמו, להכריחו חס ושלום. אבל זאת אומרת, כי כל הכרח התנאי, הוא באמצעות האצלתו, וכוונתו שבה בעצמה:
בהעלאת נשמות ישראל [תחלה במחשבה, ובראשית כל הבריאה] הנ"ל, יש לבאר כעין המובא בכתבי האריז"ל, שהם עומדים כממוצע בין הבורא יתברך, ובין כל הבריאה אשר זולתם:
בדבר האפשרות ושלילות החיוב למציאת הבריאה, נראה מבואר, שזה מחמת שבעצם האמת שבקדמוניותו יתברך, לא נמצא מציאות הבריאה כלל, שהיא החול וכלליות העולם הנבדל ונחלק, לבל יהיו נחשב לעצם אלקותו וקדושתו יתברך. אבל זה לבד רצונו יתברך, לפעול ולהפוך לעצמו, ברוב הפלאתו, חסרון והעדר מציאות זולתו, למציאות אמיתי וחיובי, אשר יקבל ויתעדן מאתו בכל עת, כמובן כל זה בדברי הנכנסים לפרדס. [ולמרחוק תבין אגב אורחא, בטעות אלישע אחר המובא בדברי חז"ל]:
ברוממות נשמות ישראל הנ"ל, תבין מרחוק, שזה כל אמצעות הפלאתו יתברך לכלליות הבריאה הנ"ל, יען אשר נחשבים כנגדה, לחלקי אלקותו שבחיוב מציאותו בעצמו יתברך:
בהתהפכות החסרון למציאת והתחשבות נשמות ישראל הנ"ל, תבין מרחוק גם בהכרח התנאי הנ"ל, שנמצא בכוונתו להאצלתם. כי בהשתלשלותם בהעולמות [עד גופניות העולם הזה לבד], נחשבים לנחסרים ממציאות, ונהפכים למציאות הנ"ל [בהתהפכות תאוות גופם הנ"ל]:
(כי אף על פי) שכנגדו בעצמו יתברך, נחשבים גם הם לנחסרים מחיוב מציאות, ודו"ק כי אין ביכלתי להאריך בלימודים דקים כאלה:
בדבר הענוה, שעל ידה עיקר הביטול. אם אין לכל אשר זולתו, בזה בעצמו תפיסה והבנה [וכאשר ביארנו בזה במקום אחר]. נראה מבואר, שעבור זה כל התקוה להכלל [ולהתחייב על כל פנים בהנכלל ונתחייב בעצמו], הוא בדבר האמונה, להאמין על כל פנים, שאין בנו מצידינו שום ממש ומציאות אמיתי כלל, [כי כל אמיתת וחיוב מציאותינו, הוא מהבורא בעצמו יתברך כנ"ל]. ולמרחוק יש לבאר, שעבור זה יסד את דבריו והתחיל מגנאי האפיקורסים, המדמים בנפשם [לפרטיות וכלליות בריאתם] לחיוב המציאות מצד עצמם, כי היא תכלית ההיפך מהביטול והחיוב האמיתי, והגבהתם היא השפלתם וכריתתם לגמרי על ידי זה, כמו שבהיפך, השפלת האדם והכרתו ואמונתו באפשריותו ושלילת חיובו, היא לבד הגבהתו, להתהוות בחיוב אמיתי כנ"ל:
ביאור הליקוטים (כוכבי אור ח״ה) — ר׳ אברהם בן ר׳ נחמן מטולטשין, ירושלים תרצ״ה